דווקא את הסיפור הגדול של יציאת מצרים אנו מספרים סביב הכוס השנייה, כדי ללמד שהשליחות האמיתית היא לא לוותר על אף יהודי.
אצל חסידים נוהגים לשאול כל דבר חשוב אצל הרבי. לדוגמה, אם מישהו רוצה לנסוע מעבר לים, מארצות הברית לארץ ישראל, לחתונה או לביקור במקומות הקדושים וכדומה – היו מבקשים את הסכמתו של הרבי. אם הרבי היה נותן תשובה חיובית – היו נוסעים. אבל אם הרבי היה עונה ש“התורה חסה על ממונם של ישראל”, ושהסיבה אינה מספקת כדי לנסוע – אז לא היו נוסעים. אפילו אם הרבי לא היה עונה כלל, זה כבר היתה סיבה מספקת כדי לבטל את כל התוכניות.
כולם בנסיעות
בשנת תשל”ט (לפני כ-45 שנה), בהתוועדות (ש”פ משפטים) הרבי דיבר על הנושא הזה. הרבי אמר שיש רבים שרוצים לנסוע לחתונות בר מצוות וכו’, הם מחפשים כל מיני הנחות, כדי שהנסיעה תעלה בזול, אבל בסופו של דבר, בחינם לא נוסעים!.
אז איפה שיש ברית, חתונה, בר מצווה, או שידוכים וכדומה, מיד מתחילים לשאול שאלות: זה בן דוד שלי, זה חבר שלי, אני רוצה לנסוע להשתתף בשמחה שלו. הרבי המשיך ואמר: ואני צריך להיות זה שייקח מהם את התענוג הזה?
הרבי שאל: האם זו בכלל הדרך הנכונה לעשות דברים? מעולם לא שמענו שצריך לנסוע לצד השני של האוקיינוס בשביל ברית.
במיוחד, הרבי דיבר על תלמידי ישיבה: כאשר אחד נוסע לאיזו שמחה או חתונה, מיד כולם רוצים להיות כמוהו.
“מה הוא היחיד שלא נוסע? למה שהוא יהיה פחות מהחבר שלו?” ואז הולכים להנהלת הישיבה, והיא מרחמת עליהם ונותנת רשות. מדובר בבחורים בני 17, 18, 19 – שנמצאים בישיבה כדי ללמוד תורה!
נכון, אם בן דוד שלו עושה ברית, זו שמחה גדולה, שעוד ילד יהודי נוסף לעם ישראל. האבא שלו, שיש לו עבודה וצריך לפרנס את משפחתו, לא נוסע. אז הוא – תלמיד הישיבה – צריך לנסוע? מעולם לא ראינו דבר כזה, שתלמידי ישיבה, שכל עניינם הוא ללמוד תורה, יהיו נעים ממקום למקום, ובפרט מעבר לים.
והוא הולך להנהלת הישיבה, והם כן נותנים לו רשות, אז הוא לוקח את הרשות הזאת, ושולח אותה אליי, והוא רוצה שאני אאשר את זה ואגיד שזה דבר טוב.
אותם אנשים יודעים שהרבי אומר שהוא לא מרוצה מההנהגה הזאת, ושזה גם עולה כסף, אז הם מצאו פתרון, אומרים שהחתן והכלה ישלמו את הוצאות הנסיעה, הם רוצים שהחברים שלהם יבואו לחתונה, הם יממנו את הנסיעה.
ועל זה הרבי אומר: האם זה התפקיד של חתן וכלה? הרי הם עכשיו מתחילים את החיים שלהם, וגם ככה אין להם הרבה כסף, אז הם צריכים להוציא הוצאות נוספות כדי להביא אנשים מחוץ לארץ?
ואחר כך באים בטענה נוספת: הנהלת הישיבה אומרת, שאם לא תיתן לתלמיד רשות לנסוע, הוא יישב ליד גמרא, אבל לא ילמד. הוא יהיה שקוע בזה שהוא הפסיד את הנסיעה, שלא נסע לחו״ל, שלא השתתף בשמחה. אז ממילא, הוא גם לא יהיה מרוצה, וגם לא ילמד כמו שצריך.
לאידך מוסיפים הבטחה: כשהוא יחזור, הוא יהיה התלמיד הכי חרוץ בישיבה. ועל זה הרבי אומר בפשטות: זה עדיין לא קרה…
ואז המשיך הרבי, ויש אותה שאלה גם עם אנשים שרוצים לנסוע לארץ כדי לבקר במקומות הקדושים. זה באמת מקומות קדושים, נוסעים לקברי צדיקים הכל טוב ויפה. אבל, זה לא העבודה של בחור ישיבה.
התפקיד של תלמיד ישיבה הוא שבשביל זה נתנו לו את הישיבה הוא כדי שילמד תורה, וינצל, ויספיק ללמוד כמה שיותר בשנים הספורות שהוא יושב בישיבה.
הרבי אומר, וכשנוסעים מעבר לים, זה לא שנוסעים למקום אחד וזהו. בדרך עוצרים בעוד חמש, ארבע, חמש מדינות, ואז גם מבטיחים לי: “אנחנו נעסוק שם בהפצת היהדות…” ועל זה הרבי אומר: התפקיד הראשון שלהם הוא, ללמוד תורה. ורק בזמן הפנוי, אפשר לעסוק בהפצת היהדות.
ואז הרבי סיכם את דבריו: אני לא רוצה לכפות את זה על אף אחד, אבל אל תשלחו לי בקשות. אל תשלחו לי מכתבים כדי לקבל את האישור שלי. תשאלו רב, תשאלו את עצמכם, תשאלו את הנהלת הישיבה, אבל אני לא הולך לאשר דברים כאלה.
כל זה היה בתור הקדמה ורקע למה שאני רוצה לספר לכם.
הביקור בבולוניה
השבוע במגזין “תורת חיים” של jem יהודי בשם הרב יוסי בוימגרטן מספר, שכשהוא היה תלמיד בישיבה ב770 חבר שלו עמד להתחתן עם בחורה מאיטליה, אבי הכלה הציע לחתן שיביא ארבעה חברים לאיטליה לחתונה על חשבונו. הוא היה אחד מאותם ארבעה ברי מזל שהחתן הזמין לבוא. כמובן, הוא הלך לשאול את הנהלת הישיבה – ונתנו לו רשות. (כנראה שהסיפור הזה היה לפני אותה שיחה של הרבי.)
בהשגחה פרטית, באותה תקופה אביו זכה להיכנס ליחידות אצל הרבי. יוסי ביקש מאביו: שימסור לרבי פתק שבו הוא כתב שיש לו רשות מהנהלת הישיבה לנסוע לאיטליה, והוא מבקש גם את ההסכמה של הרבי.
האבא נכנס ליחידות, ובין הדברים הוא הגיש לרבי את הפתק. הרבי ענה: כיוון שכבר הנהלת הישיבה נתנה רשות, אז שייסע. אבל, שינצל את הנסיעה להפצת היהדות.
זה היה סמוך לפורים, הוא לקח איתו משלוחי מנות, על מנת לחלק אותם ליהודים שהוא יפגוש באיטליה, וכך הוא ימלא את הוראת הרבי.
הוא נסע למילאנו לחתונה, החתונה הייתה מאוד שמחה והכל עבר בצורה יפה. ואז, אחרי החתונה, ניגש אליו הרב גרשון מענדל גרליק ע”ה השליח של הרבי לאיטליה ואמר לו: יש עיירה בשם בולוניה רחוקה ממילאנו שעתיים בערך ברכבת. יש שם אוניברסיטה, ויש שם הרבה יהודים שרוצים יהדות, אבל אין מי שיפעל איתם בענייני יהדות. עכשיו כשאתם כאן אולי תסעו ותעשו שם שבתון.
הוא אמר לרב גרליק, תראה אנחנו באנו פה לשמוח עם החתן בחתונה, ובשבת של השבע ברכות. אנחנו לא נברח ונעזוב אותו. גרליק ענה לו טוב, אני לא יכול להכריח אותך אבל זה היה דבר טוב אם היית עושה את זה.
ואז הגיע יום שישי בבוקר והוא החליט – שהוא חייב לנסוע. השליח ארגן לו אוכל, הוא הזמין מונית שתיקח אותו לתחנת הרכבת והוא כבר עמד לנסוע . ואז חבריו החליטו שהם מצטרפים אליו לנסיעה.
בוימגרטן מספר: הגענו לשם, ובפועל “הפכנו את המקום” בליל שבת. הייתה התעוררות גדולה, שמחה, ריקודים, שאלות – יהדות חיה. אני לא בטוח שאפילו הספקנו לישון. כל הלילה היה מלא בפעילות זאת היתה שבת נפלאה.
וכך זה נגמר… או לפחות כך חשבתי. עברו 27 שנים. יום אחד אני נמצא אצל בתי וחתני שהם בשליחות בלונג איילנד וחתני אומר לי: יש מישהו שרוצה לפגוש אותך.
ואז ניגש אלי בחור גבוה והוא שואל אותי: אתה זוכר אותי? הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני לא זוכר. ואז הוא אמר אתה זוכר את השבת בבולוניה? בבוודאי עניתי, הוא אומר לי: אתה יודע, אנחנו התוצאה של אותה שבת. הוא מציג לי את אשתו, את הילדים, ואומר: כל המשפחה הזאת – נולדה מאותה שבת שעשיתם שם.
4 כוסות – 4 בנים
השבוע ביום רביעי בלילה כולנו עומדים לערוך את הסדר. בסדר ישנם דברים שהם במספר שלוש, כמו שלשה מצות בקערת הסדר, וישנם דברים שהם דווקא במספר ארבע, ארבע קושיות, ארבע כוסות, וארבעה בנים.
הרבי מביא (לקו”ש ח”א ע’ 248) בשם האריז”ל דבר מאוד מעניין: כל כוס מארבע הכוסות – שייכת לאחד מארבעת הבנים. הכוס הראשונה – כנגד הבן החכם. הכוס השנייה – כנגד הבן הרשע. הכוס השלישית, שאחרי הסעודה, על ברכת המזון – כנגד התם. והכוס הרביעית – כנגד זה שאינו יודע לשאול.
וכאן מגיע הרעיון המיוחד: מתי אומרים את עיקר ההגדה? את הכוס הראשונה שותים מיד בקידוש. אבל כל ה”מגיד” מ”מה נשתנה” ועד אכילת המצה, נאמר לפני הכוס השנייה. יוצא שההגדה נאמרת על הכוס השנייה,
שהיא כנגד הבן הרשע.
כי אם נסתכל במציאות: כמה יהודים מגיעים עד הכוס השלישית והרביעית? לא בטוח שכולם. אבל את החלק הראשון של ההגדה – כמעט כל יהודי אומר. כלומר ההגדה נאמרת דווקא על הכוס של הבן הרשע.
מה זה אומר לנו? שההשקעה העיקרית, היא דווקא בבן הרשע. הבן הרשע שואל: “מה העבודה הזאת לכם?”
בשביל מה אני צריך את זה? מה זה נותן לי? ולכאורה, התגובה הפשוטה היא מה שכתוב בהגדה: “אילו היה שם לא היה נגאל”.
אבל הרבי מסביר: זה נכון היה לגבי מצרים, לפני שנבחרנו לעם. אבל אחרי מתן תורה, אחרי שנהיינו לעם אחד “כל ישראל ערבים זה לזה”. ולכן – אי אפשר לוותר על אף יהודי.
להיפך: עיקר ההגדה מוקדשת אליו. כל הכוחות מושקעים בו. לא מתעייפים, לא מוותרים, ומקרבים כל יהודי. בסופו של דבר, כל הסיפור, הוא בשבילו.
כדי להגיע לגאולה העתידה עלינו לזכות בברכה של “ברכנו אבינו כולנו כאחד “, ולכן עיקר אמירת ההגדה מכוון למקום הקשה ביותר. ודווקא בזכות זה נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.
This post is also available in: