הרצון לחיות לעד

מחקר שפורסם מגלה כי רוב האנושות מאמינה בנצחיות הנשמה, רעיון שמושרש עמוק ביהדות. פרשת וילך מלמדת שכאשר אדם חי בדוגמת משה רבינו, שבכל יום המשיך ללכת ולהתקדם, לא רק חייו בעולם הזה נעשים משמעותיים יותר, אלא גם נשמתו ממשיכה להתעלות ולהתקדם בזכות התורה, המצוות והמעשים הטובים שהותיר אחריו.

הספר “Immortality – The Quest to Live Forever” (“אימורטיליטי – הרצון לחיות לעד”) היה בזמנו אחד מה-“Best Sellers” של אמזון, ובו הכותב חוקר את הרצון שמושרש בטבע האדם להתקיים לתמיד, וזה מה שמניע את האדם לחפש פתרונות איך להאריך את ימיו עלי אדמות.

הוא מביא נתון מעניין מאוד: הוא כותב ש-71 אחוזים מאזרחי ארצות הברית מאמינים שיש להם נשמה ושהיא נצחית. באנגליה וצרפת 60 אחוז מהם מאמינים בזה, בהודו 90 אחוז מאמינים בחיי נצח, ואילו בניגריה זה כמעט מאה אחוז. דהיינו, רוב בני אדם שחיים כיום עלי אדמות מאמינים בחיי הנפש באיזו צורה שהיא.

בעבר בני אדם ניסו להאריך את חייהם עם כל מיני תרופות למיניהם. במאה השנים האחרונות, כשהמדע התפתח, אנשים מקווים שהמדע יהיה זה שימצא את הגנים הנכונים שיאפשרו חיים ארוכים ואולי אפילו נצחיים.

בסופו של דבר, כשהבינו שכל בן אנוש הוא מוגבל בחייו עלי אדמות והגוף הוא לא נצחי, זה גורם לאנשים להתבונן בנשמה שמחיה את הגוף.

בספרו הוא מחלק את האמונה לכמה קטגוריות כלליות שבהן אנשים מאמינים מהי הצורה שבה הם חיים חיי נצח, והמעניין הוא שכולן הן חלק מהאמונה היהודית:

חיים אחרי המוות

כולם מבינים שהגוף הולך וכלה, אבל מאמינים שהנשמה היא נצחית. האמונה הזאת היא יסוד ביהדות. כל העניין שאנו אומרים קדיש, יזכור, יארצייט וכו’ – זה בגלל שאנחנו מאמינים שהנשמה היא נצחית, ועל ידי קיום מצוות ומעשים טובים לזכות הנפטר אנו גורמים לעליית הנשמה.

הרעיון הזה מופיע כבר בתנ”ך בסיפור של שאול: אחרי פטירתו של שמואל הנביא, הוא הלך לבעלת אוב בעין דור והיא העלתה באוב את שמואל הנביא. שמואל שאל “למה הרגזתני להעלות אותי”, והוא מסיים את דבריו: “ומחר אתה ובניך עמי” (שמואל א, כח), וכך אכן קרה. מזה מוכח בתנ”ך עצמו העניין של חיים אחרי המוות. וכמו שנאמר בקהלת: “וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” (יב, ז).

גלגול נשמות

הדבר השני שאנשים מאמינים בו הוא גלגול נשמות. גם זה הוא יסוד באמונה היהודית, ובפרט בזוהר ובכתבי האריז”ל, שבהם מבואר באריכות איך שגלגול נשמות זוהי עשיית טובה לנשמה כדי שתוכל להשלים ולתקן משהו שהחסירה בגלגול הקודם. למשל, אם ראובן הלווה כסף משמעון ונפטר לפני שהייתה לו הזדמנות לשלם את זה, הרי באם הוא יזכה – הוא יתגלגל חזרה בגוף אחר, ואז באיזשהו אופן תהיה לו ההזדמנות להחזיר את הכסף ליורשי שמעון או לשמעון עצמו (שגם הוא יתגלגל מאיזו סיבה שהיא).

ר’ חיים ויטאל, שכתב את “שער הגלגולים”, העיד על עצמו שהוא גלגול של חזקיהו המלך וכו’. הדוגמאות והסיפורים בעניין הגלגולים רבים הם.

תחיית המתים

הדוגמה השלישית שהוא מביא זוהי האמונה בתחיית המתים – שאותו הגוף שמת יקום לתחייה. תחיית המתים זהו אחד מיסודות האמונה היהודית, המתחיל בפסוק בשירת האזינו שנקרא בשבוע הבא: “ראו עתה כי… אני אמית ואחיה” (דברים לב, לט) (לדעת הרס”ג).

בנוסף לכך, אנו מזכירים את זה בתפילת העמידה שלוש פעמים ביום: “מחיה מתים ברחמים רבים… ומקיים אמונתו לישני עפר”. ביהדות המתים מוגדרים “כישני עפר” – הם לא באמת מתים אלא “ישנים”, וכשמשיח יבוא אז הם “יקיצו” ויתעוררו, כמו שנאמר בדניאל: “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו” (יב, ב). וזהו העיקר האחרון בי”ג עיקרים להרמב”ם: “אני מאמין שתהיה תחיית המתים”.

זיכרון לעד

הרעיון הרביעי שהוא מביא בספרו זה שאדם יוצר דברים גדולים כדי שהוא ייזכר לעד, כמו אלכסנדר מוקדון שדאג שיזכרו אותו לתמיד, או אנשים שמלחינים מנגינה מיוחדת, כותבים ספר, מקדישים בניין וכו’.

גם זה קיים ביהדות – לא שצריך לעשות מלחמות ולהרוג מאות אלפי אנשים חלילה כדי שיזכרו אותך, אלא להיפך: על ידי עשיית מצווה, המצווה הזאת קיימת לעד, כמו שנאמר “פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד” (תהלים קיב, ט). או כמו שהנביא ישעיהו אומר: “ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם”, שמנציחים את שמם לעד בכל מיני צורות.

על אף שאותו מחבר מנסה בכל כוחו להפריך את האמונות הללו, הוא עצמו מודה שקרוב לשמונה מיליארד בני אדם שקיימים בעולם – רובם מאמינים בנצחיות הנשמה ובחיים שאחרי המוות. דהיינו, מוכח שהקב”ה ברא את האדם שבאופן טבעי הוא מאמין בנצחיות הנשמה.

אבל בזמן שכולם עסוקים בחיים שאחרי המוות, לפעמים שוכחים מה לעשות עם החיים עצמם, ובשביל זה יש לנו את פרשת השבוע.

לא מפסיק ללכת

שם הפרשה הוא “וילך”, שמורה על עניין של הליכה. גם בתחילת התורה יש לנו פרשה בשם דומה: פרשת “לך לך”.

אם מדייקים יותר, נשים לב ש”לך לך” זוהי הפרשה השלישית מתחילת התורה, ו”וילך” זוהי הפרשה השלישית מסיום התורה. הראשונה מדברת על אברהם אבינו, ואילו האחרונה מדברת על משה רבינו.

אצל אברהם אבינו עצמו הדיבור הראשון אליו היה “לך לך” (בראשית יב, א), והדיבור האחרון אליו בציווי על העקדה גם התחיל עם המילים “לך לך אל ארץ המוריה” וגו’ (כב, ב). דהיינו, כל תעודת חייו של אברהם אבינו זה “לך לך”.

אצל משה רבינו אנו מוצאים דבר דומה: בשליחות הראשונה שלו בסנה, כשהוא הצטווה ללכת למצרים, המילים הראשונות אחרי שמסתיימת ההתגלות הראשונה אליו הן “וילך משה וישב אל יתר חותנו” (שמות ד, יח). וביום האחרון בחייו עלי אדמות – עדיין “וילך משה”.

אומר הרבי: “כלומר גם לאחרי שמשה רבינו הגיע לתכלית השלימות בעבודתו… הרי לא זו בלבד שלא הסתפק בכך… אלא… שדוקא אז היה אצלו הענין ד’וילך משה’ הליכה אמיתית… וענין זה מהווה הוראה ולימוד בעבודתו של כאו”א מישראל… שאף פעם אין לו להסתפק במעמדו ומצבו בהוה… אלא תמיד עליו להוסיף ולהעלות בקודש… תנועה של הליכה ‘וילך’, ע”ד ובדוגמת ה’וילך’ דמשה רבינו בהיותו בן ק”כ שנה” (התוועדויות תשמ”ו ח”ד עמ’ 433).

התורה נותנת הוראה נצחית לכל יהודי: מ”לך לך” ועד “וילך”, מתחילת דרכו בחיים ועד יומו האחרון עלי אדמות – זה ללכת ולהתקדם. תמיד לעשות, בענייני תורה, תפילה או צדקה. 

וכשאדם עושה מצוות כשהוא חי, אז גם כשהנשמה נפרדת מהגוף היא ממשיכה לעלות ולהתקדם בזכות המצוות שהוא עשה בעולם הזה במשך כל ימי חייו, כי המצוות ממשיכות לתת פירות – אם זה הילדים שהוא משאיר בעולם, המעשים הטובים שעשה, התורה שלימד וכו’ וכו’. אבל בכל יום צריך להתקדם – וילך משה.