כיצד הופך יום פטירה ליום שמחה? כאשר מדובר בגדולי ישראל שחייהם היו מלאים בתוכן אלוקי, פטירתם מן העולם אינה הסוף. ביום כזה אנו חוגגים את האור והשמחה הפנימית שהותירו אחריהם עבורנו.
אם דומה הרב למלאך
בכל שנה, בתקופה הזאת, מתפרסם מהו מספר היהודים החיים בארץ ישראל. בשנים האחרונות נוצר מצב שלא היה קיים כבר אלפיים שנה: הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם הוא בארץ ישראל.
עד לפני עשר שנים לערך, ארצות הברית הובילה בראש רשימת המדינות המאכלסות יהודים, אבל בשנים האחרונות המגמה הזאת התהפכה. כיום יש 7.707 יהודים בארץ, במיליון מאתיים יותר מארצות-הברית.
לפני 2,000 שנה, כשהקיבוץ היהודי בבבל היה גדול יותר מהקהילה בארץ ישראל, נוצר מתח בין שתי הקהילות מי הקובע. מי הוא שנותן את הטון בעם היהודי. האם נוהגים לפי מנהגי ארץ ישראל או מנהגי בבל, ויש לזה הרבה דוגמאות.
אבל מה שאני רוצה לחלוק אתכם היום זה את הסיפור על חכמי בבל, שהייתה להם דילמה מסוימת שלא ידעו איך לנהוג בה, והם שאלו איך נוהגים חכמי ארץ ישראל ונהגו כמותם.
רב יהודה בר יחזקאל היה ראש ישיבת פומפדיתא, עיר שקרובה לבגדד של ימינו. הוא היה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית. הוא ייסד ישיבה, שהתקיימה במשך קרוב לשמונה מאות שנים.
מסופר בתלמוד, שפעם אחת בעירו של רב יהודה היה תלמיד חכם שסרח ועשה מעשים שלא ראויים לתלמיד חכם. רב יהודה התלבט האם לנדות את החכם, ואז העולם יחסר משפע התורה שהוא משפיע מחוכמתו, או להעלים עין מהתנהגותו ולהרוויח את השפעתו.
אמר רב יהודה: “היכי ליעביד? לשמתיה? צריכי לי רבנן! לא לשמתיה? קא מיתחיל שמא דשמיא! (= מה נעשה? ננדה אותו – חכמים צריכים לו, לא ננדה אותו – יתחלל שם שמים. מו”ק יז , א)
רב יהודה המתלבט התייעץ עם אחד מהחכמים הנודדים מארץ ישראל לבבל, רבה בר בר חנה, ושאל אותו איך נוהגים בארץ ישראל בדילמה שכזו. “אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא”? אם דומה הרב למלאך ה’ – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה (= נידה אותו) רב יהודה”.
רבה בר בר חנה מביא בשם רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל ועורך התלמוד הירושלמי, מסר, שתורה לומדים רק ממי שדומה למלאך והוא נקי ללא רבב. תורתו של מורה שאינו זך כמלאך, אף אם קלקוליו אינם רבים, אינו ראוי ללמוד ממנו. רב יהודה נאחז בתורת רבי יוחנן ונידה את החכם שסרח.
רבי יוחנן סבר שלימוד תורה לא דומה לכל לימוד חכמה אחרת. המדען לדוגמה, לא מוכרח להיות מושפע בחייו הפרטיים מהמדע שהוא לומד. למשל, גם אם הוא למד שסוכר מזיק לבריאות, זה לא מחייב שהוא יפסיק לצרוך סוכר.
אבל התורה איננה חכמה בעלמא. היא תורת חיים – הוראה בחיי היום יום. ולכן, התורה חייבת להשפיע על הנהגתו של הרב שלומד ומלמד, כי הצורה שבה מלמדים תורה היא בעיקר על-ידי דוגמה אישית, ואם הוא לא יכול לשמש דוגמה הוא לא ראוי לאצטלה זו.
פרידה בחיוך
הסיפור ממשיך, ומספר על רגע הפרידה של החכמים מרב יהודה. הוא שרוי במיטתו חולה, וחכמים סביבו. בין החכמים אנו מוצאים גם את החכם שרב יהודה נידה: “אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו נמי בהדייהו .כד חזייה רב יהודה, חייך, אמר ליה, לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך ביה”? באו חכמים לבקרו ובא הוא עמם. כשרב יהודה ראה אותו הוא חייך. אמר לו: לא די שנידית אותי אלא אתה גם לועג לי? החכם המנודה תקף את רב יהודה החולה. מתברר, שהחיוך של רב יהודה הרגיז את החכם. הוא הרגיש שרב יהודה משפיל אותו.
רב יהודה ענה לו, ובעצם ענה לכל שומעיו שמסביבו ושעתידים לשמעו: “אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא כוותך לא חניפי לי”. הוא אמר לו: לא בגללך אני מחייך, אלא שאני הולך לאותו עולם בדעה מבודחת, שאפילו לאיש גדול כמותך לא החנפתי בדין.
פרידה בבכי
הסתלקותו של רב יהודה מן העולם בחיוך ובבת שחוק מזכירה לנו מקרה הפוך, את הסתלקותו של רבן יוחנן בן זכאי מן העולם: רבן יוחנן בן זכאי היה מנהיג העם היהודי בתקופת חורבן בית שני. הוא זה שהציל את עם ישראל מחורבן, כשעודד את כולם לוותר על ירושלים ולהעביר את מרכז הכובד היהודי ליבנה.
מספרת הגמרא: “וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר… ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים… ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה?! (ברכות כח, ב).
על מה בכה רבי יוחנן, ישנם שמסבירים שהוא בכה על כך שהנה הוא מגיע לפני כסא הכבוד של מלך מלכי המלכים, ואין הוא יודע באיזו דרך מוליכין אותו. הוא, שעמד לפני הקיסר הרומי ופייסו בדברים ושכנע אותו “תן לי יבנה וחכמי’ ” ואכן זכה להעמיד את היהדות על רגליה מחדש, עומד עכשיו מול תכלית כל המעשים, ואינו יודע אם העתקת מרכז האומה מירושלים ליבנה יכולה לזכותו בגן עדן או לא. המציאות אינה ברורה ואינה חד- משמעית. ועל כך הוא בכה.
תחייך ויחייכו לך מלמעלה
אנו עומדים ערב ל”ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בן יוחאי. “הילולא” פירושה חתונה. נשאלת השאלה, מדוע קוראים ליום פטירתו של התנא הגדול רשב”י, שתורתו אומנותו, והוא זה שחיבר את ספר הזוהר בשם הילולא – חתונה? וכי מדוע שנשמח ביום שאיבדנו אותו.
אלא, מסופר בזוהר הקדוש, שרבי שמעון ביום פטירתו שחל בל”ג בעומר היה כל אותו היום במצב נבואי כשהוא חושף את כל הסודות המיסטיים העמוקים של התורה, ואמר לתלמידיו שהוא רוצה לגלות להם אותם לפני שהוא עוזב את העולם.
תלמידו רבי אבא סיפר שהאור סביב רשב”י היה כה גדול, שהוא לא יכול היה להסתכל בפניו. ובסופו של אותו היום הוא נפטר מהעולם “כשהוא שכוב על ימינו מעוטף בטלית ופניו שוחקות”. רשב”י נפטר עם חיוך, ולכן יום פטירתו הפך ליום של שמחה.
הרבי תמיד נהג לצטט את שמובא בזוהר הקדוש, שרשב”י אומר שהעולם למעלה הוא מראה של העולם שלנו ובלשון הזהר: “בא וראה העולם התחתון עומד לקבל תמיד… והעולם העליון לא נותן לו אלא כפי מצבו של העולם התחתון, אם הוא מאיר פנים כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא בעצבות נותנים לו את דינו בהתאם לכך נאמר עבדו את ה’ בשמחה, ושמחתו של האדם ממשיכה לו שמחה עליונה נוספת” (אג”ק ח”ד ע’ ל”ד).
אדם שברגע האחרון של חייו עלי אדמות הצליח לחייך, הרי לא ייתכן שמדובר באדם שכל חייו היה מריר וברגע האחרון שינה את טבעו והחליט לחייך. בוודאי שאת כל חייו חי עם חיוך. רב יהודה בר יחזקאל ועוד לפניו רשב”י, היו אנשים שלא רק נפטרו מן העולם עם חיוך, אלא כל חייהם הם חיו בתנועה של שמחה. על אף שרשב”י התחבא במערה במשך 13 שנים וסבל סבל רב, עם כל זה הוא היה אדם אופטימי ושמח.
ל”ג בעומר מזכיר לנו שיהודי צריך לחיות עם חיוך, וכשהוא מחייך מחייכים לו מלמעלה.
This post is also available in: English