לא רכוש פרטי 

מהרבנית חיה מושקא ע”ה ומשפט הספרים – לשרח בת אשר ויוכבד שנולדה בין החומות, איך עצם מציאותה של ילדה קטנה משלימה את עם ישראל.

״מושקי״ הוא שם מאוד פופולרי בחב״ד. השם ניתן על שמה של הרבנית הצדקנית חיה מושקא נ״ע.

הרבנית ע״ה גדלה כל ימיה בבית של נשיאי חב”ד. היא הייתה נכדתו של האדמו״ר הרש״ב נ״ע וגדלה בביתו. לאחר הסתלקותו, אביה — הרבי הקודם — התמנה לנשיא חב״ד. ובעלה היה הרבי.  כל חייה הייתה מוקפת בנשיאי חב״ד וחיה באווירה של שליחות, ומסירות נפש.

אך מעבר לזה, הרבנית חיה מושקא הייתה אישיות מיוחדת במינה בזכות עצמה. דמות של צניעות, עומק פנימי, חכמה ורגישות, שעליה סופרו אינספור סיפורים. היום אני רוצה לחלוק איתכם סיפור אחד קטן, סיפור שמתחבר ליום חסידי מיוחד שחל השבוע — ה׳ בטבת.

משפט הספרים 

לרבי הקודם הייתה ספרייה ענקית, חשובה ויקרה מאוד. היו שם כתבי חסידות וספרים עתיקים ונדירים שהוא ירש מאבותיו הקדושים דור אחרי דור, וגם ספרים שהוא עצמו רכש במיוחד עבור הספרייה. הספרייה הייתה ב-770.

לפני קצת יותר מ-40 שנה, אחד מבני המשפחה שכבר עזב את חב״ד וכו׳, התגלה כמי שגונב ספרים מהספרייה ומוכר אותם בשוק של ספרים עתיקים, ועשה מזה הרבה כסף. כשהסיפור נודע, זה כאב מאוד לרבי, כי הספרייה איננה רכוש פרטי של אף אדם, אלא ספרייה ששייכת לתנועת חב״ד.

כמו המתנות שמקבל נשיא ארצות הברית אינן שייכות לו באופן פרטי, וכשהוא עוזב את הבית הלבן הוא לא רשאי לקחת אותן הביתה — אלא הן שייכות לבית הלבן — כך גם ספרייתו של הרבי איננה רכוש פרטי של אף אחד.

ניסו לעצור את אותו אחד ולשכנע אותו שלא יעשה זאת, אך שום דבר לא עזר. בסופו של דבר נאלצו לפנות לבית המשפט, והעניין התגלגל למשפט הספרים, שהיה בדיוק לפני 40 שנה, ממש בימים אלו.

בין אלו שבאו להעיד על חב״ד ועל הספרייה, ועל כך שספרים של אדמו״ר אינם רכוש פרטי של המשפחה, היה סופר השואה מר אלי ויזל ע”ה. בתור בן למשפחה חסידית, וסופר שכתב רבות על תנועת החסידות — הוא העיד והסביר מהי חסידות, איך היא בנויה, ולמי שייכים הספרים. לעדות שלו הייתה השפעה גדולה על השופט ועל מהלך המשפט.

הצד השני התעקש שהם רוצים לחקור את הרבנית, לשמוע מה היא יודעת, מה היה בבית, ואיך באמת חשבו על הספרייה — האם זו ספרייה פרטית או ספרייה ציבורית. עורכי הדין באו וראיינו אותה בביתה על הספרייה. הם ישבו איתה כמה שעות ושאלו אותה המון שאלות קשות. והיא ענתה על כולן בחוכמה, ובתבונה נפלאה.

בסוף, אחרי כל השאלות, נשאלה השאלה האחרונה:  ״תגידי, את — מה את חושבת? למי שייכים הספרים?״ הרבנית ענתה בפשטות: ״אבי, הרבי, והספרים שייכים לחסידים.״

כשאותם עורכי דין שמעו את התשובה, הם התאכזבו קשות. בבית המשפט, כשהביאו את העדות הזאת בפני השופט הפדרלי, והוא שמע את המשפט הזה — הוא התבטא “מדהים” , והוסיף:  ״אני לא צריך לשמוע יותר.״

משפט כזה אמרה אשתו של הרבי — שהיתה נשואה לרבי כמעט שישים שנה, וידעה שכל חייו של הרבי מוקדשים לחסידים, לחסידות, ולעם ישראל. השבוע ה’ בטבת חגגנו שוב את הנצחון במשפט הספרים.

שרח גילתה את הסוד! 

אנחנו באים מחג החנוכה, שבו חוגגים את נס פך השמן שאירעה בבית המקדש. המנורה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה נרות, שבעה קנים. מיד עולה השאלה: למה שבע? למה לא חמש? למה לא תשע? מה מיוחד במספר שבע?

אחת התשובות לכך נמצאת בפרשת השבוע. בפרשתנו אנו קוראים לראשונה כיצד יעקב ומשפחתו ירדו למצרים. התורה אומרת לנו:  ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״ (ויגש מ”ו כ”ז).

בתוך רשימת השמות שמופיעה בתורה, בין אותם שבעים, ישנה בת אחת בשם שרח בת אשר. מאחורי השם הזה מסתתר סיפור נפלא.

בפרשתנו מסופר על כך שהאחים חזרו ממצרים עם תגלית ענקית — “עוד יוסף חי,וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים”. הם היו צריכים לבשר זאת ליעקב, אבל חששו מאוד. יהודי מבוגר בגילו, שיושב ודואג ומתגעגע לבנו במשך עשרים ושתיים שנה — הם פחדו שמרוב ההתרגשות, כשישמע שיוסף חי, זה עלול להזיק לו.

לכן הם החליטו לפנות לשרח בת אשר, הנכדה האהובה של יעקב אבינו, שהיא תהיה זו שתבשר לו את הבשורה. כפי שחז״ל אומרים, היא הייתה זו שגילתה ליעקב ש״עוד יוסף חי״.

כך מובא במדרש הגדול, בראשית פרק מ״ה פסוק כ״ו:
״ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי. רבנן אמרי: אמרו, אם אנו אומרים לו תחילה יוסף קיים — שמא תפרח נשמתו. מה עשו? אמרו לשרח בת אשר: לכי אמרי לאבינו יעקב שיוסף קיים והוא במצרים. מה עשתה? המתינה לו עד שהוא עומד בתפילה, ואמרה בלשון תימה: יוסף במצרים, יולדו לו על ברכיו מנשה ואפרים. פג לבו כשהוא עומד בתפילה. כיוון שהשלים, ראה את העגלות מיד, ותחי רוח יעקב אביהם״.

אבל — יש לנו חדשות גדולות יותר.

כאשר האחים מכרו את יוסף, הם נשבעו יחד שאף אחד מהם לא יספר ליעקב שמכרו את יוסף.  לאחר מכן הם שחטו שעיר עיזים, לקחו את כתונת יוסף — את המעיל המיוחד שאביו נתן לו — טבלו אותה בדם, ושלחו אותה אל יעקב. הם שאלו אותו: “הכתונת בנך היא אם לא” (וישב ל”ז ל”ב) יעקב אמר: ״ חיה רעה אכלתהו — טורף טורף יוסף!״ כתוצאה מכך הוא ישב וביכה את מותו של יוסף.

אבל בבית לפעמים כשההורים מדברים — הילדים שומעים. סודות שנאמרו בלחש, והיו אמורים להישאר בין הגדולים, מגיעים גם לאוזניים של ילדים.

שרח בת אשר שמעה כיצד אביה מספר בסוד שיוסף חי, שהאחים מכרו אותו.  שרח, שאהבה מאוד את סבה יעקב, הלכה וגילתה לו בסתר את הדבר. ואולי לכן יעקב מעולם לא התייאש מיוסף — הוא כל הזמן דאג לו וחשש לגורלו.

כך מובא בפירוש הדר זקנים עה”ת, דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק ל״ג פסוק כ״ד:
״[ברוך מבנים אשר] ויש במדרש: למה ברכו משה בלשון זה יותר מכל השבטים? ויש לומר לפי שהיה בנידוי על שגילתה סרח בתו של אשר ליעקב שיוסף חי. כי כשנמכר יוסף השביעו השבטים זה את זה שלא לגלות הדבר, וסרח שמעה והגידה ליעקב ‘עוד יוסף חי’, שמעה מאביה, כדאמרינן: קל שותא דינוקא דאבא או דאימא שמע. ועל שגילתה — היה בנידוי.״

כשהתברר שיוסף חי והיה צורך לבשר את החדשות הללו ליעקב אבינו, האחים חששו לא רק מכך שהבשורה עלולה להזיק לבריאותו, אלא יתרה מזו — הם חששו שיקפיד על כך שלא סיפרו לו את האמת. 

והיות שהם ידעו ששרח היא הנכדה האהובה על יעקב אבינו, הם פנו אליה שהיא תהיה זו שתבשר לו ש״עוד יוסף חי״. ואכן, היא אמרה לו זאת. ובגלל שהיא כבר סיפרה לו קודם לכן שיוסף חי, עכשיו — היה קל יותר ליעקב לשמוע שיודעים גם היכן הוא, ומה מעמדו.

שבעים נפש

כשעושים את הרשימה של שבעים הנפש שירדו למצרים — עדיין חסרה נפש אחת. גם אם סופרים את כולם, יחד עם יוסף ושני בניו, עדיין מגיעים רק לשישים ותשע. אומר רש״י שהאחת הזאת הייתה יוכבד, שנולדה בין החומות.

כך מפרש רש״י:  ״שלושים ושלש — ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלושים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים — לידתה במצרים ואין הורתה במצרים״.( ויגש מ”ו ט”ו)

אומר הרבי דבר נפלא: שבעים הנפש הם היסוד של עם ישראל. ומי השלים את המספר שבעים? תינוקת קטנה שזה עתה נולדה. היא לא נספרה בגלל שעשתה דברים גדולים — זה נכון שבהמשך חייה היו לה מעשים גדולים מאוד — אבל כדי להשלים את מספר שבעים, מספיק שהיא נולדה. לא צריך יותר מזה.

ובלשונו של הרבי  “וכאן רואים דבר נפלא: בנוגע למספר של שבעים נפש – מפרש רש”י ש”כשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא ששים ושש”, ורק “משבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות” שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים”, “והיא השלימה מנין שבעים”. כלומר: שלימות המספר של שבעים נפש – …נפעל על ידי יוכבד, ילדה קטנה שזה עתה נולדה! וכאן רואים את גודל היוקר של כל אחד ואחת מישראל – שאפילו ילדה קטנה שזה עתה נולדה, פעלה את השלימות של עם ישראל, (תורת מנחם ה’תשל”ד, חלק ב’, ע’ 4)