היחידות של הרב מנחם הכהן ע”ה עם הרבי.

תנועת המושבים

בארצות הברית, בפרט בעיירות הקטנות, הקהילה היהודית הולכת ומצטמקת. הרבה בתי כנסת נסגרים, ומתמזגים לבית כנסת אחד גדול יותר. כתוצאה מכך נשארים הרבה ספרי תורה שאין בהם שימוש יום־יומי, ובפרט ספרי תורה ישנים. פעמים רבות מנסים למצוא להם בית – בית כנסת שזקוק לספר תורה.

לפני חודש נפטר הרב מנחם הכהן. משנת 1961 הוא כיהן כרב תנועת המושבים; (עד אז עבד ברבנות הצבאית, והוא היה עורך ירחון מחניים – בטאון שהודפס בצבא על ענייני יהדות.) כשהוא התמנה לרב תנועת המושבים, רוב המושבים השתייכו להסתדרות, והם לא היו מושבים דתיים, אם כי היו גם מושבים דתיים. הוא התחיל לבקר במושבים ושם לב לתופעה מעניינת: במושבים הדתיים היו בתי כנסת וספרי תורה, אך פרנסה לא הייתה – המצב הכלכלי של המושבים הללו היה קשה.

לאידך, במושבים של ההסתדרות הפרנסה הייתה בשפע, אבל לא היו בתי כנסת ובוודאי שלא ספרי תורה. באותם מושבים רוב האנשים לא נזקקו לבית כנסת, אך תמיד נמצאו כמה יהודים שרצו בו. בדרך כלל המושב היה מקצה להם חדר שישמש כבית כנסת. אולם חדר בלבד לא מספיק – צריכים סידורים, חומשים, כיסאות ושולחנות. את אלה עוד אפשר היה לספק, אבל יותר מכל בית כנסת זקוק לספר תורה. בלי ספר תורה אי אפשר לקיים חיים דתיים; זהו האביזר החשוב ביותר בבית כנסת.

הרב מנחם הכהן שמע שבארצות הברית, בעיירות הקטנות בתי הכנסת נסגרו, כי היהודים עברו לערים הגדולות. אז התחילה תנועה של צעירים – לעבור מן הערים הקטנות לערים הגדולות. הוא שמע שישנם הרבה ספרי תורה שמחפשים בית. הוא החליט לנסוע לארצות הברית, למצוא את אותם בתי הכנסת שספרי התורה שלהם נשארו ללא גואל, ולהביא אותם לארץ ישראל.

‘מה שאני עושה ביחיד – אני עושה ברבים’

התוכנית הייתה שייסע לניו יורק, כי אחיו פנחס היה לו קשר עם חסיד חב״ד שגר בברוקלין – הרב ברל ליוי. אחיו דאג לכך שהרב ליוי יפגוש אותו בנמל התעופה וידאג לכל צרכיו. כשהגיע לניו יורק, בנמל התעופה JFK, פגש אותו הרב לוי ואמר לו: “סידרתי לך יחידות אצל הרבי – היום בלילה.” הרבי כבר הכיר את המשפחה וגם שמע עליו.

בינתיים, עד לפגישה עם הרבי הוא החליט לנסוע לבקר את המשפחה שלו, קרובים שגרים באזור. כשהוא הגיע הוא נכנס לבית — הסלון חשוך, מלא באנשים, ורק הטלוויזיה פתוחה. כולם צופים בה. כשנכנס, כולם השתיקו אותו כדי שלא יפריע. הוא קצת התפלא: איך זה שאף אחד אפילו לא קם להגיד שלום? הוא ישב שעה, אולי יותר, עד שהמשחק נגמר. ורק אז הם קמו וחיבקו אותו. התברר שזה היה Super Bowl Sunday, ובאמריקה זה כל כך “קדוש”, שאפילו בן דוד שמגיע מארץ ישראל — מישהו שאף פעם לא פגשו — אף אחד לא מוכן להפסיד אפילו רגע מהמשחק כדי לקום ולומר לו שלום.

היחידות עם הרבי נקבעה לשעה שתים לפנות בוקר. הרבי היה מקבל אנשים במשך כל הלילה. ב־2:30 הוא נכנס לחדר של הרבי, והרבי קיבל אותו במאור פנים וביקש ממנו לשבת. הוא התיישב, והרבי התחיל לדבר איתו על בטאון מחניים, שהוא היה העורך שלהם. על שולחנו של הרבי היו כ־20–30 חוברות, וביניהן תחובות פתקי נייר עם הערות. הרבי שאל אותו: “תגיד לי, למה כתבת בעמוד הזה כך? ולמה כתבת בעמוד ההוא אחרת?” הוא מאוד התפעל מכך שלרבי היה כל כך חשוב מה כתוב בעיתון של הרבנות הצבאית, המופץ ומחולק לחיילי צה”ל.

אחרי שעה שאל הרבי: “ר’ מנחם, משום מה באתם?”

הוא סיפר לרבי שהוא רב של תנועת המושבים, ושבמושבים הלא דתיים יש פעמים רבות משהו כמו בית כנסת, או אנשים שרוצים להקים בית כנסת. אבל הדבר החשוב ביותר שבית כנסת צריך – ספר תורה – הוא יקר מאוד. ולאנשים הללו אין כסף, ובארץ, באותם ימים, לא היה בכלל שייך להשקיע סכומים כאלה בספרי תורה. לכן הוא חשב לבוא לאמריקה ולאסוף ספרי תורה.

הרבי צלצל בפעמון, קרא לרב חודוקוב שייכנס לחדר, ואמר לו להזמין את המזכיר, הרב יהודה קרינסקי. קרינסקי היה אז אברך צעיר, כבן 30. הרבי אמר לו: “תן לר’ מנחם ארבעה ספרי תורה.”

מנחם הכהן שאל: “רבי, האם אני יכול לפרסם שאתה תרמת ספרי תורה?” – הוא חשש שמא, מפני שמדובר במושבים חילוניים, יהיו כאלה מהדתיים שלא יראו זאת בעין יפה. באותה תקופה, בתחילת העבודה של הפצת היהדות, רבים עדיין לא הפנימו את חשיבות העניין. לכן סבר שאולי זה יעורר ביקורת.

הרבי השיב לו: “מה שאני עושה ביחיד – אני עושה ברבים. ומה שאני לא עושה ברבים – אינני עושה גם ביחיד. אין לי בעיה שתפרסם את זה. אבל זה תלוי בך: יהיו כאלה שישמעו שאני תרמתי ספר תורה – וזה יעודד אותם גם לתרום. יהיו אחרים שישמעו ודווקא אז לא יתרמו.”

בכל מקרה, הוא קיבל ארבעה ספרי תורה. לאחר מכן הרבי דיבר איתו על המצב במושבים ובצבא. היחידות נמשכה שלוש שעות וחצי!. בשש בבוקר הרבי קם ואמר: “צריך ללכת להתפלל שחרית.”

(יחידויות ח”ד, ע’ 93)

הביקור בסינסינטי

לאחר שיצא מהרבי, הוא התחיל לברר היכן עוד יש אפשרות להשיג ספרי תורה. הוא שמע שבסינסינטי, אוהיו, נסגרים בתי כנסת רבים, ויש שם הזדמנות. בעיר זו היה רב גדול ומפורסם מאוד – הרב אליעזר סילבר – והוא שלט בכל בתי הכנסת האורתודוקסיים בעיר.

הרב מנחם הכהן שלח מכתב לרב סילבר, הציג את עצמו, כתב שהוא מגיע מהארץ ומחפש ספרי תורה, ושמע שיש בעיר ספרי תורה, והוא מאוד רוצה לבוא כדי לקבל כמה מהם. עברו יומיים, שבוע – ולא קיבל תשובה. הוא החליט להתקשר. מצא את מספר הטלפון של המשרד שלו, התקשר, והרב סילבר בעצמו מרים את הטלפון.

– “מה אתה רוצה?” – “ספרי תורה.” – “מה פתאום? איזו חוצפה!” – וטרק עליו את הטלפון.

הרב מנחם הכהן לא התפעל. הוא בירר ומצא את מספר הטלפון הביתי של הרב סילבר, התקשר אליו הביתה. ואמר לו: “הרב סילבר אומרים שאתה גאון גדול – אולי זה נכון. אבל בן אדם? בוודאי שלא!” – וטרק עליו את הטלפון. יומיים אחר כך הוא מקבל מברק מהרב סילבר, שבו הוא מזמין אותו לבוא: “אני אעזור לך.”

הוא הגיע לסינסינטי, שכר חדר במלון, הניח שם את חפציו, והלך לפגוש את הרב. הוא דופק על הדלת, והרב מקבל אותו בסבר פנים יפות, מכניס אותו לביתו, ומוביל אותו אל חדר הספרייה. הייתה לו ספרייה ענקית – חדר מלא ארונות ספרים – ובאמצע החדר עמדה מיטה. אמר לו הרב: “זה המקום שלך. פה תהיה, ובימים שתשהה כאן תהיה האורח שלי.”

הרב מנחם הכהן ניסה למחות: “כבוד הרב, אבל כבר שכרתי חדר במלון.” אמר לו הרב סילבר: “אם אתה חוזר למלון – אתה יכול לנסוע חזרה לניו יורק.” לא הייתה לו ברירה, והוא נשאר בביתו של הרב, והיה אורחו.

ביום הראשון ניסה לדבר איתו על ספרי התורה, אך הרב סילבר לא נתן לו. הוא דיבר איתו על כל מיני דברים אחרים – מה קורה בארץ, מה קורה שם – אבל לא נתן לו אפילו צ’אנס להוציא מילה בקשר לספרי תורה.ביום השני שוב ניסה לדבר על כך – וכלום. כאילו אסור בכלל לגעת בנושא.

ביום השלישי, שכבר היה צריך לנסוע חזרה, חשב לעצמו: איזה בזבוז זמן! באתי לפה, והרב הזה לא עוזר לי, לא רוצה אפילו לדבר איתי על זה. בשביל מה בכלל באתי לפה? הוא כבר עמד לנסוע לנמל התעופה. ואז אמר לו הרב סילבר: “בוא, ניקח מונית ביחד, ניסע.”

בדרך לשדה הם עברו דרך Downtown סינסינטי, חלפו על פני שכונות שונות, ואז עצר הרב ליד בית כנסת ישן – פעם היה זה בית כנסת יהודי. מחוץ לבית הכנסת עמדו שלושה יהודים ואמרו: “כבוד הרב סילבר, הכל מוכן.”

הם נכנסו פנימה, ושם חיכו להם 23 ספרי תורה ארוזים. הרב סילבר אמר למנחם הכהן: “תן להם את הכתובת שלך, והם ישלחו לך את הכל.”

הרב מנחם הכהן חזר לארץ ישראל עם 30 ספרי תורה. זה היה סיוע עצום להקמת בתי כנסת ולהפצת יהדות בכל אותם מושבים לא דתיים. זאת הייתה ההתחלה שלו, והוא המשיך בכך שנים רבות.

הרבי מאוד קירב את הרב מנחם הכהן – כי זו בדיוק הייתה כל העבודה של הרבי: לחפש אנשים שרוצים לעזור לקהילות וליחידים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות, ולקרב אותם בסבר פנים יפות. (מתוך הספר “למען אחי ורעיי”)

מצוות כתיבת ספר תורה

בפרשת השבוע, וילך, התורה מספרת: “ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי” (דברים ל”א, ט’). ומוסיף רש”י: “כשנגמרה כולה – נתנה לבני שבטו.”

בהמשך התורה מצווה שכל אחד צריך לכתוב ספר תורה: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.” בעצם, על כל יהודי מוטלת החובה לכתוב ספר תורה. אלא שבפועל, קשה לכל אחד לכתוב ספר תורה – זה יקר מאוד – ולכן הקהילה כותבת ספר תורה, וכל אחד משתתף בסכום סמלי, וקונה אות בספר התורה. וכך יוצא שכל יהודי מקיים את מצוות כתיבת ספר תורה.

אבל כבר בסוף פרשת כי תבוא, על הפסוק: “ולא נתן לכם ה’ לב לדעת … עד היום הזה” (דברים כ”ט, ג’), אומר רש”י: שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי,… באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: “משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה, ונתנה לנו. מה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנויום מחר: לא לכם ניתנה, לנו ניתנה ושמח משה על הדבר”.

בהתחלה משה רצה לכתוב רק ספר תורה אחד ולתת אותו לשבט לוי, כי השבט הזה היה ממונה להיות אלה שמלמדים תורה לעם ישראל. הם היו אמורים להיות הרבנים, המורים ואנשי הדת, והם ילמדו תורה.

אבל נציגי השבטים האחרים באו ואמרו למשה רבנו: “מה, לנו לא מגיע ספר תורה? מה יקרה אחרי שמשה ילך מן העולם? שבט לוי יבוא ויאמר: התורה ניתנה לנו, זה שלנו. הנה, עובדה – משה נתן את ספר התורה רק לנו!”

משה ענה להם: “אתם צודקים. ספר תורה מגיע גם לכם.” ואז כתב לכל שבט ספר תורה. במשך ארבעים שנה כתב משה שלושה־עשר ספרי תורה, וביום פטירתו סיים ונתן לכל שבט ספר תורה אחד. את ספר התורה של שבט לוי הניח ליד ארון הברית, ושם הוא נשמר במשך דורות רבים.

היום, בכל בית כנסת – בכל מקום בעולם ובכל עדה – יש את אותו ספר תורה, שנכתב בקדושה ובטהרה, מילה במילה, כפי שנכתב לראשונה על ידי משה רבנו. כשאנחנו מחזיקים ספר תורה ביד, אנחנו מרגישים שייכים לשלושת אלפי שנות היסטוריה, לשרשרת של יותר ממאה דורות מאז מתן תורה ועד ימינו. אנו עוד טבעת בשרשרת הגדולה הזאת, שתכליתה להכין את העולם לביאת המשיח, בקרוב ממש.