דוד המלך, שרה אמנו והרבי מגלים לנו שחיים אמיתיים אינם נמדדים במספר השנים שאדם חי, אלא כשהם ממשיכים לפעום ולהתעצם דרך הדורות הבאים. כשחזון השליחות (ממשיך מדור לדור אלו חיים נצחיים.
בימים האחרונים כולנו עוקבים אחרי מה שקורה בבחירות בארצות הברית. המפה הפוליטית משתנה, ומה שנראה ברור לפני כמה ימים כבר לא כל כך ברור היום. גם בישראל המצב עדיין לא הוכרע. שני גושים עומדים זה מול זה, הגוש של נתניהו והגוש בהנהגתו של איזנקוט, וכל האפשרויות עדיין פתוחות. אף אחד לא יודע בוודאות איך הדברים יסתיימו.
יש משהו מעניין במצב כזה. כולם רוצים לדעת מי ינצח, ומי יישב בסופו של דבר בכיסא. ובהשגחה פרטית, דווקא השבוע, כשאנחנו עוסקים בשאלות של הנהגה ומאבק על השלטון, אנחנו קוראים את ההפטרה של פרשת חיי שרה.
נאחז בקרנות המזבח
ההפטרה לוקחת אותנו אל סוף ימיו של דוד המלך. הוא היה רק בן שבעים אבל כוחו נחלש, והשאלה הגדולה היתה מי יהיה המלך הבא? מי יירש את הכיסא של דוד?
והנה, הבן הרביעי של דוד, אדוניה בן חגית שראה את עצמו היורש טבעי של דוד, (כי אחיו הגדולים אמנון ואבשלום כבר לא היו בין החיים). החליט שהוא לא מתכוון לחכות. הוא התחיל לארגן סביבו אנשים, גייס את יואב בן צרוייה שר הצבא ואת אחד הכוהנים החשובים, הכין לעצמו מרכבה וחמישים איש שרצים לפניו, ארגן סעודה גדולה שבה הוא למעשה הכריז על עצמו כמלך.
אבל יש בעיה אחת: דוד המלך עדיין חי, והוא מעולם לא מינה אותו ליורשו. וכאן נכנס לתמונה נתן הנביא. נתן הבין מיד מה שמתרחש. הוא ידע שדוד המלך התכוון להמליך את שלמה, והוא הבין שאם אדוניה יצליח בתוכניתו, שלמה ובת שבע עלולים להיות בסכנה. הוא ניגש לבת שבע אם שלמה, ואמר לה שהיא חייבת להיכנס אל דוד המלך ולהזכיר לו את השבועה שנשבע לה, ששלמה בנה ימלוך אחריו.
בת שבע נכנסת אל חדרו של דוד. היא השתחווה לפניו ואמרה: אדוני המלך, הרי נשבעת לי ששלמה בני ימלוך אחריך וישב על כסאך. אבל עכשיו אדוניה כבר ממליך את עצמו, ואתה אפילו לא יודע על כך. הוא ערך סעודה, הזמין את בני המלך ואת אנשי יהודה, וכבר מתנהג כאילו הוא המלך. אם לא תעשה משהו עכשיו, לאחר מותך אני ושלמה בני נהיה בסכנה.
בעודה מדברת, נכנס גם נתן הנביא. הוא מאשר את הדברים ושואל את דוד: האם אתה באמת החלטת שאדוניה ימלוך אחריך? כי הנה, הוא כבר עורך סעודה ומכריז על עצמו כמלך. דוד קרא לבת שבע והבטיח לה: כפי שנשבעתי לך בשם ה’, שלמה בנך ימלוך אחרי.
אבל דוד לא הסתפק בהבטחה. הוא קרא לנתן הנביא, לצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע, אחד הלוחמים הגדולים של דוד, וציווה עליהם לקחת את שלמה, להרכיב אותו על הפרדה שלו ולהוריד אותו אל מעיין הגיחון. ושם שימשחו אותו למלך על ישראל. וכך נעשה. צדוק הכהן ונתן הנביא משחו את שלמה למלך, תקעו בשופר, והעם הריע: “יחי המלך שלמה!”
הקולות הגיעו עד למקום שבו אדוניה ישב עם אנשיו וחגג את המלכתו. לפתע מגיע יונתן בן אביתר הכהן ומספר להם את החדשות: דוד המלך המליך את שלמה!
ברגע אחד הכל התהפך. האנשים שישבו עם אדוניה עזבו אותו. מי שרק לפני רגע תמך בו וחגג איתו, כבר לא רצה להיות קשור אליו. אדוניה נשאר לבדו והבין שהתוכנית שלו התמוטטה.
מתוך פחד הוא רץ אל המזבח ואוחז בקרנותיו, בתקווה ששלמה לא יהרוג אותו. (באותם ימים הייתה למזבח משמעות של מקום שמעניק חסות למי שנמלט אליו. אדם שאחז בקרנות המזבח ביקש למעשה מקלט והגנה). שלמה שלח להביא אותו, אבל לא הרג אותו. הוא אמר לו שאם יתנהג כראוי, לא יאונה לו כל רע. אדוניה בא לפני שלמה, השתחווה לו, ושלמה שלח אותו לביתו.
יחי המלך דוד לעולם
ההפטרה מסתיימת בפסוק מאוד מעניין, כאשר דוד הבטיח לבת שבע ששלמה יהיה המלך אחריו, בת שבע משתחווה ואומרת לו: “יחי אדוני המלך דוד לעולם!” ובזה מסתיימת ההפטרה.(מלכים א’ א-לא).
לכאורה, הרי דוד כבר זקן, הוא מעביר את המלוכה לבנו, ושלמה עומד להיות המלך. איך אפשר לומר על דוד “יחי לעולם”? אלא שיש כאן רעיון עמוק. שלמה ממשיך את המלכות של דוד. המלכות שלו, הדרך שלו והמורשת שלו ממשיכות לחיות דרך שלמה. וכפי שאומר הרבי: שהכרזתה של בת שבע ביטאה את הנצחיות של מלכות בית דוד באמצעות שלמה בנו. (לקו”ש חלק כ”ה ע’114).
וזה מזכיר לנו את הניגון המפורסם שאנחנו שרים: “דוד מלך ישראל חי וקיים”. אנחנו לא מדברים רק על דוד המלך שחי לפני אלפי שנים. אנחנו מבטאים את הרעיון שהמלכות שלו לא הסתיימה. דוד מלך ישראל חי וקיים, משום שהמורשת שלו ממשיכה לחיות בעם ישראל.
מתי חיים באמת
וזה מביא אותנו לפרשת השבוע, חיי שרה. אם אדם היה מקבל לידיו ספר שנקרא ״חיי שרה״, הוא בוודאי היה חושב שמדובר בביוגרפיה של שרה אמנו. הוא היה מצפה לקרוא על החיים שלה, על השנים עם אברהם, ועל כל מה שעשתה במשך חייה.
אבל כשמתחילים לקרוא את הפרשה, מגלים שהפרשה מתחילה דווקא בפטירתה של שרה אמנו: ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״. הפרשה מתחילה דווקא בסיפור מותה! למה התורה בוחרת לקרוא לפרשה בשם ״חיי שרה״, כאשר האירוע הראשון והמרכזי הוא דווקא פטירתה?
הרבי מסביר כאן רעיון נפלא. החיים של אדם אינם נמדדים רק במספר השנים שבהן הוא חי בעולם. השאלה האמיתית היא מה נשאר מהחיים שלו אחרי שהוא מסתלק. האם הדרך שלו ממשיכה להשפיע? האם הערכים שהוא החדיר ממשיכים לחיות בדור הבא?
ואת זה אנו רואים אצל שרה אמנו. דווקא אחרי פטירתה מתחיל להתברר עד כמה החיים שלה ממשיכים. יצחק מתחתן עם רבקה, והתורה מספרת לנו שיצחק מביא אותה אל אוהל שרה אמו, ואז נאמר: ״וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ״.
רש”י מסביר ששלושה דברים שהיו קיימים באוהל של שרה חזרו עם כניסתה של רבקה: הנר היה דולק מערב שבת לערב שבת, הברכה הייתה מצויה בעיסה, וענן היה קשור על האוהל. במילים אחרות, רבקה החזירה לחיים את הבית של שרה. היא המשיכה את הדרך ואת הקדושה שהייתה באוהל שלה, וזהו “חיי שרה”. (לקו”ש חלק ט”ו ע’ 145 ואילך).
אבל יש כאן עוד נקודה מעניינת, בקשר לפרשת הספרים שהתרחשה לפני ארבעים שנה. כשהרבי דיבר על כך שהספרים שייכים לרבי הקודם ואין לשום אדם בעולם הרשות לגעת בהם הרבי המשיך ואמר על הרבי הקודם שהוא חי וארבא “משנה לשנה הולך ומוסיף בחיותו ופעולתו בעלמא דין, היינו שנעשה יותר פעיל ופעולתו ביתר חיות” להפך, וככל שעובר הזמן, הוא נעשה יותר בריא, יותר רענן, ויותר חי.
זה רעיון מהפכני. בדרך כלל אצל אדם רגיל, אדם נפטר, השנים עוברות, וההשפעה שלו הולכת ונחלשת. אבל הרבי מלמד אותנו שאצל נשיא ישראל הדברים זה ההפך לגמרי. אדרבא החיים וההשפעה שלו רק הולכים ומתחזקים.
וזה בדיוק מה שאנחנו רואים השבוע. השבוע מתקיים בניו יורק כינוס השלוחים העולמי. קרוב לששת אלפים שלוחים מכל רחבי העולם מגיעים יחד, נפגשים, מתוועדים, שומעים, מקבלים כוחות ויוצאים שוב אל המקומות שבהם הם פועלים.
כשמסתכלים על התמונה הזאת, מבינים משהו מיוחד. הרבי התחיל מפעל של שליחות מתוך חזון אחד: שלא יהיה יהודי בעולם שאין לו כתובת. בכל מקום שיהודי נמצא, יהיה שם מישהו שיוכל לקבל אותו, לעזור לו, לקרב אותו, לחזק אותו ולהזכיר לו שהוא יהודי. הרבי רצה שכל יהודי, גם אם הוא נמצא במקום רחוק, ידע שיש לו לאן לפנות ושיש מי שחושב עליו.
והיום, כשמסתכלים על אלפי השלוחים שמגיעים מכל קצוות תבל, רואים שהרעיון הזה לא רק ממשיך להתקיים. הוא הולך וגדל, מתרחב ומגיע למקומות חדשים. עוד שליח, עוד בית חב”ד, עוד קהילה, עוד יהודי שמוצא את הדרך חזרה ליהדות. זה לא רק שהמפעל של הרבי נשמר. אלא ככל שהשנים עוברות הוא נעשה גדול יותר, פעיל יותר ורלוונטי יותר.
הרבי התבטא אז “נאך מערער און נאך שטארקער און נאך פרישער און נאך לעבעדיקער”. (שיחת ט”ו תמוז ה’תשמ”ה) אלו חיים נצחיים!
This post is also available in: