רכושו של קורח נבלע באדמה כדי שלא יזכה לקרדיט מהמעשים טובים שהיו עושים בכספו. לאידך, בניו חזרו בתשובה וזיכו את אביהם בזכויות רבות. המסר הוא שכל מצווה או מעשה טוב עומדים לנו לנצח.
צ’ק מעמלק
בין יהודי ארצות הברית קיימים עדיין שרידים של הוויכוח הישן האם ראוי לרכוש מוצרים תוצרת גרמניה או לא. בישראל למשל כל הרכבים הציבוריים, האוטובוסים והמוניות ועוד – היו תוצרת גרמניה, משא”כ בארצות הברית.
היום כבר יהודים רבים נוסעים במכוניות גרמניות, אבל לפני חמישים שנה היו מצביעים באצבע על יהודי שרכש מכונית גרמנית.
הוויכוח הזה החל למעשה בשנת 1933 מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הנאצים החרימו עסקים יהודיים ועשו תעמולה שאסור לרכוש סחורה יהודית. כתגובה על כך החרימה יהדות ארצות הברית את התוצרת הגרמנית, וכך בתוך כמה חודשים היצוא מגרמניה סבל מירידה ניכרת.
לעומת זאת, בארץ ישראל התעוררה דילמה קשה: הישוב היהודי בארץ היה קטן, הבריטים ששלטו במקום הגבילו את הכניסה לארץ, ומכסת הוויזות שהם העניקו ליהודים היתה מאד מוגבלת. מעבר למכסה שהם הציבו שום יהודי לא היה יכול להיכנס בשערי ארץ ישראל.
אבל כמו תמיד, לכל כלל יש יוצא מן הכלל; האנגלים רצו לחזק את הכלכלה בארץ ולכן כל מי שהביא עמו לישראל אלף לירות שטרלינג – קיבל היתר כניסה לארץ.
המדיניות של הנאצים בשנת 1933 הייתה לאפשר ליהודי גרמניה לעזוב את המדינה, הם רצו להתפטר מהם, אבל לא אפשרו להם להוציא כסף מזומן משערי המדינה. מי שרצה לעזוב היה צריך בעצם לוותר מראש על כל רכושו ולהגר למדינה אחרת בעירום וחוסר-כל. אך מאידך, לא תתאפשר כניסתו של יהודי לארץ ישראל בלי אלף לירות שטרלינג. באופן כללי, יהודי גרמניה עדיין לא היו מוכנים להשאיר את כל רכושם בגרמניה ולעלות ארצה.
חיים ארלוזורוב שכיהן כיו”ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הציע פתרון: הכסף של יהודי גרמניה ישמש לרכישת ציוד ומכונות מגרמניה, וכך הם יקבלו את כספם בחזרה כאשר היהודים יעלו לארץ.
הוקם אפוא בנק מיוחד שתיווך בין יהודי גרמניה שביקשו לעלות לארץ ובין יבואנים בארץ שרצו לקנות סחורות בגרמניה, היבואנים קנו את הסחורות בכסף שיהודי גרמניה “הלוו” להם ,וכאשר הם הגיעו ארצה הם קיבלו מהיבואנים שתי שליש מכספם, וכך היה להם את האלף ליש”ט שהיו צריכים כדי לקבל ויזת כניסה לארץ ישראל.
אבל אז התחולל ויכוח סוער בארץ; הלא יהודי אמריקה מחרימים בתוקף תוצרת גרמנית כדי להחליש ולהעניש את הנאצים ימ”ש מתוך תקוה שהם יפסיקו לרדוף את היהודים, ואילו כאן באה הסוכנות היהודית בכבודה ובעצמה ועושה “דיל” עם השטן בעצמו – הממשלה הנאצית – כדי לסייע לכלכלה שלהם ביצוא סחורות לארץ!
במבט לאחור, התברר שבמשך שש שנים – משנת 1933 ועד שנת 1939 – השיטה הזאת של הסוכנות הצילה יותר מחמישים אלף יהודים מהשואה האיומה! נכון אמנם שהיו הרבה כוונות טובות ברעיון שקרא להחרים את התוצרת הגרמנית, אבל הרעיון הזה לא הציל אפילו יהודי אחד, ואילו ה”דיל” של חיים ארלוזורוב הציל עשרות אלפי יהודים, וביהדות – המעשה הוא העיקר! (ארלוזורוב נרצח בת”א מיד אחרי שעשה את ה”דיל” הזה).
מה אשם הרכוש
השבת אנחנו קוראים את פרשת קורח. איתרע מזלו של קורח שאת הפרשה הזאת קוראים בתחילת הקיץ, כאשר רבים מבתי הספר כבר יוצאים לחופשה, ולכן הרבה אנשים לא שמעו על האיש הזה.
קורח היה בן דודו של משה רבינו, אבא שלו ואביו של משה היו אחים. פרט לכך, קורח היה אדם עשיר מאד (ראה סנהדרין קי, א). יום אחד קורח הקהיל עוד כמה “עושי צרות” סדרתיים, ובא בטענה כלפי משה רבינו מדוע הוא מינה את עצמו להיות מלך ואת אחיו אהרן הוא מינה לכהן גדול. טענתו של קרח היתה “כל העדה כולם קדושים”, הרי כולם שמעו בהר סיני את עשרת הדברות, ואם-כן במה משה רבינו יותר חשוב מכל יהודי אחר במחנה?
רצונו האמיתי של קורח היה שמשה ימנה אותו בתור הכהן הגדול, שכן הוא הרגיש שהמשרה הזאת הולמת אותו יותר מאהרן, שהרי הוא גם מיוחס וגם עשיר, והוא הרגיש שהכל שייך לו.
משה ניסה לשכנע את קורח וחבורתו לרדת מן העץ שעליו הם טיפסו, אבל זה לא עזר והם המשיכו להתעקש ולהתריס נגד משה ואהרן ובעצם נגד הקב”ה. ואז לפתע משה הכריז את הדברים הבאים: “בזאת תדעון כי ה’ שלחני… ואם בריאה יברא ה’ ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם… וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה’, ויהי ככלותו לדבר… ותפתח האדמה את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם… ואת כל הרכוש” (במדבר טז, ל).
קורח וכל חבורתו נבלעו חיים באדמה, אבל התורה מדגישה כאן נקודה נוספת, שגם הרכוש שלהם נבלע; כל רכושו של קורח שהיה עשיר מאד – ירד לטמיון ביחד איתו.
נשאלת אפוא השאלה, מדוע באמת רכושו של קורח ירד לטמיון? מילא היו צריכים להיפטר מקורח עצמו, אבל מדוע שלא ישתמשו ברכוש שלו כדי לסייע לעניים וליתומים? ובפרט שיש איסור בתורה “בל תשחית” שאסור להשחית כל דבר שיכול לבוא לשימוש חיובי, אסור לזרוק אוכל ואסור לשרוף בגדים וכו’. והרי ידוע שכל מה שהקב”ה אומר לנו בתורתו לעשות – הוא בעצמו עושה. ואם-כן מכיון שהוא הורה לנו “בל תשחית “– מדוע הוא כילה את רכושו של קורח?
זכות לדורות
הרבי ציטט פעמים רבות את הספרי שאומר בקשר למצות שכחה, שאם אדם איבד מטבע ומצאו עני ונתפרנס בו – מעלה עליו הכתוב שקיים מצות צדקה אף שלא נתכוין לקיים מצות צדקה.
לאדם פלוני נפל דולר מהכיס והוא מצטער על האבידה הזאת. אך לפועל מצא את הדולר הזה עני והוא קנה בזה סנדוויץ כדי להחיות את נפשו, אותו אדם שאיבד את הדולר מקבל את הקרדיט על כך, וזה נחשב שקיים מצות צדקה. וכל כך למה? משום שביהדות מה שנחשב הוא המעשה בפועל ממש, ולא משנה מה היו כוונותיו של האדם שאיבד את הדולר. בפועל העני החיה את נפשו ואם כן בעל המטבע קיים מצות צדקה (ראה ‘התוועדויות’ תשמ”ח כרך ב עמ’ (545).
הספורנו על הפסוק “ואת כל הרכוש” מפרש: “שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה”. אם אנשים היו נהנים מרכושו של קורח הרי שהוא היה מקבל קרדיט על המצוה הזאת, והיות שקורח חלק על משה רבינו, הקב”ה לא רצה שהוא יזכה בזכות הזאת, ולכן הוא נבלע ביחד עם רכושו.
אולם בסופו של דבר, קורח כן זכה בזכות גדולה. התורה מספרת בפרשת פנחס “ובני קרח לא מתו” (במדבר כו, יא). ברגע האחרון בניו של קורח עשו תשובה וניצלו מן העונש ויצאו מהם אנשים גדולים כמו שמואל הנביא שהיה מיוצאי חלציו ועוד. בספר תהילים מופיעים 11 מזמורים שנאמרו על ידי “בני קרח”. הרי שבסופו של דבר הילדים יכולים להציל אפילו אדם כמו קורח, שכן הם קיימים בעולם הזה בזכות הוריהם, ולכן כל מעשה טוב שהם עושים הולך על הקרדיט של ההורים.
פרשת קורח מלמדת אותנו שאם אתה אדם בעל אמצעים ואתה תורם כסף למטרות קדושות – הכסף הזה יציל אותך גם אחרי המאה ועשרים שלך. כל מצוה שתיעשה באמצעות הכסף שלך וכל תפילה שתתקיים בבית הכנסת שאתה תרמת – תופקד אוטומטית בחשבון הבנק הרוחני שלך.
אבל אם אתה אדם לא כל כך עשיר, ואין לך מספיק כסף כדי לבנות בית כנסת ואפילו לא להקדיש חדר, אז כדי להבטיח את מצבך הרוחני בעולם הבא – עליך להשקיע בחינוך היהודי של ילדיך, כדי שהמצוות והמעשים הטובים שהם יעשו ייזקפו לזכותך בבוא היום.
This post is also available in: