דפיקו דלבא – הלב שלא חדל לפעום

תשובתו המופלאה של הזוהר לשאלה מדוע עם ישראל סובל — וכיצד פעימות ליבו של הרבי ממשיכות להעניק חיים, כוח תקווה לכל יהודי.

ישנו סיפור נפלא בזוהר בפרשת פנחס (רכ”א א.). מסופר שפעם בא חכם מאומות העולם אל רבי אלעזר ברבי שמעון וביקש להקשות עליו. את שאלתו הראשונה הוא פתח במילים הבאות: … 

“שאתם אומרים שאתם קרובים למלך העליון יותר מכל שאר העמים, ומי שמקורב למלך הרי הוא שמח תמיד בלי צער בלי פחד ובלי דוחק, והרי אתם בצער ובדוחק וביגון תמיד יותר מכל בני העולם, ואנחנו לא קרב אלינו צער ודוחק ויגון בכלל, ואם כן, אנחנו קרובים למלך העליון ואתם רחוקים ממנו, ועל כן יש לכם צער ודוחק ואבל ויגון, מה שאין לנו” 

השאלה שהוא שאל היא שאלה שרבים שואלים עד היום: אם עם ישראל הוא העם הנבחר, ואם היהודים הם בניו של הקדוש ברוך הוא, מדוע דווקא הם סובלים יותר מכל העמים? לכאורה, היה מצופה שהעם הקרוב ביותר לקב”ה ייהנה משפע, ביטחון וברכה יותר מכל האחרים.

והוא המשיך  והקשה “ועוד, שאתם לא אוכלים נבלה וטרפה בשביל שתהיו בריאים והגוף שלכם יהיה בבריאות. והנה אנחנו אוכלים כל מה שאנחנו רוצים, ואנחנו חזקים בכוח ובבריאות וכל איברינו בקיום שלהם; ואילו אתם שלא אוכלים, חלשים כולכם בחולאים רעים, ורצוצים יותר מכל שאר העמים, עם ששונא אתכם אלוהיכם בכל.”

אותו חכם הוסיף וטען: אתם היהודים מקפידים על כשרות, נזהרים ממאכלים שהתורה אסרה. לכאורה, הדבר היה צריך להביא לכך שתהיו בריאים וחזקים יותר מכל העמים. ואילו אנחנו אוכלים כל מה שנמצא, ובכל זאת רבים מאיתנו בריאים וחזקים. לעומת זאת, אצל היהודים יש כל כך הרבה מחלות, כאבים וביקורים אצל רופאים. איך זה ייתכן?

בשתי השאלות הללו הוא ביקש לערער על עצם הטענה שעם ישראל הוא העם הנבחר. אם אתם קרובים כל כך לקב”ה, טען, מדוע אתם סובלים יותר? לכאורה, המציאות נראית הפוכה, סימן שאתם לא העם הנבחר. הוא סיים את דבריו “זקן זקן! אל תאמר לי דבר, כי לא אשמע אותך ולא אקבל ממך.” 

רבי אלעזר “נשא עיניו והביט בו, ונעשה גל של עצמות” דהיינו אותו אדם מת מהקפידא של רבי אלעזר.

מעניין שהשאלה הזאת אינה חדשה כלל. כבר בפרשת שלח, שאנו קוראים השבוע, אנו מוצאים שורש לרעיון הזה. משה רבנו שלח שנים־עשר מרגלים לתור את ארץ ישראל ולבחון כיצד ניתן לכבוש אותה. המרגלים חזרו עם דו”ח מעורב: מצד אחד הודו שהארץ טובה מאוד, “זבת חלב ודבש”, אך מצד שני טענו שכיבושה כמעט בלתי אפשרי בגלל כוחם של יושבי הארץ והערים המבוצרות שבהם הם יושבים.

דבריהם הפילו פחד בלב העם, והעם איבד את ביטחונו בה’. בעקבות כך כעס הקדוש ברוך הוא על עם ישראל ואמר למשה רבנו שהוא רוצה לכלות… חלילה, ולהקים ממשה עם חדש: “ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו”.

משה רבנו פנה לקב”ה ואמר: “למה יאמרו מצרים?” מה יגידו המצרים אם עם ישראל יישאר במדבר? הם יאמרו שהקב”ה הוציא את בני ישראל ממצרים, אבל לא הצליח להכניס אותם לארץ ישראל. אם הוא כל־יכול, ואם עם ישראל הוא העם שהוא הכי אוהב, אז למה הם לא הגיעו ליעד שלהם?

זו בעצם אותה שאלה שאנשים שואלים עד היום. אם עם ישראל הוא העם הנבחר, למה הוא סובל כל כך הרבה? למה לאורך ההיסטוריה היו כל כך הרבה צרות, רדיפות וקשיים דווקא לעם היהודי?

ממשיך הזהר ומספר שאחרי שרבי אלעזר נרגע הוא אמר,” דברים אלו ששאל אותו רשע, אני שאלתי אותם יום אחד לאליהו הנביא, ואמר שבישיבת הרקיע הסתדרו הדברים לפני הקב”ה, וכך הוא:”

רבי אלעזר עצמו שאל את אליהו הנביא את השאלה הזו, ואליהו אמר לו שזו שאלה שנידונה ב”מתיבתא דרקיעא”. גם שם עסקו בשאלה מדוע דווקא עם ישראל, העם הקרוב לקב”ה, עובר כל כך הרבה קשיים וניסיונות. 

ושם ענו כך “בוודאי קרובים אנחנו למלך העליון יותר מכל שאר העמים, שהרי ישראל עשה אותם הקב”ה לב של כל העולם, וכך הם ישראל בין שאר העמים כלב בין האיברים. כמו שהאיברים לא יכולים לעמוד בעולם אפילו רגע אחד בלא לב, כך העמים כולם לא יכולים להתקיים בעולם בלי ישראל. ..ישראל מנהיגים בתוך שאר העמים כדוגמת הלב בתוך האיברים, שכן הלב הוא רך וחלש, והוא קיומם של כל האיברים.

אין איבר שיודע צער וצרה ויגון בכלל אלא הלב, שבו הקיום ובו התבונה, כל שאר האיברים אינם קרובים למלך שהוא החכמה והתבונה ששורה במוח, אלא רק הלב, ושאר האיברים רחוקים ממנו ואינם יודעים ממנו כלל. כך ישראל קרובים למלך הקדוש, ושאר העמים רחוקים ממנו.”

התשובה שניתנה במתיבתא דרקיעא הייתה: שעם ישראל דומה ללב שבגוף. הקב”ה עשה את ישראל ללב של העולם.

כשם שהלב הוא האיבר המרכזי שמחיה את כל הגוף, כך עם ישראל נותן חיים רוחניים לעולם כולו. אבל דווקא משום שהלב הוא האיבר המרכזי והרגיש ביותר, הוא גם זה שמרגיש ראשון כל כאב, צער או קושי שבגוף. שאר האיברים אינם מרגישים ואינם מבינים כפי שהלב מרגיש.

בנוסף, הלב הוא האיבר הקרוב ביותר למוח, שממנו באים החכמה וההבנה. כך גם עם ישראל קרוב יותר לקב”ה מכל שאר העמים. הקרבה הזאת מביאה איתה רגישות גדולה יותר. לכן, העובדה שעם ישראל חווה יותר כאב וניסיונות אינה סימן לריחוק מהקב”ה, אלא דווקא להפך – היא נובעת מהמקום המיוחד שלו, כמו הלב בגוף, שהוא מקור החיים של כל האיברים וגם האיבר שמרגיש יותר מכולם.

“ולענין השאלה האחרונה, על שישראל לא אוכלים נבלות וטרפות וטינוף ולכלוך של שרצים ורמשים כשאר העמים כך הוא, שהרי הלב שהוא רך וחלש וקיום של כל האיברים, אינו לוקח למזונו אלא הברירות והצחות של כל הדם, ומזונו נקי ומבורר, והוא רך וחלש מכולם, ושאר הפסולת מניח לכל האיברים. וכל שאר האיברים אינם משגיחים בזה, אלא לוקחים כל פסולת ורע של הכל, והם חזקים כמו שראוי להם.”

על השאלה השנייה עונה הזוהר, הלב אינו ניזון מכל מה שנמצא בדם. הוא מקבל רק את החלק הנקי, המזוכך והמשובח ביותר. כי הוא עדין ורגיש יותר משאר האיברים. לעומתו, שאר האיברים מקבלים גם את הפסולת והחלקים הפחות נקיים, ובמובן מסוים הם חזקים וקשוחים יותר.

כך גם עם ישראל. הקב”ה נתן לו מאכלים מיוחדים והגבלות מיוחדות, משום שתפקידו דומה ללב. אין זה מפני שהוא צריך להיות חזק יותר מבחינה גופנית, אלא מפני שהוא נדרש לרגישות ולעדינות רוחנית גדולות יותר.

לפי הזוהר, העובדה שעם ישראל נזהר במאכליו אינה נועדה להפוך אותו לעם החזק ביותר בגוף, אלא לעם הרגיש והקדוש ביותר בנשמה – כמו הלב, שמקבל את המזון הנקי ביותר, כי הוא האיבר העדין והרגיש ביותר בגוף.

את הדברים הללו מביא הרבי בשיחה מו’ תשרי תשל”ז. בקשר לכך שהרמב”ם כותב על המלך  “שלבו הוא לב כל קהל ישראל” דהיינו שכמו שעם ישראל הוא הלב של שאר העמים כך גם המלך הוא הלב של העם. מה פירוש להיות לב את זה כבר למדנו מהסיפור של הזהר  שצריך להיות רגיש לסבל של השני. 

ל”ב שנים ל ג’ תמוז

כאן הרבי מוסיף עוד נקודה מעניינת בקשר ללב. בלשון הזוהר זה נקרא “דפיקו דלבא” פעימות הלב. ה”דפיקו דלבא” מעיד על כך שהלב תמיד עובד ופועל ללא הפסקה. בעוד ששאר האיברים זקוקים לזמני מנוחה והתחדשות. כל עוד האדם חי, הלב ממשיך לפעום יום ולילה ללא רגע של הפסקה, ומזרים חיים לכל חלקי הגוף. 

כל שאר האיברים זקוקים למנוחה. למעשה, כל דבר בעולם צריך מנוחה במידה מסוימת: האדמה צריכה לנוח, ולכן יש שנת שמיטה; הצמחים והעצים עוברים תקופות של מנוחה והתחדשות. כל דבר בבריאה זקוק להפסקה מדי פעם. דווקא הלב הוא יוצא דופן. אסור לו לנוח אפילו לרגע אחד. כל עוד האדם חי, ה”דפיקו דלבא” נמשך ללא הפסקה. זהו דבר מיוחד במינו, שמאפיין את הלב יותר מכל שאר האיברים.

השבוע, ביום חמישי ג’ בתמוז, נציין 32 שנה ליום ההילולא של הרבי. המספר 32 הוא בגימטריא “לב”.

הרבי הוא הלב של העם היהודי. הוא מרגיש את הכאב, הצרכים והדאגות של כל יהודי, בכל מקום בעולם. וכשם שהלב פועם ללא הפסקה ואינו נח אפילו לרגע אחד, כך גם הרבי לא הפסיק לרגע לפעול למען יהודים – לעזור, לעודד, להדריך ולהעניק חיות ותקווה לעם היהודי. ה”דפיקו דלבא” של הרבי הוא מסירותו הבלתי פוסקת לכל יהודי, (תו”מ ה׳תשמ״ח, כרך ב עמוד 269).

אני רוצה לחלוק אתכם  סיפור נפלא שמדגיש את הרעיון שהרבי הוא הלב הפועם שמרגיש כל יהודי.

התפילין של הרבי

זה היה בסוף שנת תשי”ט (1959). שלום (שלי) בֶּר קיבל צו גיוס לצבא האמריקאי. הוא נכנס אל הרבי, ודיווח לו כי הוא עומד להתייצב לשירות צבאי ב-17 בנובמבר. הרבי בירך אותו.

בסיום הטירונות הודיעו לו כי הוא עתיד להישלח לקוריאה.  לקראת הנסיעה קיבל חופשה קצרה. בבואו הביתה אמרה לו אימו: “בדיוק התקשרו מ-770. הרבי רוצה לראות אותך”. שלום לא הבין מדוע, אבל מיהר ללכת אל הרבי.

הרבי קיבל את פניו בחיוך גדול. כעבור רגע התקשר למזכיר וביקש ממנו להכניס חבילה המיועדת עבורו. המזכיר נכנס עם זוג תפילין. שלום הופתע ואמר שכבר יש לו תפילין שקיבל לבר-מצווה, אך הרבי אמר: “אני יודע שיש לך תפילין, אבל אני שולח אותך עם התפילין האלה. אני רוצה שתבטיח לי שתניח אותן ותקרא בהן קריאת שמע בכל יום”. שלום היה נרגש ומבולבל. “לא שמעתי את ההבטחה שלך”, אמר לו הרבי, והוא הבטיח.

ואז אמר לו הרבי: “אני רוצה להכין אותך. יהיה לך שם קשה מאוד. ואם מכל סיבה לא תוכל להניח את התפילין, עליך בכל-זאת לקרוא קריאת שמע”.

בקוריאה שובץ שלום ליחידה מסויימת. בבוקר הראשון נכנס המפקד ואמר לו בשקט: “אני יודע שאתה יהודי. היזהר מאוד”. בכל בוקר ניסה להניח את התפילין בלי לבלוט, אך הדבר היה כמעט בלתי-אפשרי. המפקד דאג להטיל עליו את העבודות הקשות והבלתי-נעימות. והוא לא חדל מלהציק לו. שלום הרגיש שאינו יכול עוד, והפסיק להניח תפילין. הוא הסתפק בקריאת שמע.

זמן קצר לאחר מכן קיבל מכתב מאימו. “בני היקר, זה עתה קיבלתי הודעה מ-770 שהרבי אומר כי אינך מקיים את הבטחתך”.

שלום היה בהלם. הוא הגיע למסקנה שעליו לעבור ליחידה אחרת, שבה יוכל להתנהג כיהודי. נאמר לו שהמעבר היחיד האפשרי הוא ליחידה שאיש אינו רוצה לשרת בה, והוא הסכים לכך. 

כך מצא את עצמו ביחידת הנדסה קרבית, שפעלה מאחורי קווי האויב במחנה אסאיונס, בפעולות מסוכנות של פיצוץ גשרים, סילוק מוקשים והשמדת מתקנים צבאיים. שם הצליח שלום להניח את התפילין מדי יום. “זה היה בעבורי פיצוי על כל הסכנות שעמדו לפניי”, סיפר.

לאחר כשבעה חודשים, לקראת סיום תקופת השירות בקוריאה, נשמעה לפתע אזעקה. היחידה שהתה אז בקו החזית, בגבול שבין קוריאה הדרומית לצפונית. מעשי האיבה שם נמשכו מעבר להפסקת האש של מלחמת קוריאה. הם החלו לספוג אש ארטילריה כבדה. החיילים מצאו את עצמם בשוחות בוציות, כשגשם וברד ניתכים עליהם. הם נתפסו בהפתעה גמורה, בלי תחמושת מספקת. המצב היה בכי רע.

בעיצומן של ההפגזות פנה אליו חייל שישן עימו בצריף: “בֶּר, אנחנו צריכים את אלוקים! הלוא יש לך הקופסאות האלה שאתה שם עליך בכל בוקר. אתה צריך להתפלל בעבור כולנו!”. שלום לא חשב שזה הזמן המתאים, אבל החייל הביט בו וקרא: “תתפלל עלינו או שאני יורה בך!”.

שלום הוציא את התפילין, אף שידיו היו מלוכלכות בבוץ. הוא הניח אותן במהירות, ובתוך שאון ההפגזות הרים את עיניו לשמיים וקרא: “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד!”. באותו רגע פסקה ההפגזה. שקט מוחלט השתרר. “לא האמנתי למראה עיניי”, מספר שלום. הם יצאו מהשוחות ושבו אל המחנה בריאים ושלמים.

לא היה לי מושג מה קרה, הרגשתי כאילו אני נמצא בעולם אחר, בדיעבד התברר שהמשבר הסתיים, לא עבר זמן רב, והורשיתי לחזור הביתה ולהמשיך בחיי. (על-פי מיזם ‘הסיפור שלי’ – jem )

הרבי ישב בניו יורק והרגיש ששלום לא מניח תפילין בקוריאה, זה נקרא הלב של עם ישראל! 

ביום ההילולא עלינו ללמוד מרבי ולהרגיש את הכאב וגם את השמחה של יהודי שיושב לידינו, כך נביא נחת רוח לרבי.