התורה משאירה את מיקומו של בית המקדש נסתר, כך היה גם אצל אברהם בציווי של העקדה ” על אחד ההרים אשר אומר אליך” ובמסע בני ישראל במדבר. כדי ללמד אותנו שעלינו לצעוד אחרי ה’ מתוך אמונה וביטחון, ולסמוך על ה’ שיוביל אותנו אל המקום הנכון.
מה יהיה?
בחודשים האחרונים, ובפרט בשבועות האחרונים, אנשים רבים מודאגים מאוד מהמצב בישראל. אף אחד לא יודע מה יולד יום – האם עומדים לכבוש את עזה או לא, האם ישראל תצליח לשחרר את החטופים, והאם המלחמה הזאת תסתיים אי־פעם.
הסיבה שכולם מודאגים היא, ראשית, מפני שלכל יהודי אכפת ממה שקורה עם אחינו בני ישראל בארץ הקודש.
בנוסף לכך, המצב בישראל משפיע גם על העולם היהודי כולו. לצערנו, אנו רואים לפי החדשות שמגיעות מעזה איך מדד האנטישמיות בעולם עולה.
הרבי תמיד לימד אותנו שאת התשובות לכל השאלות הבוערות של השבוע – ובפרט לשאלות הרות גורל הנוגעות לכל יהודי באשר הוא – צריך לחפש בפרשת השבוע.
מדוע ירושלים לא מוזכרת בחומש?
השבוע אנו קוראים את פרשת ראה. משה אומר לעם ישראל שכאשר יגיעו לארץ ישראל, לא ינהגו כעובדי האלילים שבונים מזבחות ומקריבים קורבנות בכל מקום שבו הם נמצאים: “לא תעשון כן לה’ אלקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשום את שמו שם… והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם… ואכלתם שם לפני ה’ אלקיכם” (ראה י”ב, ה-ז).
עליהם להקריב קורבנות רק במקום אשר יבחר ה’. אך כשמנסים לברר היכן הוא “המקום אשר יבחר ה'”, התורה אינה אומרת זאת במפורש. הביטוי “המקום אשר יבחר ה'” מופיע בפרשת ראה כמה פעמים, אך זהות המקום לא מתגלה.
נשאלת השאלה: מדוע התורה לא אומרת בפירוש “ירושלים”? השם ירושלים לא מופיע אפילו פעם אחת בחמשת חומשי תורה. הוא מופיע 669 פעמים בנביאים וכתובים, אבל לא בתורה.
ישנם כמה הסברים לכך. הרמב”ם במורה נבוכים (ג’, מ”ה) מביא שאחת הסיבות היא כדי שאומות העולם לא יידעו שזה המקום המקודש ביותר לעם היהודי, ולא ינסו להילחם עליו ולקחת אותו מישראל. לכן, מוטב להסתיר את הדבר ולא לכתוב זאת במפורש.
הסבר נוסף הוא: “כדי שלא יבקש כל שבט שיהיה זה בנחלתו… ותהיה שם מחלוקת וקטטה”. אילו בני ישראל היו יודעים מראש שירושלים היא המקום המקודש ביותר, כל שבט היה דורש שהיא תימצא בחלקו, והיו מתעוררות מחלוקות רבות. כל אחד היה מאשים את משה: “למה לא נתת לי את ירושלים? בגלל שאתה לא אוהב אותי!”, עד כדי טענות של הפליה. לכן מוטב להשאיר את הדברים סתומים, ולומר רק “המקום אשר יבחר ה'”.
תסמכו עלי
אבל אולי יש כאן משהו עמוק יותר. כבר בחומש בראשית, בפרשת העקדה, כאשר הקב”ה אומר לאברהם אבינו להעלות את יצחק לעולה, הוא אומר: “קח נא את בנך… ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך” (וירא כ”ב, ב). גם כאן עולה אותה שאלה: מדוע ה’ לא אמר לו מראש על איזה הר מדובר? הרי הקב”ה בוודאי יכול היה לסמן לו את ההר – הגבוה יותר או הנמוך יותר, זה עם העשבים הירוקים או ההר היבש. ובכל זאת, אברהם הולך שלושה ימים, ורק אז: “וירא את המקום מרחוק”.
גם בתחילת דרכו של אברהם אבינו אנו פוגשים דבר דומה: הציווי הראשון אליו היה “לך לך מארצך וממולדתך…
אל הארץ אשר אראך”. ושוב אותה שאלה – למה לא נאמר לו במפורש ללכת לארץ כנען?
מה שמתגלה כאן הוא קו מנחה: הקב”ה מצווה אותנו ללכת, ומצפה מאיתנו לבטוח בו שהוא יוביל אותנו למקום הנכון. כך היה גם במסע בני ישראל במדבר. הם ידעו שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אך לא תמיד ידעו לאן לפנות בכל שלב. הכול היה תלוי בענן. וגם כך בפרשתנו, בקשר לירושלים, התורה אומרת “המקום אשר יבחר ה'” – הקב”ה מצפה מאיתנו לביטחון ואמונה בו, שהוא יוליך אותנו למקום מבטחים.
לדאוג זה הדאגה של ה’
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי על אבי, הרב משה גרינברג ע”ה. פעמים רבות, כילד, הייתי שואל אותו:
“אתה לא מודאג איך תצליח להסתדר?” ותמיד הייתה לו תשובה אחת: “שאני אדאג? אני משאיר את הדאגה לקב”ה” וכשראה שאני לא מבין, היה אומר: “אני אספר לך מאיפה אני מגיע”.
אבי נולד ברומניה. כשהיה בן 12 פרצה מלחמת העולם השנייה. הנאצים אספו את יהודי העיר לתוך בית הכנסת, הכריחו אותם להתפשט, נעלו את הדלת מבחוץ ותכננו למחרת לשרוף את המקום על יושביו. באותו לילה הגיע צועני ששנא את הנאצים ופתח את הדלת. היהודים ברחו, רועדים מקור, ורצו לעבר תחנת הרכבת, טעו בדרך וחזרו על עקבותיהם – ובסוף הצליחו למצוא רכבת שהובילה אותם לתוככי רוסיה. בדרך, סבתי חלתה ונפטרה, והם המשיכו בלעדיה עד שהגיעו לעיר טשקנט שבקזחסטן.
שם סבי חיפש חינוך יהודי לילדיו, והיחידים שפעלו היו חסידי חב”ד, שהקימו חדרים במחתרת תוך סיכון חייהם.
כשהמלחמה הסתיימה ואבי היה בן 19, הוא ניסה לברוח מרוסיה כדי שיוכל לחיות כיהודי. הוא נתפס, הוסגר חזרה לרוסים ונידון ל־25 שנות עבודת פרך בסיביר.
בנס גדול, לאחר חמש וחצי שנים, מת סטאלין, ואז הוחלט לשחרר את כל האסירים הפוליטיים זה לקח שנה נוספת והוא שוחרר. הוא אמר לי: “מי שנשפט ל־25 שנה בסיביר לא יוצא חי. זה נס שנשארתי בחיים”. אבל גם אחרי ששוחרר לא היה לו קל: כאסיר לשעבר שניסה לברוח מרוסיה הוא היה נחשב בוגד, ולא מצא עבודה שתאפשר לו לשמור שבת, ופוטר שוב ושוב. ובכל זאת, הוא הקים משפחה גדולה ונותר נאמן לדרכו.
לבסוף, בדרך נס, ההורים שלי קיבלו היתר יציאה מרוסיה. הם עלו לארץ חסרי כל – בלי עבודה, בלי מקצוע, בלי כסף, ואז, כשבקושי הספיקו להתבסס, פרצה מלחמת ששת הימים. במקלטים, תחת ההפצצות, אנשים שאלו את אמא שלי: “בשביל זה באתם לארץ?”. כולם פחדו שזה יהיה חלילה הסוף…. אבל ה’ עזר, וישראל יצאה מחוזקת. אבי הקים משפחה לתפארת, וחיתן את ילדיו.
הוא תמיד היה חוזר ואומר: “אני לא דואג. אני משאיר את הדאגה לקב”ה. מכל צרה הציל אותי – אז שאני אדאג? זה לא התפקיד שלי. אני סומך עליו”.
רבותיי, זה בדיוק המסר של פרשתנו. “המקום אשר יבחר ה'” איננה כתובת מדויקת על המפה, אלא מסע של אמונה וביטחון. כמו אברהם אבינו שנאמר לו “לך לך” בלי לדעת לאן, כך גם אנו הולכים צעד אחר צעד – לא מפני שאנו יודעים הכול, אלא מפני שאנו בוטחים במי שמוביל אותנו.
וכמו שהרבי מסביר על אברהם אבינו, שהקב”ה לא אמר לו מראש לאן ללכת, כי מהיהודי נדרשת דבקות מוחלטת בה’, עד כדי מסירות נפש. הציווי הזה מקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית: היכולת להתעלות מעל המגבלות הטבעיות ולדבוק בקב”ה באמונה שלמה. וכשמתמידים בכך – זוכים להגיע לארץ המובטחת. (שולחן שבת בראשית עמ’ 88)
This post is also available in: English