על מה המהומה?

עשרת הדברות על קירות א פאבליק סקול

בית משפט פדרלי לערעורים דן השבוע בחוקים של לואיזיאנה וטקסס המחייבים את הצגת עשרת הדברות בכל כיתות בתי הספר הציבוריים. החוקים נחסמו בשלב זה על ידי בתי משפט נמוכים יותר, שקבעו כי הם מפרים את עקרון הפרדת הדת מהמדינה.

המדינות טוענות שעשרת הדיברות אינם מוצגים כמסמך דתי, אלא כטקסט יסוד היסטורי ומשפטי שעיצב את המסורת החוקתית של ארצות הברית. מנגד, התובעים — הורים וארגוני זכויות אזרח — סבורים כי עצם החיוב לתלות את הטקסט בכל כיתה הוא פעולה דתית מובהקת.

במהלך הדיון באולם, השופטת הציבה בפני עורך הדין של התובעים שאלה עקרונית: היכן עובר הגבול בין תוכן היסטורי מותר לבין תוכן דתי אסור בבית ספר ציבורי. כדוגמה, היא הזכירה את המכתב מבית הכלא בברמינגהם של מרטין לותר קינג — טקסט שמקובל להציג וללמד, אף שהוא כולל אזכורים נרחבים מהתנ״ך. (זה מכתב פומבי שכתב מרטין לותר קינג בשנת 1963, בזמן שישב בכלא בעיר ברמינגהם שבאלבמה, לאחר שנעצר במהלך מאבק לא־אלים נגד ההפרדה הגזעית.)

כאשר עורך הדין השיב שטקסט כזה אינו נפסל אוטומטית, השופטת הקשתה והדגישה עד כמה הוא רווי תוכן דתי, ובכך ניסתה לערער על הטענה שעצם האופי הדתי של מסמך הופך אותו לבלתי־ראוי להצגה חינוכית.

מושל לואיזיאנה והתובעת הכללית הביעו ביטחון כי בית המשפט יאשר את החוק, ואם לא — בכוונתם לערער לבית המשפט העליון. בקיצור הסיפור עוד לא הסתיים.

אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הציבורי סביב הצגת עשרת הדיברות. לא זה העניין כרגע. מה שאני רוצה לספר לכם זה איך בעם ישראל מתייחסים לעשרת הדיברות, ואיך אנחנו דואגים לכך שכולם — ילדים ומבוגרים — יכירו אותם ויחיו איתם.

הסופר שמתקן נשמות

בתחילת שנות ת״ש (1940) הרבי הקודם מליובאוויטש, הורה לחסיד הרב שמואל לויטין ע״ה, שיסע לשיקגו כדי לבקר את חסידי חב”ד שחיו שם. באותם שנים התומכים הגדולים של חב”ד גרו בשיקאגו,ו לכן היה מאוד חשוב שיסע לבקר שם.

לפני נסיעתו הוא נכנס אל הרבי כדי לקבל הוראות וברכת פרידה ואז הרבי אמר לו שכאשר יהיה בשיקגו ישתדל לפגוש את מר יחזקאל ליסנר.

יחזקאל ליסנר היה צאצא למשפחת חסידים עוד מתקופתו של אדמו״ר הזקן, בעל התניא. שם משפחתו, ליסנר, בא מן העיירה ליאזנא — עירו של רבינו הזקן. הרבי ביקש מר׳ שמואל להזכיר לו את גזע צור מחצבתו, ולנסות להשפיע עליו לשוב ולהתקרב לחיי תורה ומצוות.

כאשר ר׳ שמואל לויטין הגיע לשיקגו, איך שהוא ירד מהרכבת הוא פנה לאלו שבאו לפגוש שהוא מוכרח ללכת לבקר את מר ליסנר. בחד עם הרב יוסף ויינברג, הוא פנה אל הרב החבד”י ושאל באיזה בית כנסת ניתן יהיה לפגוש את מר יחזקאל ליסנר. הרב השיב שהוא יודע היכן הוא אמור להתפלל, אך אינו בטוח שאכן יפגשו אותו שם.

לאחר מאמצים מרובים הצליחו להגיע אליו לבסוף לעסק שלו. כשהם נכנסו למשרדו מר ריסנר מאוד הופתע, ר’ שמואל סיפר לו שהוא הכיר את אביו ואת הסבא שלו, הם דיברו על משפחתו וצור מחצבתו. זו היתה שיחה מאוד חמה ולבבית. לקראת סוף הביקור יחזקאל שלף את פנקס הצ’קים ושאל, “לפקודת מי עלי לרשום את הצ’ק?” 

ר׳ שמואל לויטין השיב לו שהם לא באו לבקש תרומה. מר ליסנר הגיב יהודי מבוגר נסחב מניו יורק לשיקגו כדי לשתות כוס תה אצלי במשרד?!  הרב לויטין אמר לו אני אתן לך משל,  הוא סיפר שבשטעטל באירופה עיר אחת לא היה ביכולתה לספק פרנסה לסופר סת”ם. ולכן הסופר היה נוהג לנסוע מעיר לעיר כדי לבדוק ספרי תורה תפילין ומזוזות, ואם הוא היה מגלה שאות מסוימת קצת נמחקה הוא היה מתקן אותה.

 “ישראל”, המשיך ר׳ שמואל, “הן ראשי תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה”. כל יהודי הוא אות בספר התורה. ולעיתים יש יהודי שאות מסוימת נראית קצת מחוקה כמו שבת או כשרות וכו’, ונשלחתי על ידי הרבי כדי לתקן את האותיות שנמחקו.”

יחזקאל מאוד התעורר מהדברים שאמר ברב לויטין והם נפרדו בידידות גדולה.ומאותו יום החלה אצלו תקופה של התקרבות לחיי תורה ומצוות. 

כאשר ר׳ שמואל לויטין חזר לניו יורק הוא נכנס אל הרבי כדי למסור דו”ח מהביקור. מיד בכניסתו הרבי שאל אותו היית אצל ליסנר.  ואז הוא סיפר לו את כל אשר אירע, כולל הדו־שיח עם יחזקאל, אבל הוא מיד שם לב שהרבי אינו מרוצה מההסבר שנתן.  אז הוא שאל את הרבי מה לא נכון.  

הרבי הסביר זאת כך, ישנם שני סוגי אותיות, אותיות הכתיבה ואותיות החקיקה. האותיות שכתובות בספר תורה הם “אותיות הכתיבה”, יש את הקלף ויש את הדיו שני דברים נפרדים שמחברים אותם על ידי כתיבה ולכן אות יכולה להימחק. 

אבל אמר הרבי הקשר של היהודי לתורה זה כמו עשרת הדיברות שחקוקות על לוחות הברית. אלו “אותיות החקיקה”, במקרה כזה לא ייתכן שאות אחת תימחק. האפשרות היחידה היא שיכולה לקרות זה שאות מסוימת תתכסה בשכבת אבק. וכל מה שנדרש הוא להסיר את האבק, כדי שהקשר עם ה׳ ועם תורתו יתגלה שוב. התפקיד הוא לנקות את האבק שדבק באות, ולגלות ולחזק את הקשר העמוק והנצחי שבין כל יהודי לבין התורה והקב״ה.

ולכן לא מספיק שזה יתלה על הקיר צריך שזה יהיה חקוק בלב. 

על מה המהומה?

השבוע אנו קוראים בפרשת יתרו את הסיפור של מתן תורה. וכאן עולה שאלה כמעט מתבקשת: למה כל הרעש?

הקדוש ברוך הוא נותן את עשרת הדיברות בקולות וברקים, אש, ענן ובערפל. הר סיני כולו עשן, ההר רועד ומזדעזע. וכל אדם שואל את עצמו: בשביל מה כל הבלגן הזה? וכי לא היה יכול הקב״ה לתת את התורה בשקט, ברוגע, בנחת?

הרי עוד לפני מתן תורה, משה רבנו שאל את עם ישראל אם הם מוכנים לקבל את התורה, והם עונים כולם כאחד: “נעשה ונשמע”. אם כך, מה חסר? למה לא לקרוא לעם ישראל, לומר להם בפשטות: תאמינו בה׳, אל תעבדו עבודה זרה, שמרו שבת, כבדו אב ואם, לא לגנוב וכו’. הרי על לוחות ראשונות אומר רש”י שהיות שניתנו “בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהם עין רעה” (תשא ל”ג ג’). בשביל מה כל זה?

מספרים על אותו יהודי שעמד בכותל המערבי והתפלל בקולות ובצעקות נגש אליו אדם ואומר לו יהודי “למה צעקות אולי תנסה קודם בטובות”   

והתשובה היא פשוטה. מתן תורה לא נועד רק כדי שעם ישראל ישמע ויקבל על עצמו ציוויים באותו רגע. הקב״ה רצה שמשהו יחקק. לא באוזניים — אלא בנשמה.

הוא רצה שעשרת הדיברות לא יהיו רק מערכת חוקים, אלא חוויה מטלטלת, רגע אדיר שמזעזע את האדם. משהו שנשאר לתמיד.

ולא רק עם ישראל. חז״ל אומרים במדרש שכאשר הקב״ה אמר “אנוכי ה׳ אלוקיך”, כל העולם כולו הזדעזע. זו הייתה הטבעה עמוקה בנשמות — של עם ישראל, ושל האנושות כולה. לכן היה אש, ענן וערפל. כדי שעשרת הדיברות לא יישארו על לוחות אבן — אלא יחקקו בלב ישראל סבא.

ר’ וולף, הידוע בכינויו הוואלפער, היה בתחילה מחשובי תלמידיו של המגיד ממעזריטש. עד כדי כך שכל התלמידים היו הולכים לשמוע ממנו את דברי החסידות של המגיד, מפני שהיה חוזר את הדברים בדיוק רב, כהווייתם ובטוב טעם. בהמשך דרכו עבר עליו משבר רוחני, 

מסופר שפעם פגשו חסידים את הוואלפער באכסניה. כשעזב הוואלפער לרגע את חפציו, התחיל אחד החסידים לחטט בשק שלו, הוואלפער הבחין בכך ושאל אותו מה אתה מחפש שם וכי לקחתי ממך משהו. החסיד הודה שהוא חיפש  איזה “כתב חסידות ” של המגיד. אמר לו הוואלפער, אצלכם הרבי והתורה הם דבר בפני עצמו, והחסידים הם דבר בפני עצמם, ולכן אתם זקוקים לכתבים. אבל אצלנו הרבי, התורה והחסידים הם דבר אחד.

התורה חקוקה בלבו של כל יהודי אלא שצריך לנקות את האבק!