גלות מצרים מתחילה במכירת יוסף, השלכתו לבור ואדישותם של האחים למצוקת אחיהם יוסף, והגאולה ממצרים מתחילה בתינוק קטן שניצל מסכנות היאור, בתשובת המשקל.
בכי ביאור הפראי
ישנה אגדה אמריקאית שבמלחמת ויטנאם צלם פגש ילד צעיר שנושא על גבו מישהו מבוגר ממנו ובקושי מצליח לסחוב אותו. הצלם שואל אותו: “הוא לא כבד לך”? ענה לו הילד: “הוא לא כבד לי, הוא אח שלי.” זה הפך לשיר מפורסם ובכלל לאמרה מפורסמת.
בשבועות אלו אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים. מיד בתחילת הסיפור אנו קוראים על האמא של משה. אחרי שהיא הצפינה את התינוק במשך שלשה חדשים בביתה, היא כבר לא יכלה יותר לעשות את זה, לכן היא הכניסה אותו לתוך תיבה קטנה והניחה אותו על שפת היאור.
כל מי שביקר ביאור עד היום הזה מספר שזה לא מקום שכיף לבקר בו. יש בו תנינים טורפים מסוכנים, אבל יותר מסוכנים מהם הם ההיפופוטמים – מה שנק’ גם “סוס יאור”. זוהי חי’ אגרסיבית ביותר שמסוגלת לרוץ במהירות של ארבעים קילומטר לשעה. אפילו המקומיים לא מעיזים לחצות את הנילוס בלילה, ומעבורות, אותם האוניות שמסיעות בנ”א, נוסעות בנילוס רק בשעות היום. במקום הזה יוכבד הצפינה את התינוק בן השלוש חדשים.
ואז התורה מספרת: “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו”. מרים עמדה מרחוק להשגיח על התינוק לראות מה יקרה, והתורה ממשיכה: “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור… ותרא את התבה… ותקחה, ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה.”
בפסוק הזה יש כפל לשון מוזר. בהתחלה התורה מספרת שהיא ראתה “ילד” וזה מובן, אבל מיד אח”כ התורה כותבת: “והנה ‘נער’ בוכה”. בלשון הקודש, נער הכוונה לילד גדול. מדוע התורה קוראת לתינוק נער?
רש”י מיד הרגיש בקושי’ הזאת, וכדרכו הוא מיד פותר אותה בשתי מילים: “קולו כנער”. זה אכן הי’ התינוק שבכה, אבל קולו הי’ נשמע כקולו של נער… אע”פ שהי’ רק בן שלשה חדשים.
בעל הטורים עה”פ אומר פירוש חדשני: “והנה נער בוכה, זה אהרן שהניחתו אצל התיבה” (שמות ב, ו). אהרן היה גדול ממשה בשלש שנים, והוא הי’ אז בן שלש ושלושה חדשים. הוא בעצמו היה ילד קטן מאוד, אבל בראותו את אחיו התינוק מונח בתוך תיבה הוא פרץ בבכי.
כשאנו מדמיינים לעצמנו את הסיטואציה שהייתה שם, מרים מבוגרת ממשה בחמש שנים, עומדת קצת מרחוק, ואהרן הקטן עומד ליד התיבה ובוכה. עוברת בת פרעה ורואה ילד קטן עומד ליד תיבה ובוכה. היא פותחת את התיבה ומגלה תינוק בתוכו, ומיד מופיעה ילדה קצת יותר גדולה ומציעה עזרה עם התינוק.
הרי הכול בהשגחה פרטית, ובפרט מה שקרה עם משה רבינו. נשאלת השאלה, מה עומד מאחורי הסיפור הזה, מדוע הקב”ה יצר מצב שמשה התינוק נמצא על שפת היאור, שלידו עומד אהרן ובוכה, ומרים עומדת ומשגיחה מרחוק.
התשובה לכאב של יוסף
ביהדות יש מושג של “תשובת המשקל”. באותה צורה שבה נעשה החטא יש לעשות בצורה דומה את התיקון
מדוע בכלל עם ישראל ירדו למצרים?
כל הגלות נגרמה כתוצאה ממכירת יוסף. האחים שלו השליכו אותו ל”בור ריק אין בו מים” (וישב לז, כד), והוא בכה והתחנן לפניהם שלא יעשו לו את זה. ואת זה אנו למדים מהאחים עצמם כשהם עומדים לפני יוסף; הם אומרים אחד לשני: “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו” (מקץ, מב, כא). ז.א. שהכול נבע מכך שהם לא שעו אל בכייתו של אחיהם הצעיר.
כדי לזכות ליציאת מצרים היו צריכים לתקן את החטא הזה באופן של “מדה כנגד מדה”: שיהי’ תינוק קטן מונח בתיבה על שפת היאור של מצרים בין תנינים טורפי אדם, ואחיו ואחותו עומדים לידו כדי להציל אותו, ואז התרחש הנס שבת פרעה עצמה הצילה את משה.
מיד לאח”ז התורה מספרת לנו שבת פרעה קראה לו משה. מדוע? “כי מן המים משיתיהו” (שמות ב, י). נשאלת השאלה מדוע התורה קבלה דווקא את השם של בת פרעה, ולא את השם שהוריו נתנו לו? המדרש (יל”ש שמות קס”ו) מונה כמה שמות שהוריו נתנו לו: טובי’, יהונתן וכו’. וא”כ למה דווקא הוא קיבל את השם שבת פרעה נתנה לו? וזה השם היחיד שהוא נקרא בו בכל התורה כולה.
יש לך אחריות
בשנות התשעים רב אחד מארה”ב בא לבקר ביד ושם, והוא ביקר גם ב”יד לילד”. זהו אתר הנצחה מיוחד שנחצב במערה תת־קרקעית, גל־עד לזכרם של מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה. כשהוא נכנס לשם הוא גילה שהחדר חשוך, חשוך מאוד, עכ”כ שא”א לצעוד בו בלי להיתמך בקיר. ואז, כשהעיניים התרגלו לחושך, הוא ראה רבבות כוכבים של אור מתנוצצים באפילה, ובאמצע החדר דולק לו נר יחיד, וברקע נשמעים קולות הקוראים בשמותיהם, גילם וארצות מוצאם של ילדים שנספו בשואה: יהודה ויהודית, יעקב ושרה, מאיר ורחל… הוא לא היה מסוגל להמשיך לשמוע את השמות. הוא ברח החוצה, ומצא את עצמו בחוץ שרוי באוויר היפה של הרי ירושלים.
הוא חשב לעצמו, שהנה הוא, באותו גיל של אותם ילדים ששמותיהם הוקראו שם, ואת שמו לא הקריאו, והרי היטלר התכוון להרוג את כולם, ורק משום שהוריו היגרו מאירופה לפני המלחמה הוא ניצל.
ואז הוא הגיע למסקנה שאם הקב”ה הציל אותו בוודאי שיש לו תפקיד, והוא החליט להקדיש את חייו לתקומת העם היהודי אחרי השואה.
לפי זה נוכל להסביר מדוע בסיפור של הסנה כשהקב”ה מתגלה למשה הוא קורא לו דווקא בשם שבת פרעה נתנה לו, ולא רק פעם אחת אלא פעמיים: “משה משה”. גם הקב”ה ידע שמשה לא ירצה להנהיג את העם (שמות ב, יג), והוא יטען שלח את אהרן, “שלח נא ביד תשלח”. בזה שה’ קרא לו בשמו – “משה משה” – השם הזה מזכיר לו שאותו הצילו מן הטביעה ביאור, משיניהם הטורפות של התנינים. החיים שלו ניתנו לו במתנה בשביל מטרה חשובה מאוד: לגאול את עם ישראל ממצרים. בשביל זה הוא ניצל מהיאור, ולכן הוא לא יכול להתחמק ב”שלח נא ביד תשלח.”
הרבי אמר כמה פעמים שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כמו שמובא בגמ’ על אחד האמוראים שאמר (תו”מ תשמ”ב ח”א ע’ 41), ולכן כל יהודי, בפרט בדורנו – “משה משה”! אתה ניצלת, אתה חי, לא רק כדי לחיות חיים טובים ונעימים, אלא יש לנו אחריות; עלינו לעשות הכול, כל אחד בדרכו שלו, כדי לתרום לעם היהודי.
This post is also available in: English