אני לא ראיתי את הרבי אבל הרבי ראה אותי

אחרי שבעים שנה של דיכוי סובייטי, הראה ילד יהודי במוסקבה מדוע החסידים המשיכו לחפור ולחפש את מעיין החיים הטמון עמוק בתוך נשמתו של כל יהודי.

השבוע השתתפתי בכינוס השלוחים העולמי. אחד הנואמים בבאנקט היה השליח הרב אלכס קלר שי’. לאלכס יש סיפור שיש מאחוריו היסטוריה מאוד מעניינת.

Chanukah Live

בשנת 1989, התקיים לראשונה אירוע מיוחד במינו שנקרא “Chanukah Live”. בזמנו זה היה רעיון מהפכני: לחבר באמצעות שידור לווייני יהודים מכל רחבי העולם, כדי שידליקו נרות חנוכה עם הרבי. 

היו שם כמה מוקדים, הכותל המערבי בירושלים, אוסטרליה, מגדל אייפל בפריז, הונג קונג, לונדון ועוד. המצלמה עברה ממקום למקום. בכל מקום המתינו יהודים, וברגע המתאים הדליקו את נרות החנוכה. כולם היו מחוברים לאותו מעמד. 

המרכז של כל האירוע היה 770, מרכז חב”ד העולמי בברוקלין. שם עמד הרבי, ומולו הוצב מסך שהציג את כל המקומות המשתתפים. הרבי צפה בהדלקות, והמצלמה העבירה את המראות מכל קצווי תבל. 

זה היה אירוע מרגש מאוד, לראות איך יהודים בכל העולם צמאים לראות את הרבי. ואיך הרבי עודד את השירה שלהם במגדל אייפל או במקומות אחרים,כמו אוסטרליה, ירושלים  ובהונג קונג. אבל היה מקום אחד שהאירוע בו היה שונה לחלוטין. מוסקבה. 

כדי להבין מה היה כל כך מיוחד בהדלקה במוסקבה, צריך לחזור קצת אחורה, להיסטוריה של יהדות רוסיה. בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית. השלטון הקומוניסטי החדש הכריז מלחמה על הדת. האידיאולוגיה שלו הייתה שאין מקום לאמונה באלוקים, אין מקום לבורא עולם, ואין מקום לביטויים דתיים בחיים הציבוריים. הם רצו ליצור חברה שבה הדת תיעלם לחלוטין.

רוב היהודים הדתיים ברחו מרוסיה, מיד בתחילת המהפכה. אבל הרבי הקודם, שעלה לכס הנשיאות בשנת 1920 החליט להישאר ברוסיה ולמסור את נפשו כדי שאותם מיליוני יהודים שנשארו ברוסיה ישארו יהודים. הוא הקים רשת של חסידים שפעלה במחתרת. הם פתחו חדרים ללימוד תורה, ארגנו מקוואות, דאגו למוהלים ושוחטים, שלחו מלמדים לילדים ודאגו לכך שיהודים יוכלו לקיים מצוות גם בתנאים הקשים ביותר. 

המחיר היה נורא. חסידים נעצרו, נחקרו, נשלחו לבתי סוהר ולמחנות עבודה. חלקם הוצאו להורג. ישנם למעלה ממאה חסידים ששילמו בחייהם על מסירות הנפש שלהם לשמירת היהדות. 

אבל הם לא עצרו. הם ידעו שאם יפסיקו, לא יהיה מי שימשיך!, באותם שנים ברית המועצות היתה מעצמה אדירה, שלטון שאיש לא העלה בדעתו שיום אחד יתפורר. המלחמה הזאת  נמשכה משנות העשרים ועד שנות ההתשעים של המאה הקודמת, במשך כל השנים האלה הרבי לא שכח אותם לרגע, הרבי הקדיש חלק עצום מחייו למען יהודי רוסיה. הוא שלח שליחים, דאג לחסידים שנשארו מאחורי מסך הברזל, התעניין בכל פרט, וניסה בכל דרך אפשרית לחזק את היהדות שם.

ואז בסוף שנות השמונים דברים החלו להשתנות. מדיניות הגלסנוסט פרסטרויקה של גורבצ’וב פתחה בהדרגה את שערי ברית המועצות. השלטון הקומוניסטי התחיל להתפורר, והעולם כולו ראה כיצד אימפריה שנראתה בלתי מנוצחת מתחילה לקרוס. 

ופתאום, במוסקבה, בשנת 1990 מול מצלמות הטלוויזיה ששידרו לכל העולם, התרחש מחזה שאי אפשר היה אפילו לדמיין כמה שנים קודם לכן. ילד יהודי, אלכס קלר, עומד ומברך על נרות חנוכה. הרבי עמד ב-770 וצפה בו על המסך. אני זוכר כמה נחת רוח היה לרבי לראות את זה.

הממשלה הקומוניסטית ניהלה מלחמה נגד הדת בכלל, ובפרט נגד ה״שניאורסונים״, כך כינו את חסידי חב״ד ברוסיה, על שם משפחתו של הרבי. הם ידעו שאדמו”רי חב״ד הם אלה שנלחמים בהם בכל התוקף כבר שבעים שנה. 

ובסופו של דבר, אחרי כל שנות המלחמה האלה, הרבי בניו יורק עומד וצופה איך ילד עם גאווה יהודית חזקה, מדליק נרות חנוכה במוסקבה לעיני כל העולם. 

אותו ילד, אלכס קלר, שגדל בבית עם קשר מינימלי ליהדות, הגיע לארצות הברית והפך לשליח של הרבי. הוא הגיע למיאמי והתחיל לעבוד עם יהודים דוברי רוסית, הוא התחיל לבנות שם פעילות יהודית, ובהמשך הקים מרכז ענק עבור הקהילה הרוסית. היום יש לו בניין של כארבעים אלף רגל רבועה, בשווי של כ-11 מיליון דולר, והוא מנהל פעילות יהודית רחבה מאוד בקרב יהודי רוסיה במיאמי.

בחב”ד לרוב החסידים בגילו של אלכס יש תמונה שלהם עם הרבי, איך שהם מקבלים דולר מהרבי או משהו דומה. לחסידים שיותר צעירים יש להם תמונה איך שההורים שלהם או הסבא וסבתא עומדים ליד הרבי, אבל לאלכס שנולד במוסקבה למשפחה לא דתית לא היה את זה. בבאנקט הוא סיפר שבמשך שנים הוא חיפש תמונה שבה הרבי מסתכל על המסך, ובמסך רואים אותו, את הילד שמדליק את החנוכייה. בסופו של דבר, שלשים שנה מאוחר יותר בליל שמיני של חנוכה, התמונה נמצאה. רואים בה את הרבי עומד ומסתכל על המסך, ובמסך מופיע אלכס כשהוא מדליק את נרות החנוכה.

הוא סיים את נאומו במשפט חסידי ״מעולם לא זכיתי לראות את הרבי. אבל באותו ליל חנוכה הרבי ראה אותי. ומפני שהרבי ראה אותי, אני עומד לפניכם כאן היום.״ 

חפירת הבארות

בפרשת השבוע תולדות  אנחנו קוראים על חפירת הבארות של יצחק אבינו: יצחק מגיע לגרר. הוא לא בהכרח תכנן להגיע לשם, אבל בגלל הרעב שהיה בארץ הוא נאלץ לעזוב את המקום שבו התגורר וללכת לגרר, שגם היא נמצאת בארץ ישראל. אחד הדברים הראשונים שהוא עושה שם הוא לחפור בארות.

צריך להבין שבאותם ימים מים היה אחד המשאבים החשובים ביותר. מי שהיה לו מים היה ‘מאכער’. אפשר לומר שזה היה כמו נפט בעולם המדברי של ימינו. מי ששולט במים, שולט למעשה באזור כולו.

אברהם אבינו כבר חפר בארות, ויצחק המשיך בדרכו. אבל הפלשתים סתמו את הבארות שאברהם חפר ומילאו אותן בעפר. למה הם עשו את זה? רש”י מסביר שהם חששו “מפני הגייסות” דהיינו שהבארות יהפכו למוקד משיכה לאנשים אחרים לכבוש את הבארות, והדבר יפגע בשליטה שלהם על האזור.

יצחק לא ויתר הוא שוב חפר בארות, אבל רועי גרר רבו איתו וטענו “לנו המים”. יצחק קרא לבאר הראשונה ‘עשק’, מלשון מריבה, משום שרבו איתו והתעסקו איתו על המים. אבל הוא לא התייאש והלך לחפור באר אחרת. גם עליה הם רבו איתו, ולכן הוא קרא לה ‘שטנה’, שגם היא מבטאת מכשול וצרה. יצחק המשיך לחפור באר נוספת. בסופו של דבר הפלשתים נכנעו ולא התערבו. יצחק קרא לבאר הזאת רחובות, “כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”.

למה התורה מספרת לנו על חפירת הבארות של יצחק? מה יש לנו, אלפי שנים מאוחר יותר, ללמוד מהסיפור הזה?

אומר הרבי בשיחה “ענינו של יצחק הי’… להתעסק בחפירת בארות… חפירת בארות פירושה – לגלות ולהעלות את המים שנמצאים למטה באדמה. והיינו, לא לשפוך לשם מים חיים ממקום אחר, אלא לגלות את המים הנובעים שנמצאים שם גופא, שכן, האמת היא שנמצאים שם מים חיים, אלא שהם מכוסים בעפר, בוץ ואבנים, וכאשר מסירים את הכיסוי, אזי מתגלים המים חיים. 

…עבודתו של יצחק היתה באופן שלא זו בלבד שלא התחשב בהניגוד של הענינים שמכסים את המים חיים, אלא יתירה מזה: הוא לא התחשב גם עם המנגדים שמפריעים לחפור את הבארות. 

התורה מספרת שכאשר עבדי יצחק חפרו ומצאו באר מים חיים, ובאו רועי אבימלך וגירשום באמרם “לנו המים”³¹, ששייכים לפלשתים – …לא התפעל יצחק וצוה להמשיך לחפור. וכאשר נטלו גם את הבאר השני, חפר באר שלישי, עד שהגיע למעמד ומצב ד”רחובות” (הרחבה), “הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”³³.

ע”פ שכל לא הי’ מקום לא להתפעל מאבימלך, בשעה שיושב על כסא מלכותו, ומפריע לחפור את הבארות של קדושה, וגם הבארות שחפרו מתוך מאמץ הכי גדול, נוטלם אבימלך לעצמו. אבל יצחק לא התחשב עם חשבונות של שכל; הוא ידע שענינו הוא לגלות מים חיים, ועבודה זו עשה במסירת נפש”. 

ההוראה מזה: …צריכים לעסוק גם עם אלה שמבחוץ לא רואים אצלם מלבד אבנים ובוץ שמכסים על המים חיים, ואפילו עם אלה שנראה שהם מנגדים על אלקות, כלומר, עם אלה שבחיצוניות שקועים הם באיסורים במזיד ולהכעיס⁴⁰ – גם עמהם צריכים להתעסק לחפור בתוכם, ולהסיר מהם את הדברים המסתירים, עד שיגיעו להמים חיים שנמצאים אצלם בפנימיותם, ויגלו אותם בגילוי. (לקו” ש ח”א ע’ 29. תו”מ חלק יב ע’ 79).

חסידי חב”ד ברוסיה צעדו בדרכו של יצחק אבינו. במשך שבעים שנה הם חפרו בארות. סגרו חידר אחד, והם פתחו חידר במקום אחר. סגרו מקווה, והם פתחו מקווה במקום אחר, במקום סודי. סתמו את הבארות, והם חפרו בארות חדשות. שבעים שנה היו הרבה עשק והרבה שטנה. אבל בשנת 1989 הגיעו לרחובות. כי הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ. 

וזה בעצם העבודה של כל יהודי להמשיך ולחפור עד שיצליח לגלות בתוכו מים חיים!