מה משחרר באמת את בני ישראל ממצרים? האם לפרעה יש בכך חלק?
לימודים בבית
הרב מרדכי קנלסקי הוא שליח של הרבי בניו ג׳רסי שעובד משנות השבעים עם יהודים יוצאי רוסיה. הוא מספר על חייו בתור ילד שגדל בברית המועצות לשעבר:
ברוסיה היה חוק חינוך חובה מגיל שבע, שבו חייבים ללכת לבית הספר הציבורי. לילד יהודי זו הייתה צרה צרורה: לא רק שחומר הלימודים היה מלא כפירה, לא רק שהחברים גויים שונאי ישראל, לא רק שצריכים לשבת בשיעורים ללא כיפה – הכי חמור היה שצריכים להגיע לבית הספר בשבת!
כשהגיע לגיל שבע, הצליח אביו לשחד רופאה, ובתמורה קיבל ממנה מכתב המאשר שהוא ילד חולה וחלש שאינו יכול ללכת לבית הספר. אבל כעבור שנה היא סירבה לחדש את האישור, אפילו לאחר שהובטח לה סכום הגון
ואז אביו שיתף אותו בבעיה, ואמר שיש כעת שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה – ללכת לבית הספר, ולא ללכת בשבת. ומה עושים כאשר מגיעים ביום שני, והמורה שואל מדוע לא הגעת בשבת? בשביל זה צריכים להיות מאוד יצירתיים, ובכל שבוע להמציא תירוץ חדש.
האפשרות השנייה היא – ללמוד בבית. אבל אז עליו להתחבא במרתף, ולמעשה לא לראות את אור השמש עד שיעבור את גיל בית הספר, או עד שייצאו מרוסיה, הראשון מבין השניים… מרדכי בן השמונה בחר להישאר בבית, והבחירה הזאת קיבלה משמעות מעשית מאוד. הוא לא יכול היה לצאת מהבית באור יום, שמא אחד השכנים יראה אותו וילשין לשלטונות.
בזמן שכל ילד אחר בגילו יכול להסתובב בחוץ, ויש לו חברים ומשחקים, נשאר הילד מרדכי קנלסקי לחיות לבד בבית, במשך שנתיים רצופות, בלי חברים ובלי משחקים. בלי כלום!
אבל אז השלטונות החלו לערוך ביקורי פתע, ולבדוק כמה אנשים חיים בכל בית. בוקר אחד הם שמעו דפיקות בדלת. אבא לא היה בבית, אמא פתחה את הדלת והם שאלו אותה כמה אנשים גרים בבית. ולאחר שאימו השיבה ששלוש נפשות – אבא, אמא והאח הקטן אברהם – הם אמרו שעליהם לערוך חיפוש…
בדיוק באותם רגעים הוא לא היה במרתף, אלא בתוך הבית. נקל לשער את הפחד העצום שאפף אותו. בסופו של דבר הוא הצליח לחמוק מהבית אל תוך המרתף ושם הסתתר. זו הייתה חוויה מבעיתה מאוד עבורו, והוא רק בן שמונה וחצי…
“אתה תמות ברוסיה…”
כאשר אביו חזר מהעבודה ושמע על הביקור, הוא החליט שאי אפשר להמשיך כך וחייבים לנסות לצאת מרוסיה. כמובן, חסידים לא עושים דבר בלי לשאול את הרבי, אך כיצד אפשר לשלוח לרבי מכתב? אם ישלחו ישירות לרבי, הם עלולים להיעצר מיידית. אסור היה להזכיר את המילה ‘חב״ד’ או ‘שניאורסאהן’.
אביו הגה רעיון מקורי: הוא צילם את כל המשפחה, ושלח את התמונה לבן דודו, ר׳ נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס, וכתב על התמונה: ״בבקשה, תראה את התמונה לסבא, ותגיד שאנחנו מאוד רוצים לראות אותו״.
מינקוביץ קיבל את התמונה בעשרת ימי תשובה של שנת תשכ״ט. בערב יום הכיפורים הרבי נהג לחלק פיסת עוגת דבש לכל אחד ואחת, ולאחל ״שנה טובה ומתוקה״. מינקוביץ החליט שזו תהיה הזדמנות טובה למסור לרבי את התמונה שקיבל מבן הדוד המתגורר במוסקבה. התור שלו הגיע, והוא מסר לרבי את התמונה ביד. הרבי לקח את התמונה והכניס אותה לתוך מגירת שולחנו ללא אומר ודברים.
אחרי החג הוא כתב לבן דוד למוסקבה בדיוק את אשר ארע. קנלסקי מספר, שאחרי שלושה חודשים של ציפייה מורטת עצבים הם קיבלו את התשובה הבאה: ״קיבלנו את התמונה, נתנו לסבא, והוא לא אמר שום דבר״… איזו אכזבה גדולה זו הייתה. הם חיכו לברכה מהרבי, והנה כזו תשובה מדכאת…
אם לא די בכך, באותה תקופה נודע שאפשר להגיש בקשת יציאה רק אחת לשנה. אביו הלך להגיש את הניירות, ולפי החוק היבש היה לו סיכוי לקבל את ההיתר, מכיוון שסבו, אבי אביו שהתגורר בארץ ישראל, שלח לו בקשה לאיחוד משפחות. לפי החוק, אדם שאחד מקרובי משפחתו המתגוררים מחוץ לרוסיה מבקש ממנו לבוא לארצם, הוא אמור לקבל היתר יציאה.
כאשר אביו הגיע למשרדי ‘אוביר’, רשות ההגירה, כדי להגיש את הניירות, הפקידה קרעה את הניירות מול העיניים שלו, ואמרה ברשעות: “אתה אף פעם לא תצא מרוסיה! אתה תמות כאן!”.
אביו חזר הביתה שבור ורצוץ. הוא ישב ובכה, ומצב הרוח בבית היה גרוע מאוד.
עברה שנה והגיע ערב יום הכיפורים של שנת תש״ל. בן הדוד שלו, הרב מינקוביץ מברוקלין, הלך שוב לקבל מהרבי פיסת עוגת דבש. ואז, כשהוא עבר ליד הרבי, הרבי ביקש ממנו להמתין רגע, הוציא את התמונה ממגירת השולחן, מסר לו אותה ואמר: ״איך דאַרף דעם בילד מער ניט האָבן״ [= אינני זקוק לתמונה עוד].
מה באמת עוזר
בתחילת חודש אדר תש״ל, הם קיבלו פתאום מברק מ’אוביר’, בו נאמר שהם יכולים לצאת מרוסיה בתוך שמונה ימים!
אביו לא השתהה ומיד אחרי חמישה ימים הם כבר היו על המטוס לוינה, ומשם לארץ ישראל. לקראת החגים של שנת תשל״א ר׳ נתן ובנו מרדכי קנלסקי נסעו לרבי. כאשר הגיעו לקראון הייטס הם התארחו אצל משפחת מינקוביץ, ולהפתעתם, ר׳ נפתלי הערץ פתח את הארון והוציא משם את התמונה שביקשו ממנו להביא לרבי.
הם היו המומים. הרי התמונה צריכה להיות אצל הרבי!?
הוא חייך, וסיפר להם שאכן, כשהוא קיבל את התמונה הוא הגיש אותה לרבי ואמר שהיא מבני הדודים שלו, המבקשים ברכה לצאת מרוסיה. הרבי לקח את התמונה, לא אמר דבר ורק הכניס אותה למגירת שולחנו. השנה, בערב יום הכיפורים תש״ל, בעברו אצל הרבי לקבל את עוגת הדבש, להפתעתו הרבי הוציא את התמונה ממגירת שולחנו, ואמר: ״איך דאַרף די בילד מער ניט האָבן״.
בעשרת ימי תשובה של שנת תשל״א האב ובנו קנלסקי זכו להתקבל ליחידות אצל הרבי. בעשר הדקות הראשונות של היחידות, הרבי דיבר עם אביו על מצב היהודים במוסקבה. לקראת הסוף שאל הרבי את אביו: “איך הצלחתם לצאת מרוסיה?”.
אביו סיפר לרבי, שחודשיים לפני יציאתם הוא לווה מידידיו 5,000 רובל, שהיה סכום גדול מאוד באותם ימים, ונתן אותו במעטפה לאחד הפקידים הבכירים במשרדי ‘אוביר’. הוא חושב שבזכות הצעד הזה הוא קיבל את היתר היציאה. הרבי חייך ואמר: “איר זייט זיכער אז דאָס האָט אַייך געהאָלפן?” [= האם אתה בטוח שזה מה שעזר]. אבא השיב בחיוב, והרבי שוב שואל בחיוך, יותר חזק: “איר זייט טאַקע זיכער אז דאָס האָט אַייך געהאָלפן?…” [= אתה באמת משוכנע שזה מה שעזר?]
מה מצער ביציאת מצרים?
פרשת השבוע, בשלח, פותחת במילה ‘ויהי’. מגילת אסתר גם היא מתחילה במילה ‘ויהי’ – “ויהי בימי אחשורוש”. אומרת הגמרא במס׳ מגילה (ו, ב) “אמר רבי לוי… דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ויהי בימי אחשורוש הוה המן, ויהי בימי שפוט השופטים הוה רעב… ויהי ביום השמיני… הא שכיב נדב ואביהו”.
הגמרא אומרת לנו שיש מסורת מאנשי כנסת הגדולה, שפעלו בתחילת תקופת בית שני, שכל פרשה שמתחילה במילה ‘ויהי’ מסמלת צרות וכאב. הגמרא מביאה דוגמה מהמגילה, שמתחילה במילה ‘ויהי’ והסיפור עוסק בהמן שרצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.
מגילת רות מתחילה במילה ‘ויהי’ והיא מספרת על רעב עז ששרר בארץ. פרשת שמיני שמספרת על חנוכת המשכן ומתחילה במילים ״ויהי ביום השמיני״, ומה קרה שם? המוות של בני אהרן נדב ואביהו.
שואל הרבי: “ולכאורה אינו מובן מהו הצער בשילוחם של בני ישראל ממצרים?” (תורת מנחם כז, ע׳ 318) הרי פרשתנו מספרת על יציאת בני ישראל ממצרים, ומה יכול להיות יותר טוב מזה. הרי לכך ציפו מאות שנים, וסוף סוף החלום התגשם. ואם כן, על איזה צער מדובר כאן? מדוע פרשתנו מתחילה במילה ‘ויהי?’
מסביר הרבי: “והביאור בזה על פי מה שכתוב בהמשך הפרשה ‘ופרעה הקריב’, ודרשו חז״ל: ‘שהקריב את ישראל לאבינו שבשמים’ (מדרש לקח טוב עה״פ). וזהו ענין הצער, שהוצרכו למלך קשה כפרעה בשביל לקרב לבן של ישראל”.
ויש לומר בדרך אפשר, שכבר בפסוק הראשון עצמו רואים את ה’ויהי’: “ויהי בשלח פרעה את העם”. התורה מספרת שפרעה הוא זה ששלח את העם, דהיינו, שפרעה היה סבור שהם יצאו ממצרים לא בגלל העשר מכות שה׳ נתן, אלא בגלל שהוא שלח אותם, הוא זה שנתן להם רשות לעזוב, וכתוצאה מכך, מיד אחר כך, הוא שינה את דעתו והתחיל לרדוף אחריהם כדי להחזירם למצרים. זאת אומרת, הוא היה באמת משוכנע שזה תלוי בו!
אבל זה עדיין לא הצער האמיתי. מה שיותר כואב, זה שבני ישראל גם הם חשבו שהם יצאו ממצרים בגלל שפרעה נתן להם ‘היתר יציאה’. זהו ה’ויהי לשון צער’, שבמקום שעם ישראל יראה באירועים הגדולים הללו את יד ה׳, הם חשבו שפרעה הוא זה ששחרר אותם ממצרים. ולכן, כשבני ישראל ראו “והנה מצרים נוסע אחריהם”, הם הגיבו בחרדה גדולה: “וייראו מאוד” (יד, י) עד שהפנו אל משה טענות נואשות: “המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!” הצער והכאב הם, אפוא, על כך שלא חשו את יד ה׳.
וכפי שרואים גם בסוף הפרשה, בסיפור של ‘מלחמת עמלק’: מדוע התורה סמכה את פרשת עמלק לפסוק שנאמר לפני זה, “על נסותם את ה׳ היש ה׳ בקרבנו אם אין”? אומר רש״י: “סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה׳ בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים ותדעו היכן אני” (יז, ח).
הרי לנו שהבעיה שהייתה להם בתחילת הפרשה, מתבטאת גם בסיום הפרשה, שעדיין כרסמה בהם השאלה “היש ה׳ בקרבנו”. מכאן מגיע ה’ויהי’ לשון צער.
בכל זאת, לאחר כל הביאור, מסיים הרבי ואומר: “אמנם, הכל כדאי בשביל התכלית לבוא להר סיני לשמוע אנכי ה׳ אלוקיך, ולא יהי׳ לך אלקים אחרים, ולקבל את כל התורה”.
התורה מספרת לנו את הדברים כדי שנשנן לעצמנו בכל יום, שלא פרעה הוא שהוציא אותנו ממצרים, ולא “המעטפות” הוציאו אותנו מרוסיה. הקב״ה הוא זה שמוליך אותנו בידו, ומוציא אותנו מכל המצרים והגבולות.
This post is also available in: English