בניגוד לשבירת הכוס בחופה ומנהגים נוספים שמטרתם להזכיר לנו את חורבן המקדש, בחגים אנו נזכרים בחוויות הטובות שהיו במקדש. בתפילת 'יזכור' הנאמרת בחג אנו נזכרים בחוויות היפות שחווינו עם ההורים. את הזיכרונות העצובים, עדיף לשמור ליום היארצייט.
בטרם השינה אנו אומרים תפילה בה מבקשים סליחה מכל מי שנפגע מאיתנו במהלך היום. גם ערב שבת זה זמן מתאים לבקש סליחה. ביום הכיפורים אנו מבקשים סליחה מהחיים וגם מהנפטרים.
הורים משתדלים לעשות ככל יכולתם להיטיב עם ילדיהם. הדבר נכון תמיד, גם למי שזכורה לו חוויה אחרת.
בעולם האמת לוקחים ברצינות את הנכתב על המצבה ותובעים מנשמת הנפטר את שכתבו עליו. עדיף 'מצבה חיה' שתעיד טובות על הנפטר.
אדם הראשון חי 930 שנה, ודוד המלך 70 שנה בלבד, אולם כולנו מכירים את ספר התהילים שכתב, שמו נישא בפי כל וזכרונו חי ותוסס. מה אנו יכולים ללמוד מכך?
איזה מן חג זה בו לא אומרים 'שהחיינו'? על הברכה שמקדשת את ההווה, מנציחה את הרגע ומלמדת אותנו להודות על מה שיש.
גורלו של "היהודי האחרון" שלא רצה להתנצר.
you're currently offline