מדוע אנו מכסים את החלות לפני הקידוש? החלות הן זכר ל’לחם משנה’, המן שירד במדבר בין שכבות הטל, כדי להדגיש שהן הוכנו לכבוד השבת, וכדי לשמור על סדר הברכות ההלכתי.
הגרסה למבוגרים…
לא מזמן ישב אצלי יהודי בשלחן שבת. מיד בתחילת הארוחה הוא שאל אותי מדוע מכסים את החלות בזמן הקידוש? הוא מיד הוסיף מעשה תלמיד חכם, “ואני מתכוון לגרסה למבוגרים…”, כשהוא מתכוון לומר: אני מכיר את ההסבר שמכסים כדי לא לבייש את החלות, אבל בעיניו זה היה נשמע ילדותי מדי.
האמת היא שבתורה אין כזה דבר גרסה לצעירים וגרסה אחרת למבוגרים. אם התורה אומרת אז זה אמת מוחלטת שמתאימה לילד קטן ולאדם בן תשעים ותשע שנה. אלא שלפעמים בוחרים לנסח זאת במילים יותר פשוטות כדי שגם ילד יבין.
ההסבר הראשון לכך שמכסים את החלות קשור לפרשת השבוע. בפרשתנו משה מספר כיצד הקב”ה הוליך את עם ישראל במדבר: “ויענך וירעיבך ויאכילך את המן” (ח, ג). ואחת הסיבות לכך שאנו בוצעים על שתי חלות היא זכר למן.
במדבר היה יורד המן מידי יום, וכל אחד היה מקבל עומר מן. אולם ביום שישי, כהכנה לשבת, הם קיבלו “לחם משנה”, מנה כפולה. שכן בשבת לא ירד מן. זכר לכך אנו נוהגים בשבת לבצוע על שתי חלות. (בנוסף, זה גם מזכיר לנו שבכל בית יהודי יש להכין ביום שישי מנות כפולות, “לחם משנה”, גם עבור שבת)
בהמשך לכך מביא אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך שכמו שהמן היה מונח בין שתי שכבות של טל, שכבה מתחתיו ושכבה מעליו, כך גם לחם המשנה שהם זכר למן צריך להיות מכוסה במפה מתחת לחלות ומפה מעל החלות, זכר למן: “כדי שתהא הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה” (הל׳ שבת רע”א, י”ז).
הסיבה השנייה שמביא אדמו”ר הזקן באותו סעיף כבר קשורה לשבת עצמה. בזמן התלמוד היה הנוהג שאנשים אכלו כשהם יושבים על כורסאות, והאוכל היה מוגש להם על שולחן קטן נייד. ביום שישי היה המנהג שקודם עושים קידוש על יין ורק אחרי שקיבלו את השבת עם הקידוש הביאו את החלות, כדי שכולם ידעו שהן הוכנו לכבוד שבת.
בדורות מאוחרים יותר כשהחלו להשתמש בשולחנות גדולים כמו בימינו, שאי אפשר לסחוב את השלחן, מניחים את החלות על השולחן, וכדי להדגיש שהחלות הובאו לכבוד שבת, מכסים את החלות במפה, ורק אחרי הקידוש מגלים אותם, “כדי שיתראה כאלו הובא עתה לכבוד שבת” (סעיף הנ”ל). לפי זה יש שמקפידים להגיש גם את שאר האוכל לשולחן דווקא אחרי הקידוש, כדי להדגיש שהארוחה הזאת היא לכבוד שבת (פסחים ק, ב. תוספות ד”ה “שאין מביאין” בשם השאילתות).
מה קודם למה
כאן אנו מגיעים לסיבה העיקרית שלכאורה נשמעת ילדותית, אבל היא מאוד רצינית.
מסופר בגמרא שפעם ישבו שני אמוראים, רב המנונא ורב חסדא בסעודה, והובאו לפניהם תמרים ורימונים. לקח רב המנונא תמר ובירך עליו. שאל אותו רב חסדא: “האם אתה לא סבור שההלכה היא כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה?”.
בפרשתנו, כמה פסוקים אחרי שמשה מזכיר את המן במדבר הוא אומר: “כי ה׳ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…”, ובפסוק הבא הוא ממשיך ואומר: “ארץ חטה ושעורה, גפן, תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש”. הוא מונה את שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
חז”ל אומרים שכאשר יהודי יושב בשולחן ויש לפניו כמה סוגי פירות, למשל, רימונים ותפוחים, עליו לברך תחילה על הפרי המוזכר בפסוק, ובמקרה זה התשובה היא רימונים, שכן התפוח אינו נזכר במפורש בפסוק, דהיינו, הוא אינו אחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ולכן צריך לברך על הרימון ברכת “בורא פרי העץ” ובזה פוטרים את הפירות האחרים.
מה קורה אם מגישים לשולחן תמרים ורימונים? במקרה הזה שניהם מוזכרים בפסוק ושניהם משבעת המינים, אם כן על איזה מהם נברך תחילה? קובעת הגמרא: “כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה”.
לפי זה יוצא שאם יש לנו יין וחלה על השולחן, החלה עשויה מחיטה או שעורה, והיין יוצא מענבי הגפן, הפסוק אומר “ארץ חיטה ושעורה גפן”, ולכן על פי הלכה עלינו לברך תחילה על החלה ורק לאחר מכן על היין, (וכך נוהגים במשך ימי השבוע).
כשאנו רוצים לעשות קידוש על היין לפני שאנו בוצעים את החלה, אנו למעשה מסדרים את הדברים לא לפי הסדר ההלכתי. לכן מכסים את החלה כדי לא לבייש אותה על כך שאנו נוהגים איתה שלא ביושר, כי ההלכה אומרת שצריך להתחיל דווקא בה.
ובלשונו הזהב של רבינו הזקן: “שהרי מן הדין היה צריך להקדים ברכת הלחם לברכת היין כשרוצה לאכול מיד, לפי שהוא מוקדם ליין בשבח ארץ ישראל בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו׳, אלא שעכשיו אינו יכול להקדימו והרי זה בזיון לו” (הל׳ שבת רצ”ט, יד).
שבת של חיות ותענוג
אבל כאן נשאלת השאלה, מדוע באמת שלא נעשה קידוש על חלה? הרי החיטה מוזכרת ראשונה בפסוק, ומדוע לקדש דווקא על יין? למה חז”ל קבעו שהדרך הראויה לזכור את השבת היא באמצעות שתיית יין?
מסתבר שהיין הוא לא רק סמל לחגיגיות וכבוד, אלא הוא גם מותיר רושם חזק בזיכרון. כאשר שלמה המלך בשיר השירים רוצה לתאר כיצד זוכר עם ישראל את אהבתו של הקב”ה הוא אומר שזה אפילו יותר משאדם זוכר ומתגעגע ליין טוב ששתה, “נזכירה דודך מיין”, ולכן בשבת שאנו מצווים “זכור” את יום השבת, אנו עושים את זה על יין. “ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין” (הל׳ שבת רע”א, א).
הסבר נוסף הוא על פי הגמרא שאומרת: “אין אומרים שירה אלא על היין” (ברכות לה, א). הגמרא אומנם מדברת על שירת הלויים בבית המקדש שנאמרה דווקא על קורבנות שיש בהם ניסוך יין, אמנם חז”ל תיקנו שאמירת ברכות מסוימות כמו קידוש, הבדלה, נישואין וכו׳ תהיה דומה לשירת הלויים בבית המקדש ותעשה על יין. בנוסף לכך, היין מעניק לקידוש כבוד וחשיבות, שכן בסעודות חשובות מגישים יין לשולחן.
הרבי מסביר בשיחה את החילוק בין יין למים: “יין יש בו טעם, מה שאין כן מים אין בהם טעם, שלכן רק השותה מים לצמאו מברך, כיון שהמים מצד עצמם אין להם טעם שיערב לחיך האדם.
“ודוגמתו בכללות חיי האדם… שיש ענינים שהאדם עושה אותם בגלל שהגוף מתענג מהם… ויש ענינים שעושה אותם רק בגלל שמוכרח לעשותם, ועל דרך זה בעניני התורה ומצוותיה שיש ענינים שיש בהם תענוג (יין) ובכללות הוא עניין מצוות שכליות, ויש ענינים שאין בהם תענוג, (מים) ובכללות הם המצוות הנקראים בשם חוקים” (תו”מ ל”ה עמ׳ 181).
קידוש על היין מסמל את העובדה שאנו עובדים את הקב”ה לא רק מתוך קבלת עול, “מים” שאין בהם טעם, אלא עושים את זה בחיות ובתענוג שאת זה מסמל היין.
קידוש בשבי החמאס
עד כמה הקידוש חשוב ויקר לעם היהודי? לצערנו למדנו את זה לאחרונה, כאשר אחד החטופים, בחור צעיר בשם עומר שם טוב שהיה בשבי במשך 505 ימים סיפר שבמשך תקופה בזמן השבי הוא קידש בליל שבת. “במשך חמישה חודשים היה לי חצי בקבוק מיץ ענבים ששימש אותי לקידוש. הבקבוק לא נגמר והמיץ לא התקלקל. זה ממש הזכיר לי את נס פך השמן”. והוא סיים: “זה סיפור קטן שהראה לי כמה אלוקים טוב, וכמה הוא היה איתי”.
ההסבר הכי פשוט ומתקבל הוא שיין מביא שמחה וביום השבת יהודי צריך להיות בשמחה ולהתענג על השבת. עם היין יותר קל להגיע למטרה הזאת…
לחיים!
This post is also available in: English