מה מלמדת אותנו אמריקה בגיל 250 על הזהות היהודית.
אמריקה חוגגת 250 שנה. זהו יום גדול לארצות הברית, וגם יום בעל משמעות מיוחדת לעם היהודי.
במבט על 250 שנות קיומה של ארצות הברית, רואים שהיחס ליהודים רק הלך והשתפר מדור לדור. יהודי אמריקה זכו ליותר חופש, יותר ביטחון ויותר אפשרויות לחיות כיהודים מתוך חירות אמיתית.
כך גם ביחס לארץ הקודש, במשך השנים הידידות, התמיכה והסיוע של ארצות הברית לארץ ישראל רק הלכו והתחזקו. לכן גם אנחנו, כיהודים, צריכים לציין את היום הזה בהכרת הטוב, להודות לה’ על כל החסד, ולהודות לארצות הברית על כל הטוב שעשתה עם העם היהודי ועם ארץ ישראל.
כפי שהרבי היה קורא לה “מלכות של חסד”.
לכבוד היום הזה נערכו סקרים רבים, ובהם נשאלו אמריקאים שאלות שונות על תחושותיהם כלפי המדינה. אחת השאלות המרכזיות הייתה: האם אתה גאה להיות אמריקאי? רוב גדול מהנשאלים השיבו שהם גאים להיות אמריקאים, גאים שנולדו בארצות הברית, גאים להיות אזרחיה, גאים במדינה וגאים בצבא.
כשחושבים על כך רואים שזוהי נקודה חשובה מאוד. יש משמעות גדולה לכך שאדם גאה להיות חלק מהעם והמדינה שלו, ומרגיש שייכות והכרת הטוב על הזכות להיות חלק מהמציאות הזו.
אחד הדברים התמוהים, אפשר לומר, שאנחנו מוצאים בתורה הוא היחס של עם ישראל לארץ ישראל. כבר בתחילת ספר שמות, כאשר משה רבנו מבשר לעם ישראל, בשליחותו של הקב”ה, שהוא עתיד להוציא אותם ממצרים ולהביא אותם אל “ארץ זבת חלב ודבש”, זהו ביטוי שלא נאמר לאברהם, ליצחק או ליעקב, הפעם הראשונה שהביטוי הזה נזכר זה בתחילת חומש שמות. הכל כדי לעודד את העם ולתת להם מוטיבציה, לכן התורה מדגישה את מעלתה של הארץ. ומה הייתה תגובת עם ישראל? “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.”
וגם לאחר שכבר יצאו ממצרים, כאשר בפעם הראשונה נקלעו למבוי סתום, הים לפניהם והמצרים מאחוריהם, מספר המדרש שכ־25% מעם ישראל אמרו, “נחזור למצרים”. ניסינו, לא הלך, בואו נחזור.
גם מאוחר יותר, אחרי שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני כמעט שנה שלמה. לכאורה, אם מדובר ב”ארץ זבת חלב ודבש”, היה אפשר לצפות שיפצירו במשה רבנו שיקח אותם לארץ ישראל. אבל משום מה הם לא מיהרו. היה להם טוב ליד הר סיני, עד שהקב”ה ציוה עליהם להמשיך במסע.
לאחר מכן הם שולחים את המרגלים. המרגלים חוזרים: שניים יהושע וכלב מדברים בשבח הארץ, “טובה הארץ מאד מאד” ועשרה אומרים שאין סיכוי לכבוש אותה. עם ישראל בוחר להאמין דווקא לאלה שאומרים שהדרך לא תהיה קלה. התוצאה הייתה: “ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא”. חז”ל אומרים שמאותו לילה נולד תשעה באב. ומה שחמור יותר “ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה”.
וכך נמשך המצב במשך שלושים ותשע שנים. כמעט שלא שומעים מילה אחת טובה על ארץ ישראל.
ואז מגיעה ההפתעה הגדולה של פרשת השבוע. חמש בנות צלפחד הפמיניסטיות הראשונות בתורה, מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה, באות אל משה רבנו בטענה. על מה כל המהומה?
בפרשתנו כמה פסוקים לפני זה ה’ מצוה את משה על חלוקת הארץ “לאלה תחלק הארץ” לדור שיצא ממצרים. כל שבט יקבל את נחלתו באזור משלו, כדי שכל שבט ישב יחד בנחלתו.
ואז התורה קובעת שרק הבנים יורשים את נחלת אביהם. מי הוא יהודי נקבע לפי האם אבל השייכות לשבט נקבע לפי האב. כהן הוא מי שאביו כהן, לוי הוא מי שאביו לוי, וכן כל שבט ושבט. לכן, אם בת הייתה יורשת נחלה ולאחר מכן הייתה נישאת לאדם משבט אחר, ילדיה יהיו שייכים לשבט אביהם.
נמצא שבת משבט יהודה, למשל, שקיבלה נחלה בשבטה והתחתנה עם אדם משבט שמעון, הייתה גורמת לכך שבניה, השייכים לשבט שמעון, יירשו בסופו של דבר קרקע משבט יהודה. עם השנים היו נחלות עוברות משבט לשבט, וכל סדר חלוקת הארץ היה מתערער ומתבלבל.
וכאן מגיעים לסיפור של בנות צלפחד. לצלפחד בן חפר לא היו בנים, אלא רק בנות, והן באו אל משה רבנו בטענה: למה שאבינו יפסיד את חלקו בארץ רק מפני שלא היו לו בנים? אילו היו לו בנים, הם היו יורשים אותו. אבל במקרה שאין בנים שהבנות יירשו.
כשמשה רבנו שמע את הטענה הזאת, הוא שמח מאוד. סוף סוף מישהו בא לתבוע את חלקו בארץ. סוף סוף מישהו רוצה את ארץ ישראל. צריך לזכור: זה היה עוד לפני שבני ישראל נכנסו לארץ, לפני שכבשו אותה. הכול עדיין היה כמו חלום. מי אמר שיצליחו לכבוש את הארץ? מי אמר איך הדברים יתפתחו?
והנה באות חמש בנותיו של צלפחד, בנותיו של יהודי שהרבי מגדיר אותו “א מסירות נפש איד” ותובעות את חלקן בארץ: “למה ייגרע שם אבינו?” כמו שבפסח שני היו אנשים שבאו וטענו: “למה ניגרע?” וביקשו להשתתף בקרבן פסח, כך גם כאן הן באות ותובעות את חלקן בארץ ישראל.
עבור משה רבנו זו הייתה בשורה גדולה. אחרי כל כך הרבה שנים של תלונות, של פחדים ושל רצון לחזור למצרים, סוף סוף הוא שומע יהודים שתובעים את הזכות להיות חלק מארץ ישראל. וזה מגיע דווקא מנשות ישראל!
לכן משה רבנו הזדרז להביא את העניין לפני הקב”ה: “ויקרב משה את משפטן לפני ה'”. וי”ל שזה לא מפני שלא ידע את התשובה (ראה במדב”ר פנחס כ”א י”ב) אלא מפני שרצה לגרום נחת רוח לקב”ה, הנה בסוף שנת הארבעים, סמוך לפטירתו, קמו בעם ישראל נשים צדקניות שנלחמות על חלקן בארץ.
המסר עבורנו הוא: כשם שרוב אזרחי ארצות הברית גאים בארצם, בלי קשר לוויכוחים פוליטיים או למחלוקות, הם גאים להיות אמריקאים. וגאים להיות חלק מהמדינה שלהם. כך גם יהודי צריך להיות גאה בזהות שלו, גאה בכך שנולד יהודי, גאה בכך שהוא חלק מהעם היהודי, שיש לו נשמה אלוקית, ושארץ ישראל היא ארצו. זו הזהות שלו, זו המציאות שלו, וזו הגאווה שלו.
אנחנו לא יכולים לשלוט על מצב האנטישמיות בעולם, אבל מה שאנו כן יכולים לעשות זה לגדל ילדים עם חוט שדרה יהודי, שיכולים לעמוד מול הרחוב, כי הם יודעים מי הם, והם גאים בכך.
ועוד והוא העיקר,אנו יכולים ללמוד הוראה מהסיפור הזה, שעלינו לקיים לא רק את המינימום שנצטווינו, אלא תמיד לשאול את עצמנו מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לגרום נחת רוח לקב”ה.
This post is also available in: