סיפורו של אליה הכהן על הישרדות ועוצמה רוחנית.
היום השביעי לאוקטובר, המציין שנתיים מאז תחילת המלחמה. לפי הלוח העברי, התאריך חל בשמחת תורה — אבל זהו חג של שמחה, של ריקוד עם ספרי התורה, של עליצות. אז ננצל את ההזדמנות הזו כדי לעצור ולזכור.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אחד החטופים ששוחררו — שמו אליה הכהן. באותה שמחת תורה, לפני שנתיים, הוא השתתף בפסטיבל המוזיקה נובה עם בת זוגו, זיו. כשהחל פיגוע הטרור, הם נמלטו למיגונית בצד הדרך. מחבל חמאס זרק רימון פנימה, נכנס וחטף את אליה לעזה. כשהוא נחטף הוא לא ידע מה עלה בגורלה של זיו. אליה מספר שבמהלך השבי, מה שנתן לו את הכוח לשרוד הייתה האמונה. היו רגעים מחרידים — זמנים שבהם נאלץ לשתות מים מלוחים. הוא חשב לעצמו: אם לא אשתה — אמות. ואם אשתה — אולי אמות בכל זאת. הוא חי על הקצה, בתנאים בלתי־נסבלים.
יום אחד, כשהוא שוכב לבדו, הוא חשב: ריבונו של עולם, הראה לי משהו. תן לי סימן. תן לי הוכחה. אני מאמין בך. אני אוהב אותך. אני מאמין שתציל אותי — אבל בבקשה, שלח לי איזה סימן חיים. משהו.
ואז, לפתע, הוא שמע משהו דרך מכשיר הקשר של שומר החמאס שהופקד לשמור עליו. השומר נרדם, והמכשיר נשאר דולק. הקשר נשאר פתוח. התדר השתנה, ופתאום — עברית. זה היה רדיו דרום, המשדר מישראל. ומתוכו אליה שמע את קולות האמהות המפגינות. הן צעקו שחייבים להחזיר את הבנים הביתה.
עד אותו רגע, לאליה לא היה מושג מה קורה בישראל. הוא לא שמע מילה אחת מהעולם שבחוץ. הוא לא ידע אם יש ניסיונות להציל אותו, אם יש תוצאות, אם יש תקווה. שוביו מהחמאס אמרו לו שוב ושוב שאיש בבית לא דואג לו. אבל אותם קולות — זעקת האימהות באותה הפגנת ענק — נתנה לו כוח. פתאום היה לו סימן. סימן מה’. הוכחה שמישהו חושב עליו.
תפילה בצללים
באיזשהו שלב הוחזק אליה יחד עם שלושה בחורים נוספים. ארבעתם דיברו הרבה על אמונה — על ה’, על הישרדות, על משמעות. חבריו שאלו אותו שוב ושוב: „איך אתה עדיין מאמין בה’ אחרי כל מה שעברת?“ ואליה היה עונה: „איך אפשר לא להאמין בה’? אחרי כל זה — אנחנו חיים. אנחנו קיימים. אנחנו עוברים — כל־כך הרבה כאב, כל־כך הרבה פחד — ובכל זאת, אנחנו כאן.“
בכל בוקר היה אליה מתעורר ומתפלל. הוא היה אומר את קריאת שמע ותפילות נוספות שזכר. הוא היה מדמה הנחת תפילין — כאילו הוא כורך על זרועו את הרצועות. לפני השבי לא בטוח שהוא הניח תפילין בכל יום. אבל הוא ידע איך. בשבי — הוא רצה. הוא רצה מאוד. לכן בכל יום היה ניגש לפינה, מדמה את פעולת הנחת התפילין, ואומר את התפילות הנלוות.
בוקר אחד אמר לו אחד מהשבויים שהיו איתו: „אתה יודע מה? אני רוצה להצטרף אליך. אתה תתפלל, ואני אחזור אחריך. אני לא מכיר כל־כך את התפילות — אבל אתפלל איתך.“ וכך התחילו השניים להתפלל יחד. גם חברו דימה את הנחת התפילין — כאילו הוא כורך על זרועו את הרצועות. זה לא היו תפילין אמתיים, כמובן — אבל זה היה משהו. זו הייתה כוונה. זו הייתה התחברות.
עד מהרה הצטרפו גם השניים האחרים. ומה שהתחיל כמעשה יחיד הפך לנוהג משותף. בכל בוקר היו ארבעתם מתעוררים, „מניחים“ תפילין כביכול, ואומרים יחד את התפילות שזכרו. זה נהיה השגרה שלהם. העוגן שלהם. אליה שמר על כך בכל יום — עד יום שחרורו.
הוא אומר שהאמונה הזאת, הקצב הרוחני הזה — הוא מה שהחזיק אותו. זה נתן לו כוח. וכשחזר הביתה, החל להניח תפילין באמת. הוא אימץ מצוות נוספות. בכל פעם שהוא שותה כוס מים, הוא מברך „שהכל“.
ישנם סיפורים נוספים — על אנשים שמצאו את הקב”ה במנהרות חמאס. בשעות האפלות ביותר, במקומות השבורים ביותר — שם הם התחברו. שם נוצר הקשר העמוק ביותר. כפי שנאמר: „מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’.“
למי מגיע הקרדיט?
השבוע אנו חוגגים את חג הסוכות. לסוכות שתי מצוות מרכזיות: האחת היא מצוות ארבעת המינים — ברכת הלולב והאתרוג בכל יום. השנייה היא ישיבה בסוכה, שבו אנו אמורים לשבת, ולאכול במשך השבוע.
אבל זה מעורר שאלה: מדוע בכלל אנו יושבים בסוכה? מה אנו אמורים לזכור? בפסח אנו זוכרים את יציאת מצרים. בשבועות אנו מציינים את מתן תורה. מהו הזיכרון הגלום בסוכות?
התורה אומרת את הסיבה: „למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.“ (אמור כ”ג מ”ג). מתי זה קרה, את זה אנו קורים בספר שמות, בפרשת בא: מיד ביציאת מצרים נאמר בתורה, „ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה“.(בא י”ב ל”ז). ומה קרה בסוכות, את זה אנו למדים מהפעם הראשונה שהמילה „סוכות“ נזכרת בתורה. מוקדם יותר, בספר בראשית בפרשת וישלח נאמר “ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות”.(וישלח ל”ג י”ז) — כלומר, המקום נקרא סוכות משום שבנו שם סוכות ממש.
מכאן אנו מבינים שלאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, המקום הראשון שאליו הגיעו נקרא סוכות — משום שהקימו שם סוכות. זו הסיבה הפשוטה לכך שאנו בונים סוכות היום: לזכור את הצעדים הראשונים לחירות.
ישנה מחלוקת תנאים מפורסמת (סוכה י”א ,ב.) בין — רבי עקיבא ורבי אליעזר.
רבי עקיבא מלמד שבני ישראל ישבו בסוכות ממש — סוכות פיזיות — לאחר יציאת מצרים. לשיטתו, הסוכה שאנו בונים היום מנציחה את אותן מחנות ארעיות ופשוטות שבנו אבותינו במדבר מיד אחרי הגאולה. כבר בלילה הראשון הגיעו למקום שנקרא „סוכות“, ושם לנו. השם לא היה סמלי — הוא היה תיאורי. הם בנו סוכות, ולכן המקום נקרא סוכות.
רבי אליעזר, לעומת זאת, מציע נקודת מבט אחרת. הוא אומר שה„סוכות“ המוזכרות בתורה הן ענני הכבוד — הגנה אלוקית ניסית שהקיפה את בני ישראל ארבעים שנה במדבר. העננים הללו הגנו עליהם מהגשמים בחורף, מהחום היוקד בקיץ, ומהקור בלילה. הם שימשו כחומה, כצל, כמחסה — מעין חופה שמיימית על עם שלם.
אנו מוצאים משהו דומה ביחס לפסח. בתורה עצמה החג נקרא „חג המצות“. וגם בתפילותינו אנו מכנים אותו כך: „את חג המצות הזה“. אבל בספרות חז“ל — במשנה, בתלמוד — הוא נקרא „חג הפסח“.
הרבי הרבה להביא את תובנתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. מדוע התורה קוראת לפסח „חג המצות“, ואילו חכמים קוראים לו „חג הפסח“?
הוא הסביר שכאשר הקב“ה מדבר על היציאה ממצרים, הוא קורא לה „חג המצות“. על מה מזכירה לנו המצה? על כך שבני ישראל יצאו בחיפזון, בלי זמן להתפיח את הבצק. לא היה להם אלא בצק שלא החמיץ — ואפו אותו במהירות למצות. זה היה רגע של אמונה. הם לא המתינו לוודאות. הם בטחו בה’ ויצאו ממצרים כשאין בידם אלא אמונה.
וכמו שאומר הנביא ירמיהו: „זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך — לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה.“ (ירמיהו ב, ב). הקב“ה זוכר את האמון שהיה לעם ישראל כשהם יצאו ממצרים — כיצד הלכו אחריו אל הבלתי־נודע. לכן, כשהוא מתייחס לחג, הוא בוחר לשבח את ישראל. הוא מדגיש את אומץ ליבם, את אמונתם, את נכונותם לצאת.
אבל כשאנחנו מדברים על החג, אנו רוצים לשבח את הקב“ה. ולכן אנו קוראים לו „חג הפסח“. מה פירוש „פסח“? זה מתייחס לכך שהקב“ה פסח על בתי אבותינו במצרים. כשנגע בבכורי מצרים, הוא דילג על בתי ישראל — אלו שסומנו בדם על המשקוף והמזוזות. הוא חמל עליהם.
לכן כאשר אנו חוגגים את פסח, אנו נותנים את הקרדיט לה’. אנו זוכרים את הנס שעשה לנו. את החסד שהראה לנו. את זה שפסח על בתינו — והציל אותנו.(אחש”פ ה’תשל”ז, שיחות קודש תשל”ז ח”ב ע’ 629).
אולי יש לומר את אותו דבר גם במחלוקת זו. רבי עקיבא אומר שאנו זוכרים את הסוכות הממשיות — המבנים השבריריים שנבנו ביד אדם. רבי אליעזר אומר שאנו זוכרים את הנס — את החיבוק האלוקי שליווה אותנו במדבר.
חשבו על כך: הם זה עתה יצאו ממצרים. נכון, הם היו עבדים — אבל לא כולם, ולא בכל התקופה. כבר ששה חודשים לפני היציאה “בטלה עבודה מאבותינו” (ר”ה י”א ,א). היו להם בתים. היה להם גת מעל לראשם. ופתאום — הם בחוץ. חופשיים — אך בלי כלום. בלי תשתיות. בלי פרטיות. הם ישנו ליד בהמותיהם — פרות, עזים, צאן — כולם יחד. הם נאלצו לבנות מחסות מאולתרים, סוכות גסות, כל מה שיכלו. ובכל זאת — הם הלכו. הם הלכו אחרי ה’ אל הבלתי־נודע.
כשהקב“ה מצווה את העם לחוג את חג הסוכות, הוא בעצם אומר — אני רוצה לזכור את האמונה והביטחון שהיו לכם בלילה הראשון כשיצאתם ממצרים וישבתם בסוכות. לא התלוננתם. המשכתם ללכת.
רבי אליעזר הגדול מלמד שהסוכות שאנו זוכרים הן ענני הכבוד. היום, כשאנו יושבים בסוכה, אנו זוכרים כיצד ה’ הגן עלינו ארבעים שנה במדבר. נכון שבלילה הראשון ישנו בסוכות ממש, אבל בשאר הדרך — זו הייתה השגחה אלוקית. העננים הגנו עליהם מהגשם בחורף, מהחום הלוהט בקיץ, ומהקור בלילה. הם היו חומה, צל, כיסוי — חופה קדושה על עם שלם. זה מה שאנו רוצים לזכור.
זה עתה עברנו את ראש השנה — שנקרא גם “יום הזיכרון”.מובא בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מה פירוש שהקב“ה זוכר? פירושו שהוא זוכר את מה שאנחנו שכחנו.
אם נזכיר לו מה שהוא עשה — הוא יזכיר לנו מה אנחנו עשינו. אבל אם נעמוד לפניו ונאמר, „תראה מה עשיתי — מצווה זו, מעשה טוב ההוא,“ אזי ייתכן שיזכיר לנו את מה שלא עשינו. אך אם נאמר בענווה, „הנה מה שלא הצלחתי לעשות,“ הוא יזכור לנו את מה שעשינו נכון.
כך גם כאן. טוב יותר להזכיר לקב“ה את הנסים שהוא עשה — ואז הוא יזכור לנו את מה שאנחנו הקרבנו.
זה כמו זוג מאושר — שכל אחד נותן לשני את הקרדיט על הצלחת הילדים. „הכול בזכות אשתי,“ אומר הבעל. ואם התמזל מזלו — אם באמת זכה ל„עזר כנגדו“, שותפה במובן העמוק — אזי גם היא תיתן לו מעט קרדיט.
בין אם אנו מדברים על ענני הכבוד ובין אם על הסוכות הממשיות, דבר אחד ברור: סוכות הוא חג המבטא ביטחון בה’. כולנו בוטחים בה’ שהשבוע יתרחש הנס של שחרור החטופים.
This post is also available in: English