מאלטלנה ועד “אתם ניצבים היום כולכם”: כשעם ישראל מאוחד, שום הר אינו גדול מדי.
לאחרונה התפרסם בישראל גילוי היסטורי מרגש: אחרי 78 שנים, אותרה אוניית אלטלנה בעומק הים, כ־20 קילומטרים מערבית לחופי ישראל, בעומק של כ־503 מטרים.
כדי להבין מה משמעות הגילוי הזה, צריך לחזור 78 שנים אחורה.
לפני קום המדינה היו בארץ כמה קבוצות וארגונים צבאיים שנלחמו בבריטים. הייתה ה”הגנה”, שהנהגתה הייתה קשורה לדוד בן־גוריון, והיה האצ”ל, שבראשו עמד מנחם בגין, לצד ארגונים נוספים.
מיד עם הקמת המדינה הוחלט שכולם מתאחדים לצבא אחד צבא הגנה לישראל. לא יהיו יותר צבאות נפרדים. אנשי ההגנה ואנשי האצ”ל ישתלבו בצה”ל, ובתוך הצבא יהיו גם יחידות של יוצאי האצ”ל וגם יחידות של יוצאי ההגנה.
אבל חמישה שבועות בלבד לאחר הקמת המדינה, האחדות הזאת עמדה במבחן קשה מאוד. אוניית אלטלנה, שנרכשה על ידי האצ”ל עוד לפני הקמת המדינה, הפליגה מצרפת לארץ. על סיפונה היו כ־930 עולים, ובהם ניצולי שואה רבים שלא היו שייכים לשום ארגון, וכן כמות עצומה של נשק ותחמושת.
התפתח ויכוח בין בן־גוריון לבגין: למי שייך הנשק? בגין רצה שחלק מהנשק יגיע לגדודי האצ”ל שכבר שולבו בצה”ל. בן־גוריון דרש שכל הנשק יימסר לצה”ל, והצבא יחליט מי יקבל את הנשק, במדינה עצמאית צריך להיות צבא אחד וסמכות אחת. אבל הוויכוח לא נפתר.
כשהאלטלנה הגיעה לחופי הארץ, נדרשו אנשי האצ”ל למסור את הנשק. בכפר ויתקין התפתח עימות ואף היו חילופי אש. לאחר מכן האונייה הפליגה דרומה, לכיוון תל אביב.
ובשלב הזה בגין עלה על האונייה. הוא עלה על האלטלנה מתוך תקווה שעדיין אפשר יהיה לפתור את המשבר במשא ומתן ולמנוע שפיכות דמים. ב־22 ביוני הגיעה האונייה מול חופי תל אביב. שם המתח הגיע לשיא.
צה”ל דרש את מסירת הנשק. אנשי האצ”ל סירבו. ואז ניתנה הוראה לפתוח באש לעבר האונייה. אנשי האצ”ל רצו להשיב באש. מבחינתם, יורים עליהם והם צריכים להגן על עצמם. אבל אז בגין נתן הוראה דרמטית: לא לירות בחזרה. בגין קרא ‘יהודים לא יורים על יהודים’
והדבר המדהים הוא שבגין עצמו היה על הסיפון כשהאונייה נפגעה ועלתה באש. הוא יכול היה לרדת ולדאוג לעצמו, אבל הוא נשאר על האונייה עד שהפצוע האחרון פונה, (והיו הרבה פצועים!) ורק אז הוא ירד מהאלטלנה. בסופו של דבר האונייה טבעה. 16 אנשים מהאוניה (מהם ניצולי שואה) ושלושה חיילי צה”ל נהרגו.
והנה מגיע החלק המדהים ביותר בסיפור. שנים רבות לאחר מכן, לקראת סוף חייו, שאלו את בגין בראיון איך היה רוצה שיזכרו אותו. בגין עשה הרבה דברים גדולים בחייו. במה הוא בחר? בגין אמר שהוא רוצה שיזכרו אותו “כאדם שמנע מלחמת אחים”.
אנשיו טענו בפניו: כבר יש מלחמת אחים! הם יורים עלינו! אבל בגין הבין שאם הם יירו בחזרה יהיו כאן שני צדדים יהודיים שיורים זה בזה. ולכן הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד מאוד, לוותר על הנשק, לראות את האונייה שלו עולה באש, העיקר שיהודי לא יהרוג יהודי.
הספר תורה!
רפאל גיברלטר, ניצול שואה ואיש בית”ר, עלה על האלטלנה עם ספר תורה בידיו. אחרי ששרד את השואה, הוא הרגיש שהוא סוף־סוף מביא איתו את התורה לארץ ישראל. כשהאונייה הגיעה לחופי תל אביב והחלו היריות, הוא ניסה להציל את ספר התורה, אבל התחמושת התפוצצה והיו הרוגים ופצועים. הוא נאלץ לוותר עליו ולרדת מהאונייה.
בגין עמד על הסיפון ולחץ את ידיהם של היורדים. רפאל ירד למים כשכדורים שורקים סביבו והאלטלנה בוערת מאחוריו. הוא שרד את דכאו. הוא שרד את צעדת המוות. במשך כל שנות השואה הוא חלם להגיע לארץ ישראל. הוא היה בטוח שכאשר יגיע סוף־סוף למולדת, יקבלו אותו בפרחים. הוא אמר למשפחתו: “חשבנו שיקבלו אותנו בפרחים, ובמקום זאת קידמו אותנו בשנאת אחים.”
בהשגחה פרטית הגילוי ההיסטורי הגיע דווקא לפני ראש השנה, ובפרט לפני השבת שבה קוראים בתורה פרשת נצבים. בכל שנה, בשבת לפני ראש השנה קוראים פרשת נצבים, יש שנים שזה רק פרשת נצבים ויש כמו השנה שקוראים גם פרשת וילך. מדוע דווקא פרשת נצבים, מסביר הרבי בשיחה כי בתחילת הפרשה, הקב”ה אומר לעם ישראל: “אתם ניצבים היום כולכם”. “היום” זהו ראש-השנה, יום-הדין, ובו “אתם ניצבים”, בעמידה איתנה קיימים ועומדים, זוכים בדין.
“ניצב מלך”
הביטוי “ניצבים” מבטא עמידה תקיפה ואיתנה, תקיפות של מלך, כפי שנאמר: “ניצב מלך”. דהיינו שהוא עומד בכוחו של המלך, המלך הוא זה שנותן לו את התוקף להיות הניצב שלו. כשהגמרא מבקשת להמחיש את תקיפותו של מלך היא אומרת: “אמר מלכא עקר טורא” (אמר המלך נעקר ההר).
זו אפוא התקיפות שנותן הקב”ה ליהודי, כוח לעקור הר! לעתים צצות לאדם הפרעות בעבודת ה’, הוא רוצה לעשות מצווה ולפתע ישנם כל מיני עיכובים, בני המשפחה לא רוצים, הוא לא מרגיש טוב, אלף ואחד תירוצים מדוע זה לא ילך, ויש לפעמים גם עיכובים אמיתיים שנידמים לו כהר, שיהיה קשה להתגבר עליהם. באה התורה ואומרת שהקב”ה נותן כוח ליהודי לעקור את ההר.
אולם התנאי לעוצמה זו של עם ישראל ולקיום ברכת “אתם ניצבים” הוא “כולכם” תחושת האחדות. בהמשך התורה מפרטת את כל השכבות השונות של עם ישראל: ראשיכם, המנהיגים של העם, שבטיכם, ראשי השבטים, המייצגים את הקבוצות השונות בעם ישראל. זקניכם, אלו חכמי התורה. שוטריכם, אנשי האכיפה, כל איש ישראל, האדם הפשוט שאינו בהכרח בעל מעמד מיוחד. טפכם, הדור הצעיר שאינו שותף באחריות הציבורית. נשיכם, הם חלק בלתי נפרד מקהל ישראל. גרך, אלו הגרים. חוטב עציך, האדם העוסק בעבודה פשוטה.שואב מימיך, האדם העוסק בעבודה הפשוטה ביותר.
ואחרי שהתורה מפרטת את כל ההבדלים במעמד, בתפקיד ובחשיבות, היא אומרת: “אתם ניצבים היום כולכם”.כלומר, כולם עומדים יחד לפני הקב”ה. המנהיג הגדול ביותר והאדם שעושה את העבודה הפשוטה ביותר כולם חלק מאותו עם. אמנם יש חילוקי דרגות בעם-ישראל לכל אחד תפקידו וייחודו, ואין צורך לטשטש את ההבדלים שבין מגוון הסוגים בעם-ישראל. אולם הכל חייבים לחוש את האחדות המלכדת את כולם.
אחדות זו נובעת מהעובדה שכולם עומדים “לפני ה’ אלוקיכם”. מכיוון שכל חלקי העם עומדים לפני ה’, נוצרת בתוכם תחושה עמוקה של אחדות, שזהו הכלי לקבלת ברכתו של הקב”ה. (שולחן שבת דברים ע’ 233)
[הקב”ה הכניס בטבע העולם שאחדות מביאה ברכה, זה לא שאם אדם משלים עם חבירו הוא מקבל שכר שברכה תבוא בעסקיו, אלא זה באופן אוטומטי. איפה שיש אחדות הברכה שורה שם. וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של האלף בית א אחדות ב ברכה]
הפרשה השנייה שאנו קוראים השבוע היא פרשת וילך, ושם מסופר שמשה רבנו כתב את ספר התורה הראשון ונתן אותו לשבט לוי. רש”י, בסוף פרשת כי תבוא (כ”ט ג’). מוסיף: כשבני ישראל ראו שמשה נותן את ספר התורה לשבט לוי, הם באו אליו בטענה: “אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו; ומה אתה משליט את בני שבטך עליה?” . “ושמח משה על הדבר”. דווקא משום שכל עם ישראל הרגיש שהתורה שייכת אליו, אמר להם משה: “היום הזה נהיית לעם” היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום”.
ספר התורה הוא הדבר שמחבר את כולנו. בכל מקום בעולם, לא משנה מאיזו קהילה יהודי מגיע, באילו מנהגים הוא נוהג או באיזה סגנון הוא חי לכולנו יש את אותה תורה. התורה היא המכנה המשותף של כל עם ישראל. היא הדבר שמאחד אותנו, והיא גם מה ששומר עלינו שלא נתדרדר למצב שבו אנחנו מפסיקים לראות אחד את השני כאחים.
ובזכות האחדות נזכה לברכה העיקרית, הגאולה האמיתית והשלימה, שבה כל ישראל עומדים “לפני ה’ אלוקיכם” בבית המקדש השלישי, שייבנה תיכף ומיד ממש.
This post is also available in: