בין ישראל לאלוקים שמור סוד משותף: תורה שבעל-פה. סוד אישי חולק אב עם בנו בדיסקרטיות ובדרך לא שגרתית זו הוא משתמר כך לאורך הדורות.
למה היא בעל-פה
במחקר שהתפרסם בעיתונות על חילול הקוראן בידי חוקרים של הצבא האמריקאי כאמצעי לשבור נחקר מוסלמי, הביאו מומחה לענייני דתות שהסביר עד כמה חמור הדבר בעיני המוסלמים. ״ההשוואה לתנ״ך היהודי״ – הוא כותב – ״אינה נכונה; חילול הקוראן אצל המוסלמים נחשב לחמור יותר מאשר (להבדיל) חילול התנ״ך אצל היהודים. ניתן להשוות את חילול הקוראן לחילול התלמוד אצל היהודים, שהוא חשוב לעם היהודי יותר מאשר התורה עצמה"!
ברגע הראשון כולם מרימים גבה. כלום יתכן לומר שהתלמוד חשוב אצל היהודים יותר מאשר התנ״ך?! אבל לפעמים צריך לקיים "מאוייבי תחכמני", הגויים הם אלו שאכן מוכיחים מה יותר חשוב. בהיסטוריה היהודית הנוצרים שרפו דווקא את התלמוד ולא את התנ״ך, היות שהם ידעו מהי הנקודה הכי כואבת לעם היהודי.
כל אדם שמתחיל ללמוד תורה ומגלה שיש תורה שבכתב וכן תורה שבעל-פה, שואל את שאלת השאלות: מדוע הקב״ה לא ציווה מלכתחילה לכתוב את התורה שבע״פ (התלמוד), והלא כל הצרות בעם היהודי באו בגלל עובדה זו! תנועת הצדוקים בימי הבית השני האמינו רק בתורה שבכתב והתכחשו לתורה שבע״פ, וכן הקראים בתקופתם, ועד עצם היום הזה כשאני מלמד משהו מתוך תושבע״פ, מיד קופצים עלי שאוכיח היכן זה כתוב בתורה, ותמיד צריך להצדיק זאת ולמצוא הסברים…
ויתירה מזו: לא רק שה' לא ציווה לכתוב את התורה שבע״פ, אלא אף אסר להעלות אותה על הכתב, כפי שאומרת הגמרא במסכת גיטין (ס, ב) ״דרש רבי יהודה בר נחמני… כתיב "כתוב לך את הדברים האלה" וכתיב "כי על פי הדברים האלה", הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות". וכמו שרש״י מוסיף "מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת".
וא״כ נשאלת השאלה – מדוע באמת הקב״ה לא נתן לכתוב את התורה שבעל-פה והיינו חוסכים צרות צרורות שאירעו בדברי ימי העם היהודי?!
סוד משותף
בטבע בני האדם, כאשר אדם חוזר מטיול, כולם שואלים אותו איך היה ומבקשים שיספר להם את רישומיו, והוא מספר להם רק את הדברים הטובים שהוא חווה. כשהוא מגיע הביתה הוא מספר לאשתו את האמת כולה, כולל החוויות הלא נעימות שעברו עליו בטיולו.
את הסיפור הרשמי הוא מספר לכולם, אבל את הרגשות האמתיים שלו הוא יחלוק רק עם אשתו, רק עם מישהו שיש לו אתו יחס אינטימי, או עם חבר קרוב מאד שהוא אוהב אותו. לאו דווקא שיש לו מה להסתיר אלא שרגשות אישיים באמת לא חולקים עם כולם, וככל שהדברים אישיים יותר – הם אינטימיים יותר, וזה מה שבונה את מערכת היחסים האישית של האדם עם בן זוגו, שרק איתו או איתה הוא חולק את הרגשות האינטימיים ביותר שיש לו.
כך הוא היחס של הקב״ה וכנסת ישראל. החתונה ביניהם הייתה בחג השבועות, ושם, בפרהסיה, הוא הכריז את עשרת הדברות וכל העולם שמע זאת, אין לך פומבי גדול יותר מזה, שכן תוכנם של עשרת הדברות שייך לכולם [ואפילו שבת שזוהי מצוה שרק יהודים מקיימים, אבל הרעיון שה' ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי – כולם צריכים להאמין בזה ולא רק יהודים].
לאחר מכן הוא נתן את התורה שבכתב, וברגע שהיא הופיעה בכתב הדבר קיבל פומבי ופרהסיה וכל אחד יכול לגשת אליו וללמוד אותו, ולכן מצינו שגם דתות אחרות טוענות לבעלות על התנ״ך, כמו המוסלמים והנוצרים. אולם היכן מתבטא הקשר האינטימי בין הקב"ה לכנסת ישראל? דווקא בתורה שבעל-פה! החלק הזה של התורה הקב״ה חלק רק עם כנסת ישראל, בלי לשתף אף אחד בעולם.
וזהו מה שהגמרא במסכת גיטין ממשיכה "א״ר יוחנן לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", כלומר, על מה כרת הקב״ה ברית עם ישראל, כמו בברית נישואין בין בני זוג יש להם את הסוד הכמוס שהם חולקים וברגע שאחד מהם מגלה אותו הוא מאבד את האמון של בן זוגו – כך הקב״ה כשכרת ברית נישואין עם ישראל היה זה בשביל התורה שבעל-פה, בשביל שתורה זו תישמר דווקא בעל פה.
ויש הוכחה מעניינת לזה. המדרש תנחומא (תשא ל״ו) כשהוא מדבר על הארבעים יום שמשה רבינו היה בסיני הוא אומר "מנין היה יודע משה אימתי יום, אלא כשהקב״ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה". זאת אומרת, שבאמצע היום מדברים דברים שכולם יכולים לשמוע, אולם על הדברים האישיים באמת מדברים בלילה, ולכן תורה שבעל פה שנחשבת ל״דברים אישיים" חלק הקב״ה עם משה בלילה.
ובאמת זה מפורש במדרש בילקוט הושע (קכ״ח): "בקש משה שתהא המשנה בכתב וצפה הקב״ה שעתידין עובדי אלילים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות מה אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא למי שמסטירין שלי בידו הוא בני ומהו המסטירין זה משנה".
מוכח מזה אפוא, שהתלמוד אלו הסודות שבני ישראל חולקים עם הקב״ה ואף אחד לא יודע מהם, וזה מה שמייחד את הקשר של יהודי עם הקב״ה לגבי כל אומה ולשון.
וזה מה שהגמרא במסכת עבודה זרה (לה, א) אומרת על הפסוק בשיר השירים "כי טובים דודיך מיין" – "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים. רש״י) יותר מיינה של תורה (עיקר תורה שבכתב. רש״י)", שכן דברי סופרים הם באמת הקשר האינטימי בין הקב״ה לכנסת ישראל שאותם לא חולקים עם כל העולם אלא שומרים אותם לעצמנו, ולכן דברי אהבה של תורה שבע"פ ערבים יותר מתורה שבכתב, כי זה מבטא את האהבה והקשר שיש לנו עם הקב״ה שאין לשום עם אחר בעולם.
היכן השכר הרוחני
דוגמא קלאסית לזה אנו מוצאים בפרשת השבוע, פרשת בחוקותי, שכולה מדברת על שכר ועונש. אם נעשה את רצון הקב"ה אזי נקבל שכר, ואם ח״ו ההיפך נקבל עונש. הכול מדובר בשכר גשמי, הבטחות לשפע חומרי באם יקיימו את התורה, ובאם חלילה ההיפך – מדובר במחסור ובייסורים גשמיים ח"ו, אבל לא מוצאים בתורה כל זכר לגן-עדן, עולם הבא ותחיית המתים.
ושואלים כל המפרשים והרמב"ם בראשם (ראה הלכות תשובה פ״ט בתחילתו) כיצד יתכן שהכתוב אינו מתייחס כלל לחיי עוה״ב שהוא המקום שבו צפוי שכר לצדיקים ובו נפרעים מן הרשעים? אמנם יש רמזים לקיומה של מערכת של שכר ועונש בעוה״ב, למשל במצות כיבוד אב ואם נאמר "למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך" ומסבירים חז״ל (קידושין לט, ב) מדוע התורה כופלת את הלשון ומבארים ש״למען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך ו״למען יטב לך״ – לעולם שכולו טוב, אולם זהו רמז בלבד, ותו לא.
או מה שכתוב בקהלת "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" או בספר שמואל א׳ נמצא רמז במילים שאומרת אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", אבל מלבד רמזים אלו ודומים להם אין לאורך כל התורה אף לא מילה אחת מפורשת בדבר שכר ועונש רוחניים.
הייתכן?!
[ישנם שבעה תירוצים על כך – ראה חומש ׳קול מנחם׳ בריש פ׳ בחוקותי].
אלא יש לומר בדרך אפשר כמדובר לעיל. שכר ועונש רוחני זהו לא דבר שמובן לכל אחד, זהו לא דבר שניתן לממשו בידיים, אלא זהו דבר אישי בין היהודי להקב״ה, ולכן הדבר האינטימי הזה לא נכתב בתורה במפורש, אלא חלקו אותו בסוד עם העם היהודי בלבד.
בפרהסיה וכלפי חוץ, בתורה שבכתב שנגישה וזמינה לכולם הקב״ה מדבר על שכר ועונש גשמיים, אולם מה מצפה ליהודי באמת על כל הצרות ומסירות הנפש שלו – זה משהו שלא כולם צריכים לדעת עליו, שכן לא כולם יכולים להעריך דבר רוחני – שכר בעולם שכולו טוב, מקום שבו הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה והוא שאמר דוד המלך ע"ה "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
This post is also available in: English