אינספור מהגרים יהודים עברו תחת המסר של פסל החירות. גם בממלכת ישראל הקדומה היה דבר דומה. ויש גם מסר לראש השנה.
מגיעים לאמריקה
“אליס איילנד” הוא אי בו התחילה ההיסטוריה של רוב יהודי אמריקה. משנת 1892 עד 1954, כל יהודי שהגיע מאירופה עבר אליס איילנד. כשהם ירדו מהאונייה, המתינו להם פקידי ההגירה ומיד הפרידו אותם; הגברים לצד אחד והנשים והילדים לצד השני. צעד זה לכשעצמו גרם פחד להרבה אנשים. חסיד אחד סיפר שהוא מיד פנה לאשתו והרגיע אותה: “כאן זה אמריקה, מה שלא יקרה – אין מה לפחד”…
היו כאלו ששהו שם יום או יומיים בלבד, אבל היו גם אנשים פחות ברי-מזל שנאלצו לשהות במקום שבועות ארוכים, ואפילו חודשים. ביום רגיל הגיעו לאליס איילנד כחמשת אלפים איש. וקרה פעם שהגיעו ביום אחד קרוב ל-12 אלף איש. הגברים ישנו באגף נפרד והנשים ישנו באגף אחר. כל המיטות היו בקומות, וכולם ישנו ביחד.
לאחר מכן היו פותחים בסדרת בדיקות מקיפה שנועדו לבחון את מצב בריאותו של כל מהגר. אם גילו שמישהו חולה, היו מחזיקים אותו עד שיבריא, כדי שלא יכניס מחלות לאמריקה.
החסיד ר’ ישראל ג’ייקובסון מספר בזיכרונותיו, שכשהיגר לארה”ב בשנת 1925 עם משפחתו, הם הגיעו לקראת ערב, ובלילה ישנו שם. למחרת, בדקו אותם הרופאים, ואחר כך פקידי ההגירה ראיינו אותו, ושאלו אם הוא מכיר את אלה ששלחו עבורו את ההזמנה להגר לארה”ב? ההזמנה הגיעה מבית כנסת פלוני בניו יורק שהביעו את רצונם שיבוא לשמש כרב במקום. ולא, הוא לא מכיר את המזמינים.
הם המשיכו לשאול, האם המשכורת שלך כרב תספיק לך ולמשפחתך כדי לחיות? והוא השיב שלרבנים יש גם הכנסה צדדית, חתונות, בר מצוות וכו’. שאלו אותו האם הוא גם מסדר קידושין, והוא חייך. הפקיד שאל אותו לפשר החיוך, והוא השיב שזה בכלל לא שאלה, הוא בוודאי מסדר קידושין.
לאחר מכן שאלו אותו את שאלת השאלות: עם כמה כסף הגעת לארה”ב? הרב ג’ייקובסון השיב שיש לו דולר אחד בלבד בכיס!
נשיא בית הכנסת והמזכיר – שהזמינו אותו לכהן כרב בבית הכנסת שלהם – באו לפגוש אותו שם, וגם אותם חקרו ושאלו את אותן השאלות. בין השאר שאלו אותם: הרי לרב הזה יש רק דולר אחד בלבד בכיס, כיצד הוא ישכור דירה ורהיטים? והם השיבו שהם כבר ידאגו לכל צרכיו.
יומיים לאחר בואם לארה”ב השתחררה משפחת ג’ייקובסון מאליס איילנד עם דולר אחד בכיס, הם אפילו לא הרשו לעצמם לקחת מונית, אלא נסעו ברכבת. כשהם עברו דרך וול סטריט, אמר לו דודו שזה המקום העשיר ביותר בעולם.
בשבת הם הלכו לבית הכנסת שהזמין אותו לכהן אצלם כרב. בית הכנסת שכן בחנות ששכרו קבוצה של יהודים. ביום ראשון, ממש למחרת, בית הכנסת הזה נסגר לצמיתות, כי לא היה להם כסף לשלם את דמי השכירות של המקום. הרב ג’ייקובסון מסיים את סיפורו וכותב, שבית הכנסת נברא רק כדי להביא אותו לארה”ב! (זכרון לבני ישראל, עמ’ קיב).
האליס איילנד של ארץ ישראל
כשהאנשים הגיעו לאליס איילנד, הדבר הראשון שהם ראו מהאונייה היה פסל החירות המפורסם. כשהם ראו אותו מרחוק – השמחה הרקיעה שחקים. זה היה הסמל הייצוגי ביותר של אמריקה: החירות. בכניסה לארה”ב עמד סמל שביטא יותר מכל את מה שאמריקה האמינה בו: חירות ושוויון זכויות לכל אדם.
את הרעיון הזה שבכניסה למדינה מעמידים אנדרטה שמסמלת את הערכים שעומדים בראש מעיניה של המדינה – אנחנו לומדים מהתורה עצמה.
לפני שבועיים, בפרשת כי תבוא, קראנו שמשה מצווה על עם ישראל “והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמות לך אבנים גדולות… וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת” (דברים כז, ב-ג). הקב”ה מצווה על עם ישראל, שבכניסה לארץ תתנוסס אנדרטה מיוחדת שתהיה לנגד עיני כל אדם שנכנס אל הארץ, כדי שהוא יבחין על אלו יסודות בנויה הארץ, ובמה מאמינים יושביה.
אבל מה בדיוק כתבו על האבנים הללו? יש הרבה שלומדים כפשוטו שעל האבנים הללו נכתבה כל התורה ממש, מהמילה הראשונה “בראשית” עד המילה האחרונה “לעיני כל ישראל”. הרמב”ן (על הפסוק) כותב שזה היה “מעשה נסים”.
רבינו סעדיה גאון אומר שלא כתבו את כל התורה ממש, אלא רק את מניין המצוות, כלומר, כתבו רק את מצוות התורה.
אולם ישנה דעה נוספת של כמה מהמקובלים, שעל האבנים הללו נכתבו “עשרת הדברות.” (‘ספר הפרשיות’ דברים ב עמ’ רסא)
לדעה זו, אין זה “מעשה נסים” אלא דבר טבעי ומעשי מאד, שהרי בעשרת הדברות ישנן בסך הכל 620 אותיות שנכתבו על שתי אבנים גדולות, וכל אדם שנכנס לארץ ישראל ראה את עשרת הדברות מול עיניו, ומיד הבין על אלו ערכים מבוסס ומושתת המקום הזה ומהי אמונתם של התושבים המקומיים.
האברבנאל כותב, שכתיבת התורה על האבנים היתה כעין מצות מזוזה על פתחי הבתים. זאת הייתה מזוזת פתח ארץ ישראל.
בשנת 2010, בשבוע של ערב ראש השנה, קבעו בנמל התעופה בן גוריון את המזוזה הגדולה בעולם. חסיד חב”ד כתב מזוזה בגודל מטר על מטר. בדרך כלל, כתיבת מזוזה אורכת כשעתיים, אבל את המזוזה הזאת הוא כתב במשך שלוש שנים, וממש בערב החג התקינו את המזוזה בפתח אולם הנכנסים והיוצאים. גם הרשויות בישראל הבינו שבשער הכניסה הראשי לארץ ישראל, מן הראוי שתתנוסס מזוזה גדולה כדי שכל אדם שמגיע, ידע מיד שהוא נכנס לארץ הקודש.
כיצד אנחנו יכולים לקיים את המצווה הזאת בחיינו האישיים?
כשאנו קובעים מזוזה בבית, ואדם נכנס לביתנו ומבחין במזוזה שעל המשקוף – הוא מיד מגלה שבבית הזה מתגוררת משפחה יהודית והבית מושתת על יסודות התורה.
מזוזת השנה
אנו עומדים כעת בראש השנה, בכניסה לשנה החדשה. כשם שבכניסה לארץ ישראל יש אנדרטה שמפרסמת את האמונה של תושבי הארץ, כך גם בכניסה לשנה החדשה אנו מכריזים ומודיעים על אלו יסודות השנה הזאת תהיה מושתתת.
כולנו יחד מתאספים בבית הכנסת ותוקעים בשופר. השופר הוא “סמל החירות”. בשנת היובל היו נוהגים לתקוע בשופר, וזה היה הסימן שכל העבדים משתחררים מהעבדות ומהשעבוד.
בראש השנה אנו מתפללים “תקע בשופר גדול לחירותנו”, אנו מבקשים מהקב”ה, שבשנה הבאה עלינו לטובה נשתחרר מכל הדאגות שמעיקות לנו, מכל הבעיות שמטרידות אותנו, בין אם הן בעיות שקשורות לעם ישראל כמו איראן, ובין אם מדובר בבעיות אישיות ופרטיות של כל אחד מאיתנו וגורמות לנו לחוש כבולים.
אנו מתפללים שנשתחרר מכל הבעיות שגורמות לנו להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמנו, שנצליח להגיע לחירות אמיתית, עד לחירות העיקרית, שנשתחרר מהגלות בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו.
This post is also available in: English