שנות הזהב

להתבגר אין פירושו להפוך למיותר או לנשכח. התורה מציעה השקפה שונה לחלוטין, שבה חכמת הגיל זוכה להערכה, והשנים המאוחרות של החיים יכולות להפוך באמת לשנות זהב.

– Ageism 

 גילנות זהו יחס מזלזל, או מפלה כלפי אדם בגלל הגיל שלו, צעיר או מבוגר. למשל, ילד  שאומר להורה: “אתה מבוגר, אתה כבר לא מבין איך העולם עובד” ומבטל את דעתו רק בגלל גילו, זהו דבר שהרבה מבוגרים מתלוננים על כך

אבל יתכן שאולי המבוגרים עצמם אשמים בכך. מחקרים מראים כי החל מגיל 40, רובנו טוענים שאנחנו מרגישים צעירים מגילנו האמיתי, בערך 20% צעירים יותר. במחקר שפורסם ב־2023 נמצא כי בקרב בני 60 ומעלה, כ־86% הרגישו צעירים מגילם – ובממוצע הם הרגישו צעירים ב־13 שנים מגילם האמיתי. 

ואלו שמרגישים שהם צעירים מכפי גילם, נהנים מבריאות טובה יותר ומצב נפשי טוב יותר. פער גדול בין הגיל הנתפס לגיל האמיתי מנבא בריאות פיזית טובה יותר, וכן רמות גבוהות יותר של אופטימיות, תחושת מסוגלות, סקרנות, ותמיכה חברתית. 

אבל יש לזה גם מחיר, אנשים שמרגישים צעירים מכפי גילם (רוב האנשים, בעצם), לא ירצו בהכרח להתרועע עם “הזקנים האלה”, בני גילם האמיתי. במקום זאת הם יעריכו אנשים הנחשבים צעירים. בכך הם מפסידים קבוצת שייכות טבעית שיכולה להעניק להם תמיכה ומשמעות עם ההתבגרות. זהו חלק מהמעגל ההרסני של גילנות עצמית. 

מאיפה זה נובע, אחד ההסברים המענינים הוא כי בשונה מכל סטריאוטיפ אחר שאנחנו לא מוכנים לקבל על עצמנו הרי שבמקרה הזה אנחנו מפנימים את הסטראוטיפים נגד הגיל בקלות רבה יותר כי אנחנו שומעים אותם כשאנחנו צעירים, ואז קל לנו לקבל אותם כי הם לא מתייחסים אלינו. ואז כשאנחנו מבוגרים, אנחנו כבר תקועים איתם. 

קונים לו עניבה 

בהתוועדות של ראש חודש אלול שנת 1980 (שיחות קודש ה’תש”מ ח”ג (ב) ע’ 970 )הרבי דיבר באריכות על הבעיה הזאת, הוא אמר שבעשורים האחרונים התפתחה נטייה לראות בגיל המבוגר מגבלה חמורה. כל מי שעבר את גיל חמישים עלול להיחשב כמי ש”כבר קצת עבר זמנו”. 

עד מהרה הוא מתחיל לקבל רמזים שכדאי לו לפרוש בכבוד לפני שייאלצו לעשות זאת עבורו. במיוחד כאשר מאחוריו עומד צעיר המשתוקק לדחוק אותו מתפקידו. אדם צעיר נחשב לבעל יכולת רבה יותר וגם לזול יותר, שכן הוא מתחיל בדרך כלל במשכורת נמוכה יותר. ואם בכל זאת צריך להשאיר את המבוגר, יעשו לו “טובה” ויתנו לו תפקיד צדדי בחברה, אולי אפילו יבקשו מדי פעם את עצתו, כמובן, תוך שהם עושים בסופו של דבר בדיוק את ההפך ממה שהציע.

כאשר מגיע לבסוף גיל הפרישה, הוא כבר התרגל לקבל את מעמדו הנחות כעובדת חיים. התפיסה הרווחת של אנשים זקנים כבלתי־כשירים וכחסרי תועלת משפיעה עליו במידה כזאת, שהוא מרגיש מיותר ומהווה נטל על הסובבים אותו. לכך יש השפעה פסיכולוגית שלילית: הוא נעשה מדוכא וממורמר, ובעקבות זאת נגרמת פגיעה גם בבריאותו הגופנית.

ממשיך הרבי ומתאר: עד מהרה שולחים אותו לבית אבות, וילדיו “עושים לו טובה” ולוקחים חצי שעה מהזמן שלהם, בין משחק גולף ליום בחוף הים כדי לבקר אותו. והם גם מזכירים לו כמה עולה להם להחזיק אותו בבית האבות. כשמגיע יום האב, והבן שולח את המזכירה שלו לקנות עניבה מפוארת, ממהר לבית האבות כדי להעניק אותה לאביו ואומר: “תראה, אבא, לא שכחתי אותך!”

לאחר שבזבז לא יותר מחצי שעה, הוא ממהר לחזור לענייניו, וכך יכול להמשיך את חייו במצפון נקי עד השנה הבאה, שבה יקנה לאביו עניבה נוספת, עם דוגמה מפוארת עוד יותר.

גישה זו אף זוכה להצדקה בשם “הקידמה”. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת והאוטומציה מצמצמת את הצורך בעובדים בתחומים רבים, יש אנשים שהופכים למיותרים וצריך לפטר אותם. ומה יכול להיות “טוב” יותר מאשר לפטר את אלה הקרובים ביותר לגיל הפרישה, ולהעניק להם את ה”יתרון הנדיר” של להוריד את הקצב מוקדם מהרגיל.

איכות מול גיל 

המצער ביותר הוא שבכך החברה מפנה עורף למאגר העצום של ניסיון המצוי בידי אנשים מבוגרים. הם יכולים להיות מקור יקר־ערך לעצה נבונה עבור צעירים שעדיין חסרים את הניסיון הזה.

הדבר נכון במשפחה ובקהילה, והוא נכון גם בעסקים ובתעשייה. האדם המבוגר למד את הדברים בדרך הקשה: הוא בנה את העסק, פיתח שיטות חדשות, למד מטעויותיו, מאגר ידע יקר־ערך שכזה נרכש רק במשך שנים רבות. לעיתים קרובות הוא כבר התמודד עם בעיות דומות לאלה שהם חווים כעת, אם הם יקשיבו לעצותיו הטובות הם יוכלו להימנע מטעויות יקרות.

אך במקום לנצל את הנכס היקר הזה, במקום להראות הכרת תודה על שנות השירות הנאמנות שלו לחברה, על כך שהכשיר עובדים צעירים יותר, אולי אפילו את בניו ואת אחייניו ולימד אותם את רזי המקצוע, החברה מאמצת גישה מוטעית שלפיה עדיף להחליף אותו באדם צעיר יותר, שלעיתים אינו מכיר אפילו את היסודות הפשוטים ביותר של העבודה.

כך מקריבים את האיכות למען היתרון המפוקפק של הצעירות. אותם אנשים שמספרם הולך וגדל ככל שתוחלת החיים עולה, מפנימים עד מהרה שהם חסרי תועלת ומיותרים. בהרבה מקרים פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם. גם בבתי האבות הבעיה חמורה באותה מידה. הצוותים שם אינם יודעים עוד כיצד למצוא פעילויות חדשות ורעיונות מקוריים כדי להעסיק את הקשישים באופן מהנה. 

ייתכן שאכן צריך להקל על המבוגרים את מלוא עומס העבודה כאשר כוחותיהם נחלשים ובריאותם לעיתים נפגעת. אבל להוציא אותם לחלוטין מן החיים הפעילים, זוהי גם אכזריות כלפיהם וגם קוצר ראייה מצד החברה.

גם צעירים המחזיקים בגישה הזאת צריכים לחשוב היטב על התוצאות האפשריות. במאה הנוכחית, מגמות נוטות לצבור תאוצה במהירות הולכת וגוברת, קיימת אפשרות ממשית שהצעירים של היום ייחשבו ל”זקנים” לפחות עשר שנים מוקדם יותר מהגיל שבו הם עצמם רואים כיום את הדור שקדם להם כזקן!

הגישה של התורה

למעשה, רמז לכך נמצא בדיבר החמישי: “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה’ אלוקיך נותן לך.” אם אתה רוצה שימיך שלך יתארכו, ושבמשך אותם ימים תוכל להמשיך לתרום לחברה באופן מכובד ומועיל, כבד והערך כבר עכשיו את האנשים המבוגרים ממך.

העובדה שאחד מעשרת הדיברות הראשונים שניתנו לעם היהודי בהר סיני הוא הציווי לכבד את ההורים והמבוגרים, מעידה על המקום המרכזי שיש לכבוד הזקנים בתורה.

השקפת התורה בעניין זה הפוכה לחלוטין מזו של החברה המודרנית, אריכות ימים נחשבת בתורה לאחת הברכות הגדולות ביותר. חז”ל אומרים: “זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים — דעתם מתיישבת עליהם” (סוף מסכת קינים).

בשולחן ערוך (יורה דעה רמ”ד, א’), מצווה עלינו לקום בפני אנשים מבוגרים מגיל שבעים ומעלה, אפילו אם אינם תלמידי חכמים, מתוך כבוד “לפי שעברו עליהם כמה צרות וייסורין”, כפי שמבואר בתלמוד (קידושין ל”ג ע”א).

המושג “פרישה מהחיים” פשוט אינו קיים בתורה. מרגע לידתו ועד הרגע האחרון של חייו, יהודי נברא כדי לעבוד את בוראו, ואין גיל שבו הוא יכול לומר: “סיימתי. עכשיו אני פורש.” להפך דווקא השנים המאוחרות יותר יכולות להיות תקופה נפלאה של צמיחה רוחנית.

כאשר האדם כבר אינו עסוק באותה מידה כמו בצעירותו. זהו הזמן שבו הוא יכול להקדיש יותר שעות לתורה, תפילה, צדקה וחסד. והרבי מוסיף דבר מעניין מאוד, גם אם החברה או מקום העבודה אילצו אותו לפרוש, אין עליו לשקוע בכעס ובמרירות. עליו להסתכל על המצב מנקודת מבט אחרת:

הקב”ה הוא שמנהל את העולם. אם פתאום נוצרו בחייו כמה שעות פנויות שלא היו לו קודם, אולי הקב”ה נתן לו את הזמן הזה כדי שיוכל לעשות משהו שהוא לא היה מסוגל לעשות קודם. במשך שנים הוא היה עסוק, עכשיו הוא יכול להיות באמת “הבוס של עצמו” ולהקדיש כמה שעות ביום ללימוד תורה.

כולל תפארת זקנים

מכאן הרבי עובר להצעה מעשית. להקים מסגרות מיוחדות ללימוד תורה לאנשים מבוגרים. לא רק שיעור מזדמן, אלא מסגרת קבועה: שעות לימוד קבועות ובקבוצות.

והמטרה אומר הרבי אינה רק לתת לאנשים מבוגרים משהו לעשות. המטרה היא לשנות את כל התחושה שלהם לגבי עצמם. במקום לחשוב “החיים הטובים שלי כבר מאחוריי” הם יכולים להפוך את השנים המאוחרות ל־”שנים מוזהבות” שנים מלאות בתוכן, בתורה, בחסד ובנתינה. 

אדם מבוגר שלומד תורה מדי יום עם אנשים בני גילו יכול להפוך שוב לאדם בעל תפקיד משמעותי בקהילה. ואפילו יותר מזה: הוא יכול להיות זה שצעיר פונה אליו כאשר הוא נמצא במשבר. הוא יכול לומר לו:”גם אני עברתי תקופה כזאת. גם אני חשבתי שאין מוצא. אבל למדתי לא להתייאש.” ולעזור לצעיר לראות את חייו בצורה אופטימית יותר. כך האדם המבוגר מגלה שהניסיון שצבר נועד כדי לעזור לאחרים.( chabad.org)

שילוח הקן

כפי שצוין בשיחה, הברכה לאריכות ימים נאמרה בתורה בעשרת הדיברות כשכר על מצוות כיבוד אב ואם. אותה ברכה ואותו שכר נאמרים שוב בפרשת כי תצא, כשכר על מצוות שילוח הקן. 

מצוות שילוח הקן היא המצווה שכאשר אדם מוצא קן ציפור ובו אם הרובצת על האפרוחים או על הביצים, עליו לשלח את האם לפני שהוא לוקח את האפרוחים או הביצים. על מצווה זו נאמר: “למען ייטב לך והארכת ימים” — ברכה של אריכות ימים. 

יש שמסבירים שהמכנה המשותף של שתי מצוות אלו הוא שהן מלמדות אותנו לא לנצל את האהבה והמסירות הטבעית של מי שמוסר את עצמו למען ילדיו: הציפור רובצת על האפרוחים ואינה עוזבת אותם מתוך אינסטינקט עמוק של מסירות, ולכן התורה מצווה אותנו לשלח את האם לפני שלוקחים את האפרוחים או הביצים. כך גם אצל ההורים — יש בהם אינסטינקט עמוק לרחם, לאהוב ולדאוג לילדיהם, ואסור לנו לנצל את האהבה והמסירות הזאת; להפך, עלינו לכבד אותם ולהכיר בטוב שהם עשו עבורנו.

ואולי זהו המסר העמוק יותר: שתי המצוות האלה מלמדות אותנו עיקרון שנוגע לכל המצוות. ככל שאנו מקיימים יותר את מצוותיו של אבינו שבשמים, כך אנו נזכה בלשונו של הרבי “לאחת הברכות הגדולות ביותר” לאריכות ימים ושנים טובות,  אמן.