החב”דניק הראשון באוסטרליה 

מהחלוץ הבודד ועד אימפריה של הפצת יהדות. כיצד מתוך גלות וקושי, נבנה אור של אמונה ושליחות.

התאספנו כאן היום לתפילה מיוחדת לעילוי נשמת הקדושים והטהורים שנרצחו על קידוש השם, רק משום היותם יהודים – בסידני, אוסטרליה.

הפיגוע התרחש במהלך הדלקת נרות באירוע חב״די, אירוע בעל מסורת של למעלה משלושים שנה, המתקיים מדי שנה בבונדִי ביץ׳ – אחד החופים המפורסמים בעולם. זהו אירוע גדול ומרכזי, שאליו מגיעים רבים מדי שנה. ודווקא שם, במקום של אור, שמחה ופרסום הנס, הגיעו טרוריסטים ורצחו שישה־עשר יהודים.

מכיוון שזה התרחש באירוע חב״די, ראוי לחזור להתחלה ולשאול: כיצד הגיעו חסידי חב״ד לאוסטרליה?

החסיד החב״די הראשון שהגיע לאוסטרליה היה ר׳ משה זלמן פייגלין ע”ה. הוא היה חסיד של הרבי הרש״ב. החסיד הזה הגיע לאוסטרליה בשנת תרע״ב, 1912.

כאשר הגיע לאוסטרליה, גילה קהילה יהודית קטנה ומתבוללת. הוא גם פגש יהודים שהכירו אותו ואמרו לו:
״פייגלין, זה לא בשבילך. אין פה יהדות. איך אתה מביא את המשפחה שלך לכאן?״

הוא ניסה להשתקע במלבורן, אך לא הצליח למצוא עבודה שתאפשר לו לשמור שבת. בכל שבוע, ביום שני, נאלץ לחפש לעצמו עבודה חדשה, משום שלא הגיע לעבודה בשבת – והוא היה מפוטר באופן אוטומטי. כך הוא מצא את עצמו בלי פרנסה ובלי יהדות.

באותה תקופה ממש ממשלת אוסטרליה עודדה אזרחים ליישב אזורים ריקים ולעבד אותם, להפוך אותם לשטחי חקלאות. הממשלה אף הציעה לאותן משפחות סיוע כלכלי. פייגלין החליט לנצל את ההזדמנות, וארגן קבוצה קטנה של יהודים שהיו מוכנים להפוך לחקלאים ולעבד את אדמות אוסטרליה.

פייגלין היה עסקן מטבעו — יזם, איש מעשה ובעל חזון. הוא ארגן קבוצה של משפחות, שגם הן חיפשו לגדל את ילדיהן בסביבה יהודית אותנטית, שיעברו למקום בשם שפרטון, המרוחק כ־180 קילומטר ממלבורן. באותם ימים חיו שם כ־3,000 איש בלבד, וסביבם השתרעו שטחים נרחבים של אדמות שטרם עובדו.

המושבה בשפרטון

בחודש אפריל 1913 הם עברו לשם. כמובן, היה עליהם להתחיל הכול מאפס. העבודה הייתה קשה, והם לא היו מורגלים כלל בסוג כזה של עבודה חקלאית. אך פייגלין לא התייאש — להיפך. מיד עם בואו החל לארגן חיי קהילה תוססים ופוריים.

בשבתות היו מתאספים באחד הבתים ומתפללים יחד. לאחר התפילה היה ר׳ משה פייגלין עורך קידוש בביתו, מזמין אורחים, ומלמד תורה — את ילדיו שלו וגם את ילדי השכנים.

התקרב ראש השנה, והיה ברור שהם זקוקים לעשירי למניין. במשך השנה לעיתים היה להם מניין ולעיתים לא, אבל בראש השנה — צריך מניין. היה זה ראש השנה של שנת 1914. ר׳ משה פייגלין נסע למלבורן במטרה לחפש יהודי שיהיה מוכן לבוא לשפרטון ולהשלים מניין לראש השנה.

במלבורן הוא פגש מהגר, נגר במקצועו, בשם יצחק ציפרוס, שהגיע מארץ ישראל. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא נתקע באוסטרליה. מר ציפרוס הסכים לבוא לשפרטון לראש השנה, ולאחר מכן הפצירו בו לשוב ולהגיע גם ליום הכיפורים. בזכותו היה מניין בימי החגים.

ציפרוס התאהב בקהילה, והוא שמח להגיע מדי שבת ממלבורן ולהתארח בביתו של פייגלין — בית שהיה תמיד מלא באורחים. בפרט משום שפייגלין היה משלם לו מדי שבוע את מחיר כרטיס הנסיעה ברכבת ממלבורן הלוך ושוב. לאחר תקופה מסוימת הוא התיישב בשפרטון והתגורר בה עד ששב לארץ ישראל בשנת 1921. 

לאחר שנים שבהן היו מתפללים בשבתות כל פעם בבית אחר, החליטו לקנות בית כנסת. הם מצאו מבנה קטן, והפכו אותו לבית כנסת. בתחילה הכל התנהל למישרים. ר׳ משה פייגלין היה מנהיג הקהילה. הוא היה חב״דניק, וכמובן שהתפילות בבית הכנסת נערכו בנוסח האר״י.

אך לאחר תקופה מסוימת, שלוש משפחות החליטו שהן רוצות להתפלל בנוסח אשכנז. הוחלט לחלק את החדר לשניים. הם האמינו שיצליחו לגרד שני מניינים. נבנה קיר באמצע בית הכנסת: צד אחד שהתפלל בנוסח חב״ד, וצד שני שהתפלל בנוסח אשכנז.

גם בקהילה כה קטנה התקיימה הבדיחה הידועה: יש את בית הכנסת שבו אתה מתפלל, ויש את בית הכנסת שבו אינך דורך את כף רגלך.

לאחר תקופה, הקבוצה הפורשת שהקימה את המניין בנוסח אשכנז הגיעה למסקנה שאינה מצליחה להשיג מניין, והחליטה לוותר על הרעיון. בהסכמת כל הצדדים הורידו את הקיר המפריד, וחזרו להתפלל יחד — בהנהגתו של ר׳ משה פייגלין.

עברו עשר שנים מהקמת הקהילה, והוחלט שיש צורך לקנות ספר תורה. משה פייגלין הצליח לרכוש ספר תורה משומש מקהילה יהודית במלבורן. וכך, יום אחד בשנת 1923, כיבדו את שוחט הקהילה, הרב חיים יפה, לנסוע למלבורן באופן אישי ולהביא את ספר התורה לשפרטון.

הרב חיים יפה הגיע למלבורן, קיבל את ספר התורה, וחזר עמו לתחנת הרכבת. שם התברר לו שהוא פספס את הרכבת לשפרטון בדקה אחת בלבד.

מנהל התחנה הציל את המצב. הוא אמר לו: “יש לי בשבילך חדשות טובות. בעוד זמן קצר אמורה לצאת רכבת מיוחדת לשפרטון, נסיעה שלא מן המניין.” הרכבת הזו נשכרה במיוחד עבור המושל העליון של אוסטרליה, שעמד לערוך ביקור ממלכתי בשפרטון, לרגל טקס הסרת הלוט מעל מצבת זיכרון מרשימה לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה.

כאשר המושל שמע שיש יהודי שעומד בתחנה עם ספר תורה וצריך להגיע לשפרטון, הוא הורה מיד להוסיף קרון נפרד ומיוחד עבור הרב — יחד עם ספר התורה.

כשנודע שהמושל עומד להגיע לשפרטון, עזבו כל האזרחים החשובים את עיסוקיהם והגיעו בהתרגשות גדולה אל תחנת הרכבת, כדי לקבל אותו ברוב פאר והדר. התזמורת הצבאית כבר עמדה ערוכה ומוכנה, וכולם המתינו בדריכות לרגע שבו תינתן ההוראה לפתוח בנגינה לכבוד המושל.

לבסוף הגיעה הרכבת. דממה השתררה. כל העיניים הופנו אל האדם הראשון שיצא מן הקרון. והנה — מן הרכבת יצאה דמות גבוהה, חובשת כובע שחור, נושאת בידיה בזהירות רבה חפץ חשוב, עטוף בקטיפה כחולה. מישהו נתן את האות — והתזמורת פצחה מיד בקבלת פנים מלכותית…

הישיבה שנפתחה עם תלמיד אחד

במשך למעלה משלושים שנה עמד משה פייגלין לבדו בניסיון להקים קהילה חסידית באוסטרליה. הוא גידל משפחה שומרת שבת וכשרות, חינך את ילדיו להיות חסידים, ובשבתות היה מספר להם סיפורים חסידיים ולומד איתם תורה.

במהלך השנים ניסה שוב ושוב להביא מרוסיה חסידים נוספים שיעזרו לו בבניית הקהילה, אך הדבר לא עלה בידו — הם לא הצליחו לקבל רישיונות יציאה, והשערים נותרו סגורים.

רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חסידי חב״ד החלו לצאת מרוסיה, כתב פייגלין וביקש מהרבי הקודם שישלח חסידים לאוסטרליה. במקביל היו גם חסידים שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה ששאלו את הרבי להיכן לנסוע. הרבי הקודם הורה להם לנסוע לאוסטרליה. וכך שישה משפחות של חסידים יוצאי רוסיה, עשו את דרכם הארוכה עד אוסטרליה, והתיישבו בשפרטון סביב משה פייגלין. משפחות אלו היו הגרעין הראשון שממנו הוקמו מוסדות חב״ד באוסטרליה.

זמן קצר מאוד לאחר בואם הקימו ישיבה, שהתחילה עם תלמיד אחד בלבד — בנו של אחת המשפחות שהגיעו מרוסיה, הרב אהרן סרברנסקי. לאחר מכן הצטרפו עוד שני תלמידים, וכך, לאט־לאט, ממלכת חב״ד הלכה והתפשטה והתחזקה ברחבי אוסטרליה.

במהלך השנים הגיעו מהרבי מאות מכתבים והוראות, שחיזקו, עודדו והדריכו כיצד להמשיך ולהתפתח — להכניס עוד ילדים יהודים, להרחיב את הפעילות, ולבסס חיים יהודיים וחסידיים יציבים.

בשנת תשי”ח שלח הרבי לאוסטרליה את השליח המפורסם, הרב יצחק דוד גרונר ע”ה. עם בואו הביא תנופה אדירה של עשייה ושליחות, והניח את היסודות לאימפריה של מוסדות חב״ד ברחבי אוסטרליה — מוסדות של תורה, חינוך, קהילה ושליחות, שממשיכים לצמוח ולהשפיע עד ימינו אנו.

“וישלחני אלוקים לפניכם”

בפרשת השבוע, מקץ, אנו ממשיכים לקרוא את סיפורו של יוסף הצדיק — כיצד פרעה קרא לו וביקש ממנו לפתור את חלומותיו, ולאחר מכן מינה אותו למשנה למלך מצרים.

שנים חלפו, הרעב הגיע, וגם בני יעקב — אחיו של יוסף — ירדו למצרים כדי לקנות אוכל. הם פגשו את יוסף בתור המנהיג של מצרים, אך לא זיהו אותו. יוסף האשים אותם כמרגלים. בשבוע הבא נקרא כיצד יוסף סוף־סוף מתוודע אל אחיו.

ברגע המרגש הזה הוא אומר להם מילים נפלאות:  ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם״. ולאחר מכן הוא מסביר להם שעוד חמש שנים של רעב צפויות לבוא, ושוב מדגיש:
״וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה״ (ויגש מ״ה, ז׳).

הרב משה פייגלין היה ה״יוסף״ של חב״ד באוסטרליה. הוא היה החלוץ שסלל את הדרך להקמת קהילה חסידית חב״דית, קהילה שכיום מהווה את עמוד התווך של החיים היהודיים באוסטרליה כולה.

הרבי הסביר בהזדמנות שיש משהו ייחודי באוסטרליה. כל ההתיישבות שם החלה מתוך אונס. אנשים לא רצו לנסוע לאוסטרליה מרצונם; אלא כאשר אנגליה רצתה להרחיק אנשים משטחה, היא הגלתה אותם לאוסטרליה.

כלומר, יסוד ההתיישבות במקום היה בכך שנשלחו לשם בתחילה אסירים בתור ״גלות״. ורק לאחר שהצטברה שם כמות גדולה של אנשים — הוקמה במקום מדינה. הרבי אמר שמכאן אנו למדים יסוד עמוק: כאשר ההתייסדות נעשית מתוך חושך וגלות, מודגש במיוחד הרעיון של ״יתרון האור מן החושך״. ולכן, גם בעבודת ה׳ באוסטרליה יש מעלה מיוחדת — יתרון האור הבא דווקא מתוך החושך, יתרון של התמודדות במקום שמלכתחילה לא נועד לכך.
(תו״מ תשמ״ט ח״א, עמ׳ 305)

במכתב שנכתב ב 1939 מיד לאחר אסון שריפת היערות באוסטרליה שכונתה “יום שישי השחור” הרבי הקודם כתב לו שימשיך לעסוק באותו מפעל שעסק לפני השריפה  וציטט את הפתגם הידוע  “שאחרי שריפה מתעשרים”. מדוע, מבאר הרבי (במק”א) משום שלאחר מידת הדין באה מידת הרחמים.

יהי רצון שיעזרנו השי״ת, וגם הפעם — לאחר מידת הדין שאירעה באוסטרליה — תבוא בשפע גדול מידת הרחמים, ויהיו שם רק ברכות, הצלחות, ישועות ונחמות,  ונזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו אמן.

(מתוך הספר “אברהם אבינו של אוסטרליה”)