ביום ט”ו באב, שבו התרחשו כמה אירועים היסטוריים, נהגו רווקים ורווקות להתאסף במסיבה שמטרתה למצוא שידוך. לאירוע הייתה גם משמעות רוחנית: עם ישראל פונה אל ה’, ומבקש שלא ישפוט אותו רק על פי מצבו הרוחני בהווה, אלא יזכור את ייחוסו המפואר, אבות האומה, ויינשא אליו מחדש.
הגזירה שהתבטלה
את חג ט”ו בשבט כולם מכירים, במהלכו אנו אוכלים משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. ששה חדשים מאוחר יותר ישנו חג נוסף שחל בט”ו באב, אולם את החג הזה מכירים פחות, משום שהוא נחגג בזמן שבית המקדש היה קיים.
אז מה קרה בט”ו באב?
כולנו מכירים את הסיפור של המרגלים שחזרו ואמרו לעם שלא נצליח לכבוש את הארץ וכל העם הסכים אתם וסרב להיכנס לארץ: “ויבכו העם בלילה ההוא”. אומרים חז”ל שזה קרה בתשעה באב. בעקבות החטא נגזרה הגזירה: “במדבר הזה יפלו פגריכם”, שהדור הזה ימות במדבר ורק לאחרי זה יכנסו לארץ.
הגזרה חלה רק על הגברים מגיל עשרים עד גיל שישים (שבט לוי לא נכלל בגזרה וכל אלו שלפני גיל עשרים או מעל לגיל שישים), ולכן היו צריכים להיות במדבר 40 שנה כדי שאלה שהיו בני עשרים יגיעו לגיל שישים וימותו במדבר, ורק לאחר מכן יכנסו לארץ.
ואכן בכל תשעה באב אלו שהגיעו לגיל שישים חפרו את קבריהם אמרו שלום לכל המשפחה, ,חברים והידידים והלכו לעולמם. בשנת הארבעים השנה האחרונה במדבר עשו כך 15,000 אנשים האחרונים שנשארו מדור המדבר. אבל מה שקרה להם היה שונה לגמרי, בבוקר הם התעוררו, צבטו את עצמם, וגילו שהם עדיין חיים.
הם חשבו שאולי קרתה טעות בחשבון וזה עדיין לא תשעה באב (יש להבין שאז לא השתמשו בלוח שנה, אלא קידשו את החודש על פי ראיית הירח, ולכן יכולה להיות טעות בזה). למחרת הם כולם שוב הלכו לישון ושוב התעוררו, וכך עשו לילה אחרי לילה עד לליל חמשה עשר באב שאז יש ירח מלא, והיה ברור להם בוודאות שתשעה באב כבר עבר. או אז הם הגיעו למסקנה שקרה להם נס והקב”ה ביטל את הגזרה ומחל להם. הם עשו את אותו יום ט”ו באב לחג.
המחסומים למקדש מוסרים
קיימת סיבה נוספת לחג הזה. בארץ ישראל בתקופת התנ”ך היו שתי ממלכות, מלכות יהודה ומלכות ישראל. מיד לאחרי מותו של שלמה המלך נחלקה מלכות ישראל לשניים. רחבעם בן שלמה מלך על מלכות יהודה שזה היה שני השבטים של יהודה ובנימין, ועל עשרת השבטים מלך ירבעם בן נבט, שהיה מלך רשע. ירבעם פחד שאנשים יעלו לרגל לירושלים, ואז ימשכו אחרי בית המקדש, ויישארו לגור שם וכו’, ולאט לאט תתחזק מלכות יהודה ותחלש מלכותו, כי אנשים שנוסעים לטייל במקום אחר מבזבזים כסף שם ועל ידי זה מחזקים את הכלכלה של המדינה אליה הם באים.
לכן הוא סגר את הגבולות וחסם את כל הדרכים שמובילות לירושלים ואף אחד לא יכל לעלות לרגל לירושלים, וכך הוא ביטל את מצות עליה לרגל שלש פעמים בשנה שיש לכל יהודי שגר בארץ ישראל. ויתרה מזו, בזה שהוא ניתק אותם מהמרכז הרוחני מבית המקדש, הוא גרם להם להתבולל ולעבוד עבודה זרה וכו’.
הדרך לירושלים היתה חסומה עד סוף ימיה של מלכות ישראל, יותר ממאתיים וחמישים שנה, עד שבא המלך האחרון במלכות ישראל, הושע בן אלה שהיה מלך צדיק והוא הוריד את המחסומים והודיע “כל הרוצה לעלות יעלה”. אותו יום שנפחו הדרכים היה ט”ו באב (ראה שיחת פורים תשמ”ז תו”מ ח”ב עמ’ 623. ישנם עוד כמה טעמים לט”ו באב, ראה בגמרא סיום מסכת תענית).
יופי או ייחוס?
לכל חג יש את הדרך שבה חוגגים את היום. בפסח אוכלים מצה, בחנוכה מדליקים נרות וכו’. איך היו חוגגים את יום ט”ו באב מה בדיוק היו עושים בחג הזה?
המשנה בסוף מסכת תענית מספרת: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים”.
המשנה מספרת שהיום הזה, ט”ו באב, הפך לחג של שידוכים שבו בנות ישראל היו משאילות בגדים אחת מהשנייה. אף אחת מהן, אפילו העשירות, לא הייתה לובשת בגד ששייך לה. ומדוע עשו את זה? כדי “שלא לבייש את מי שאין לה”, כדי שלא תהיה בת ישראל אחת שתתבייש שאין לה בגדים משלה, אז כל בנות ישראל לבשו בגדים שאולים.
וממשיכה המשנה ומתארת שהם היו “יוצאות וחולות בכרמים” “ומי שאין לו אשה נפנה לשם”, כל הרווקים שמחפשים שידוך היו מגיעים לשם. זו הייתה למעשה מסיבה של צעירים שכל מטרתה היתה כדי שימצאו שם שידוך מתאים.
ממשיכה המשנה “ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עינך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה’ היא תתהלל”. הם היו אומרות לבחורים ‘אל תסתכלו על היופי החיצוני, תסתכלו על המשפחה על היחוס שלנו’.
שואל הרבי (בהתוועדות ט”ו באב תשל”ה): מדוע שלא יסתכלו על יופי, מה רע בזה, והרי התורה מכירה בחשיבות היופי של האשה, ועד שישנם הלכות רבות שכל מטרתן זה להגן על היופי של האשה, אז מדוע שהבחור לא יסתכל על היופי? מקסימום אפשר לומר לו שלא יסתכל רק על היופי, אבל שיתחשב רק במשפחה ולא ביופי – מדוע?
תבחר בנו, למרות הכול
מסביר הרבי דבר נפלא. כאן לא מדובר רק בפשטות על בחורים ובנות אלא על משהו עמוק יותר. כאן מדובר על הנישואין של הקב”ה וכנסת ישראל. הקב”ה הוא הגבר ואנו כנסת ישראל האישה. במתן תורה הקב”ה התחתן עם בני ישראל, וחיינו ביחד באהבה במשך קרוב לאלף שנים, ואז בתשעה באב בעת חורבן ביהמ”ק קרה דבר חמור, היו גירושין בין בני ישראל לקדוש ברוך הוא (ראה תו”מ ג, עמ’ 245). ובכל שנה אנו חווים מחדש את ‘הטראומה’ של הגירושין.
ולכן מיד כמה ימים אחרי ה’גירושין’, בט”ו באב, אנו פונים לקב”ה ואומרים לו “בחור” שא נא עיניך וראה, אל תתן עיניך בנוי, אל תסתכל על היופי שלנו. נכון שאנו עם ישראל כאשה אנו לא כל כך יפים, הכוונה ליופי רוחני שהוא קיום המצוות, וכשמביטים בראי הרוחני אנו לא נראים כל כך טוב.
אנו פונים לקב”ה ומבקשים “תן עיניך במשפחה”, תתבונן בייחוס שלנו, מאיפה אנחנו באים, מאיזה משפחה אנו מגיעים. האבות שלנו, אברהם יצחק ויעקב, וכמו שמובא בשיר השירים עה”פ “שחורה אני ונאוה” מפרש רש”י “אומרת כנסת ישראל… שחורה אני במעשי ונאה אני במעשה אבותי” (שה”ש א, ה).
ביהדות הכול פועל מדה כנגד מדה. ובלשון הקבלה – כל השפעה שבאה מלמעלה זהו לפי מעשינו ועבודתנו. הרי שכפי שאנו נכבד וננהג בבני הזוג, כך הקב”ה ינהג אתנו כאשתו עד לבניין עדי עד, בביאת משיח צדקנו.