כל השבטים הביאו מתנות לכבוד חנוכת המשכן, מלבד שבט לוי. כשם שחתן אינו מעניק מתנה לעצמו ביום חתונתו, כך שבט לוי היה ‘בעל השמחה’ של חנוכת המשכן, ולכן לא השתתף בהבאת המתנות.
השבט שנשאר בחוץ
בפרשתנו אנו קוראים על חגיגה גדולה שהייתה לעם ישראל במדבר. חלק גדול מפרשתנו, פרשת נשא, מוקדש לחנוכת המשכן. בר”ח ניסן, שנה אחרי יציאת מצרים, חנך עם ישראל את המשכן שהוא בנה כמקום שבו תשרה השכינה.
בפרשתנו, התורה מספרת על חנוכת המזבח, שהייתה בעצם “חנוכת הבית” של המשכן כולו.
הקב”ה ציווה את משה שהנשיא של כל שבט יביא קרבן בשם כל השבט. זה לא היה רק קרבן על המזבח, אלא הרבה יותר מזה: זו הייתה מתנה לבית המקדש: כל שני שבטים תרמו יחד עגלה אחת, שבה יישאו את קרשי המשכן בשעת הנדודים במדבר. בנוסף לכך, כל שבט הביא קערת כסף אחת, מזרק אחד, וכף עשויה מזהב מלאה קטורת. התרומה לא נעצרה פה: הנשיאים גם הביאו קרבנות כדי להקריב על המזבח.
וכאן מתרחש דבר מופלא: התורה מתחילה לתאר את הקרבן של שבט יהודה, הראשון מבין השבטים, וכשהיא מסיימת אין היא אומרת בקיצור: “וכך הביאו שאר הנשיאים”, אלא משכפלת את אותו הטקסט ב’העתק הדבק’ וכותבת שוב מחדש – כך 12 פעמים (כולל שני השבטים אפרים ומנשה) התורה מפרטת את כל המתנות והקרבנות שכל שבט הביא למשכן על אף שהם אותם קרבנות בדיוק.
כשגומרים לקרוא את כל האריכות הזאת, מגלים ששבט אחד נשאר בחוץ. רק שבט אחד לא הביא קרבן לחנוכת המזבח: שבט לוי. אותו שבט שנחשב הכי קרוב לקב”ה, “לגיונו של מלך”. דווקא הם לא קיבלו את ההזדמנות להשתתף בחנוכת המזבח. רש”י בתחילת פרשת בהעלותך עונה על התמיהה הזאת כך: “שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו כשלא הי’ עמהם לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב”ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות” (בהעלותך ח, ב).
הנחמה של אהרון
רש”י מספר לנו שאכן ‘חלשה דעתו’ של אהרן הכהן כשראה שהוא איננו חלק מחנוכת המזבח, “לא הוא ולא שבטו”. ניחמו הקב”ה ואמר לו שאין סיבה להרגיש חלישות הדעת, כי “שלך גדולה משלהם”. מה שהוא עושה חשוב מהתרומה החד-פעמית שלהם. הוא זה שמדליק את נרות המנורה.
מדוע באמת הדלקת המנורה חשובה יותר מחנוכת המזבח? מוסיף הרמב”ן ואומר: “וראיתי עוד בילמדנו ובמדרש רבה, אמר לו הקב”ה למשה: לך אמור לאהרן, אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם, והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו וכו'”.
כוונת רש”י והרמב”ן היא, שהקב”ה אמר לאהרן כך: הנשיאים חנכו את המשכן, שהוא בסופו של דבר משהו זמני. המזבח היה קיים כל זמן שבית המקדש היה קיים, וכיום כבר אלפיים שנה שלדאבוננו אין לנו את בית המקדש.
אבל כשאהרן מדליק את המנורה הוא חונך פה מסורת שלעולם לא תפסק, כי גם לאחר חורבן בית המקדש – כל יהודי ממשיך להדליק את נרות חנוכה, שהם המשך ותוצאה של נס פך השמן שנעשה במנורת המקדש, ואם-כן זו התחלה של פעולה נצחית – “הנרות הללו אינן בטלין לעולם”.
תהיה שחקן
שואל הרבי; נכון שזוהי נחמה יפה, לחנוך משהו נצחי, אבל מדוע באמת שבט לוי לא התכבד בכבוד הגדול להיות חלק מחנוכת המזבח? למה שגם שבט לוי לא יביא קרבן? מאיזו סיבה השאירו אותם מחוץ לתמונה: כולם מביאים קרבן ודווקא הם לא!
אומר הרבי דבר מעניין מאוד: הנוהג בחתונה הוא שכל האורחים והמוזמנים שבאים לחתונה מביאים מתנות לחתן ולכלה, אבל החתן והכלה עצמם הם “בעלי השמחה”, ויהיה זה אבסורדי שהם יביאו מתנה לעצמם…
כן הדבר בבר-מצווה: כולם מביאים מתנות לחתן הבר מצוה, אבל זה יהיה קצת יותר ממוזר אם חתן הבר מצווה ייתן מתנה לעצמו.
אני זוכר שבישיבה היו תלמידים שקיבלו מכתבים מההורים שגרו מעבר לים וכדומה לזה. בכל פעם שהיו מגיעים מכתבים הייתה שמחה גדולה. כל אחד היה פותח את המכתב וקורא בו שוב ושוב, ובמיוחד אם היה מצורף למכתב איזה ממתק או קצת כסף, אזי השמחה הייתה כפולה ומכופלת.
היה תלמיד אחד בפנימייה (שהיה קצת מוזר), שלא היה מקבל מכתבים מהסיבה הפשוטה – הוריו גרו בקירוב מקום. עם זאת, הוא התקנא בשאר התלמידים שכן קיבלו מכתבים, אז הוא הגה רעיון גאוני: הוא שלח מכתבים לעצמו. בכל פעם שהדוור היה מגיע ומביא מכתבים, היה ביניהם מכתב עבורו. גם הוא היה קופץ משמחה ורוקד כמו כולם על כך שקיבל מכתב.
אומר הרבי, ששבט לוי הם “בעלי השמחה”, הם “החתן והכלה” של חנוכת המשכן. הם המארחים, ובשבילם הייתה כל המסיבה. כל השבטים הביאו את העגלות כדי שהלויים יוכלו להשתמש בהם כדי לשאת את קרשי המשכן. להם הביאו את הקערות והכפות, כדי שהם יוכלו להקריב איתם קורבנות. הם אכן אלו שהקריבו בפועל את הקורבנות שהביאו נשיאי השבטים. לכן לא שייך שהם יביאו מתנה לעצמם. בחנוכת המשכן הם “המארחים” לא “האורחים”.
הרבי הוסיף וסיפר בנימה אישית שבחתונה שלו, שהתקיימה בוורשה בשנת תרפ”ט והייתה חתונה גדולה מאוד, בזמן הסעודה קם הרבי הריי”ץ ממקומו כדי לעבור בין המסובים ולמזוג לכל אחד מהם קצת ‘לחיים’.
הרבי, שהיה לא רק חתנו של הרבי הקודם אלא גם החסיד מספר אחד שלו, ראה שרבו עומד על רגליו ומחלק ‘לחיים’, ולא יכול היה לשאת את הרעיון שהוא יושב בזמן שרבו עומד. הוא מיד קם וניסה לעזור לרבי הקודם בהחזקת הבקבוק או הכוסיות וכו’. אבל הרבי הקודם רמז לו שיישאר לשבת. הרבי בכל זאת ניסה שוב לקום, כי חסיד לא מסוגל לשבת כשהרבי עומד, אבל הרבי הקודם רמז שוב באופן ברור שיישאר לשבת במקומו.
הרבי סיפר שבלית ברירה הוא נשאר לשבת במקומו, והוסיף שישב על “שפילקעס”, על סיכות, אבל בכל זאת ישב. מדוע? כי החתן בחתונתו הוא זה שכולם באים אליו ונותנים לו. (משיחת פ’ נשא התוועדויות תשמ”ז ח”ג ע’ 459).
הגמרא אומרת “האי עלמא דאזלינן מיניה כביה הילולא דמיא” (עירובין נד, א). העולם הזה הוא כמו חתונה, אבל כל אחד צריך להחליט מה הוא בדיוק – האורח או החתן עצמו. האם הוא כאן בעוה”ז על תקן של אורח, דהיינו – הוא לא לוקח אחריות לתקן את העולם, אלא רק “צופה מן הצד”, ובשפת הספורט: האם אתה “שחקן” או רק “צופה”. וגם אם אתה שחקן, האם אתה מתמסר למשחק ומתאמן אימונים מפרכים, לא אוכל ולא ישן כדי להשיג יכולות יותר טובת, או רק נהנה מהשואו ומההערצה?
This post is also available in: