תעשיית התרבות מנסה להתחקות אחר חייהם של יהודים דתיים, אך מפספסת את העיקר: למרות הקשיים החיצוניים, המפגש עם הקב”ה מעניק ליהודי תענוג ושמחה גדולה שמתעלים מעל כל קושי.
למה כולם עצובים?
לפני מספר שנים הגיעה הסדרה ‘שטיסל’ לארה”ב, ואנשים רבים צפו ונהנו ממנה. אני זוכר שאנשים באו אלי וציטטו באוזני מונולוגים ארוכים מתוך ‘שטיסל’…
שוחחתי עם זוג אחד, והבעל סיפר לי בהתלהבות שהוא צופה הדוק של שטיסל, אבל אשתו אמרה שהיא לא צופה בזה. על שאלתי מדוע היא לא מתלהבת מהסדרה הזאת, נדהמתי מההבחנה שהייתה לה על הסדרה. היא אמרה לי שבכל הסדרה אין שם בן אדם אחד שמח. אתה רואה אלמן, רווק ויתום, אנשים שמחפשים אהבה, וכאלו שמנסים לממש את החלומות שלהם, אבל אתה לא רואה שמחה.
יוצרי הסדרה הצליחו בצורה מעוררת השתאות להביא את אורח החיים החרדי בצורה אותנטית להפליא, הם ידעו לומר נכון “חסדי ה'”, “נו נו”, “מיזיניק” “וכולי”, אבל הם פספסו את המנוע שעומד מאחורי כל אורח החיים הזה. הם קלטו את החיצוניות של החרדים באופן הכי אמיתי שיש אבל פספסו את ה’נשמה’, את הפנימיות, את השמחה שיש ליהודי מהקשר שלו עם הקב”ה.
את אותו דבר אפשר למצוא ביצירות של הסופר חיים פוטוק שבספרים שלו הוא ניסה לתאר את חייהם של החסידים, כמו “המיועד” The Chosen שם הוא כותב על בן של אדמו”ר חסידי שהוא אמור להיות “המיועד” הממשיך של החסידות אחרי אביו, ואיך שהוא מנסה להיות פסיכולוג וכו’ הסופר מנסה לתאר בספרו את ההווי של חסידים שגרים בניו יורק.
או בספרו “שמי הוא אשר לב”, שבו הוא מתאר ילד חסידי בעל נשמה של אמן שנאבק לממש את הכישרון האומנותי שלו, אבל אביו העסקן הדומיננטי של החסידות, וכך גם המשפיע בישיבה והסביבה כולה רואים בכך בזבוז זמן. אבל כשהוא מתאר את החיים של אותו ילד ושל הוריו, הוא מתאר בית עצוב ואם שסובלת מדיכאון, שבאוויר יש מתח וכל הספר מלא באכזבות של ההורים מהבן שלא רוצה ללכת בדרך החסידות.
חיים פוטוק העיד שהוא ניסה לתאר בספרו את חסידות חב”ד. כל אחד שאי פעם פגש את חב”ד לחמש דקות יודע שסימן ההיכר של חסיד זוהי השמחה לתאר את חסידות חב”ד בלי בדל של שמחה זה לפספס את ה’נשמה’ של החסידות.
הנאה או סבל?
הרבי מסביר בשיחה שהתופעה הזאת מתבטאת בהלכה: “איתא בגמרא: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו… אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו'”.
“כלומר: כדי להיות יהודי… יש תנאי עיקרי, שצריך לידע ש”ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים כו'”‘, וכל זמן שלא נתגייר ,הוא אינו נתון לגורל זה, אבל אם רצונו להתגייר, עליו לדעת שהגירות תלוי’ בכך שיקבל על עצמו להיכנס בסוג של “דוויים דחופים סחופים כו'”.
“תורת-אמת מעידה על עם ישראל ש”בזמן הזה”, קודם ביאת המשיח, הם “דוויים דחופים סחופים וכו'”… וביחד עם זה נצטוו בני ישראל: “עבדו את ה’ בשמחה”. וכיון שהצורך להיות בשמחה הוא הוראה ותביעה של תורת אמת… בהכרח לומר שאכן יש לו ממה להיות בשמחה, שהרי לא יתבעו ממנו דבר שאינו אמיתי”.
ולכאורה זוהי סתירה בין שני הדברים, מצד אחד משכנעים את הגר שלהיות יהודי אלו חיים של סבל, ולכן לא כדאי לו להצטרף לעם ישראל ואילו ברגע שלאחר הגיור חלה עליו הציווי “עבדו את ה’ בשמחה” ואם התורה מצוה סימן שיש סיבה לשמוח.
אלא מסביר הרבי: “וכיון שיהודי נמצא יחד עם הקב”ה… הרי מובן שהעובדה ש”ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו'”, אין לה תפיסת מקום אצלו”.
“ועל דרך מי שיש לו תענוג גדול ביותר, ובשעת מעשה נעקץ על ידי זבוב, שאינו מרגיש כלל את העקיצה. לא אומרים שאין עקיצה: יש עקיצה… אבל הוא לא מרגיש זאת, מצד גודל התענוג מזה שנמצא יחד עם הקב”ה”.
“אמנם, ענין זה שנמצאים יחד עם הקב”ה… שייך רק לבני ישראל… אבל כשמדברים עם גוי לפני שהתגייר, הרי כיון שאין לו שייכות לענינים אלו, אסור לרמות אותו, ולכן צריך לומר לו, שמצד נקודת – מבט של גוי בענינים גשמיים וחומריים, הנה “ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים וכו'”.
אבל “כאשר יהודי נעשה חדור ברעיון והשקפה שעל פי תורה, שכיון שנמצא יחד עם הקב”ה… יש לו את האושר הכי גדול, אזי כל הענינים הצדדיים אינם תופסים מקום כלל…”. (משיחת יו”ד שבט תשל”ב)
מנקודת מבט חיצונית זה נראה עצוב, מלא בחובות, “דווים דחופים וסחופים”, אבל למי שנמצא בפנים, כשיהודי מקיים מצוה הוא מרגיש את השמחה בשעת מעשה המצוה ואת הרגשת הסיפוק שיש לו אחרי שהוא קיים אותה, ואז “כל חפציך לא ישוו בה” (משלי ג, טו).
במשך השנים קורה לפעמים שמפעילים “לחץ מתון” על יהודי כדי שיקיים מצוה, אם זה להניח תפילין, להשלים מנין, או שישלח את הבן שלו לבית ספר יהודי וכו’. אפילו אם בשעת מעשה הוא התנגד לכך ועשה את המצוה קצת בעל כורחו, אבל אחר כך הוא תמיד יודה על כך. מעולם לא קרה שאחרי שמישהו עשה מצוה הוא התחרט שהוא קיים אותה. מדוע? כי כשאדם עושה מצוה הוא מתקשר לקב”ה, ועמוק בפנים הוא מרגיש שנוצר “קליק” שמביא לו שמחה פנימית אמיתית. וה”קליק” הזה לא מצטלם בווידיאו.
הצד השמח של ראש השנה
אנו עומדים היום בראש השנה. הרבה אנשים מפחדים מראש השנה “יום הדין” ואומרים את התפילה של “נתנה תוקף” מי יחי’ וכו’ אבל ישנו עוד צד לראש השנה שלא הרבה מודעים לו.
זהו סיפור מלפני 2500 שנה. בתחילת בנין בית המקדש השני בשיבת ציון, היהודים עלו מבבבל בראשות עזרא הסופר לירושלים לבנות שוב את בית המקדש, בתחילה הם הקימו בהר הבית רק מזבח והקריבו עליו קרבנות רק אח”כ הם החלו לבנות את בית המקדש. שנים רבות עברו עד שבנו את בית המקדש ולאחרי’ עלה נחמי’ מבבבל והוא בנה את חומת ירושלים. בכ”ה באלול של אותה שנה סיימו לבנות את החומה ואז כשהגיע ראש השנה כל העם התאסף לירושלים, עזרא הסופר עמד על בימה גבוהה וקרא מתוך ספר התורה והמתרגמים והלוויים ביארו לעם את הדברים שקרא עזרא הסופר. כשהם שמעו והבינו את הדברים הם פרצו בבכי.
מדוע, כי הם גילו שהם לא קיימו את דברי התורה כראוי, אבל אז הכריז עזרא הסופר: “לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם… וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה” (נחמיה ח, ט).
עזרא הסופר לפני קרוב ל-2500 שנה הכריז שראש השנה הוא יום של שמחה גדולה, ואסור להיות עצוב בו, להיפך, “חדוות ה’ היא מעוזכם”. דווקא השמחה היא הכוח שלנו והיא הסיבה לכך שה’ ישפיע לנו שנה טובה.
This post is also available in: English