ברקע אירועי חג החנוכה בו גברה ידם של היהודים המאמינים אל מול המתייוונים, יזם הרבי בכל כוחו הצבת חנוכיות במרכזי הערים ברחבי אמריקה, והפך את היהדות לפומבית וגאה בעצמה.
כבר לא מתביישים
בשבת האחרונה סיפר לי יהודי מבוגר בהתלהבות על נכדו שכדי להתקבל לקולג׳ בטוליין שבניו אורלינס, שנחשבת לאוניברסיטה יוקרתית, הוא כתב עבודה על הסבתא רבה שלו (שהיא האמא של המספר) שהייתה ניצולת שואה, ואת סיפור הצלתה.
תוך כדי שיחה איתי, עיניו פגשו את המנורה שעומדת בחצר בית חב״ד והוא אמר לי: ״זה הכול בזכות המנורה. זה בזכות הרבי״. הייתי קצת מופתע, מאחר שמההיכרות שלי איתו קרוב ל-25 שנה, לא חשבתי שהוא כזה אוהד חב״ד, כך שלשמע המילים הללו שיוצאים מפיו שאלתי אותו למה התכוון המשורר.
כך הוא ענה לי: ״כשאני עשיתי את האפליקיישין שלי לאוניברסיטה, עשיתי הכול כדי להסתיר את העובדה שאני יהודי. חששתי אולי המוצא שלי יגרום לכך שלא אתקבל לאוניברסיטה. נכדי לעומת זאת שמח להדגיש ולהבליט את יהדותו, וברור לו שזה יעזור לו להתקבל לאוניברסיטה, וזה קרה בזכות המבצע של הרבי להקמת מנורות ציבוריות במרכזי הערים״.
בזמנו, הוא המשיך, הגישה של יהודים בארה״ב הייתה שאת היהדות צריך להחביא מאחורי דלתיים סגורות, בין יהודים בלבד, וברחוב להדגיש את זה כמה שפחות. הרבי בהצבת המנורות הוציא את היהדות לרשות הרבים.
בשנת 1972, כאשר חמי הרב לייב שי׳ אלבסקי הגיע לשליחות לקליבלנד, הוא הודיע שהוא עומד להקים מנורה ציבורית בפאבליק סקוור, שזה שטח ציבורי בדאון טאון של קליבלנד. הפדרציה היהודית הודיעה שהיא מתנגדת לכך. בהמשך הוא קיבל טלפון ממר אירווינג סטון ע״ה שהיה פילנטרופיסט ידוע והוא זה שמימן את הבאת השליח ופתיחת הבית חב״ד הראשון בקליבלנד. הוא סיפר לרב אלבסקי שהפדרציה מאוד לא מרוצה מהצבת המנורה על שטח ציבורי.
יהודים רבים בארה״ב היו סבורים שאם היהודים יצייתו לחוקה של הפרדת דת ומדינה, גם הנוצרים ינהגו כך, ולכן אין מקום לסממן דתי על שטח ציבורי. הוא ביקש להזיז את המנורה לשטח פרטי.
הרב אלבסקי ענה לו שהוא לא יעשה דבר לפני שישאל את הרבי. הוא התקשר ל’מזכירות’ וסיפר לרב חודקוב ע״ה שמופעל לחץ עצום מכל אנשי הפדרציה היהודית בקליבלנד להימנע ההצבת המנורה במרכז העיר של קליבלנד, כאשר הלחץ מופנה בעיקר על מר סטון, שהוא התומך הגדול של חב״ד בקליבלנד, ומה עליו לעשות בנושא.
הרב חודקוב שמע את השאלה ואמר לו שהוא יחזור אליו. כאשר חזר הוא אמר לו: ״בשום אופן ניט״. אין על מה לדבר! הוא ביקש ממנו להסביר למר סטון מדוע זה הדבר הנכון לעשות. העולם התהפך, אבל בסופו של דבר המנורה הודלקה בפאבליק סקוור.
מה שטוב בבית הלבן
באותם שנים קרה שבמקומות רבים בהם חב״ד הציבה מנורה על שטח ציבורי, הפדרציה היהודית נלחמה בכך. דווקא במקומות שקרובים לקליבלנד: פיטסבורג, פנסליבניה ובסינסינטי אוהייא, הנושא הגיע עד לבית המשפט העליון של ארה״ב בוושינגטון.
חב״ד הביאו לראיה שבשנת 1979 בלאפייט פארק שמול הבית הלבן הוקמה חנוכייה ציבורית, ונשיא ארה״ב דאז מר ג׳ימי קרטר עצמו השתתף בהדלקה, ומה יותר ‘כשר’ מזה.
עיקר הטענה הייתה שהמנורה היא לא מוצג דתי, משום שהיא מהווה סמל לניצחון המלחמה והחירות על התרבות היוונית, והעובדה שמשתמשים בחנוכייה גם למטרות דתיות אינה הופכת אותה למוצג דתי. בית המשפט העליון קיבל את הדברים והתיר את הצבת החנוכיות על שטח ציבורי, בתנאי שזה יעשה מתוך מסיבה שתבטא את המסר של חירות.
במשפט שהתקיים על המנורה שבסינסינטי אוהיו הוחלט ללכת על כיוון אחר. שם ההתנגדות הגיעה מהעירייה, ולמרות שבית המשפט העליון התיר להציב חנוכייה על שטח ציבורי, עדיין זכותה של העירייה להתנגד לה.
השליח שם טען שזה נוגד את ‘חופש הביטוי’, שעיקרו אומר שמותר לאדם להביע את דעתו בכל מקום ובכל צורה שהיא. הצבת החנוכייה היא הבעת דעה ולכל אזרח יש את הזכות להביע דעה. עשרים שנה זה התגלגל בבתי משפט, ובסופו של דבר בית המשפט העליון הכריע שאין לעירייה את הרשות לאסור על הצבת מנורה בשטח ציבורי.
התקוממות וניצחון
אנו נמצאים בחג החנוכה. כולנו מכירים את הסיפור שהיוונים ניסו להכריח את היהודים לוותר על היהדות שלהם. הם אסרו את שמירת שבת, ברית מילה וכו’, ואז המכבים הרימו את נס המרד וניצחו במלחמה.
למעשה זה קצת יותר מסובך. היוונים היו עם מאוד מלומד ומתקדם. התגליות המדעיות של אותם ימים באו מיוון שהייתה התרבות המתקדמת ביותר באותם זמנים. וכמו שקרה במדינות מתקדמות אחרות, היהודים שחיו באותם מקומות רצו מאוד להתערב ולהידמות להם. גם בימי המכבים היו הרבה יהודים שהביטו בהערכה רבה על ‘חכמי יוון’, ורצו מאוד להתקבל למועדון היוקרתי הזה.
אותם יהודים סברו שככל שנדמה יותר ליוונים כך הם יהיו יותר נחמדים לעם ישראל. ולאט לאט זה הפך לטרנד של יהודים, שאימצו את התרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), לשונה ומנהגיה. בפרט היו משפחות הכוהנים הגדולים שדווקא הם הלכו בכיוון הזה, וכך נוצרה נהירה גדולה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית, בעיקר בקרב השכבות המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי בארץ ישראל.
רק לפני שבוע הסתיים ה’מונדיאל’. כידוע, תרבות הספורט מקורה ביוון העתיקה. ‘האולימפיאדה’ נולדה בעיר ‘אולימפיה’ שביוון. זאת הייתה תחרות שהשתתפו בה גברים בלבד ללא בגדים כלל. כמובן שהיהודים רצו גם להשתתף בתחרויות, והם הרגישו חייבים לעשות את אותו דבר, אולם אז יזהו חלילה שהוא יהודי, אוי לאותה בושה!…
כתוצאה מכך, יהודים רבים ניסו לשנות את המצב, ולטשטש את ברית המילה, אפילו שזה גרם להם כאבים גדולים, העיקר להקל את קבלתם בחברה ההלניסטית. ועל כך פוסק הרמב״ם ש״המושך ערלתו״ הוא אחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא (הל’ תשובה ג.ו. וראה בארוכה תו״מ ס״ב עמ׳ 351, ס״ו עמ׳ 370).
המרד של המכבים נגרם גם בגלל יהודים רבים שהלכו והתבוללו, ולכן המכבים הכריזו ״מי לה׳ אלי״, והחזירו לעם יהודי את הכבוד העצמי, שיהיו גאים ביהדותם, כמו שהמנורות הציבוריות הביאו לגאווה יהודית בכל מקום.
בטחון עצמי יהודי
את החשיבות של גאווה יהודית אנו למדים גם בפרשת השבוע, מקץ. אבל לפני שנפנה לפרשה אני רוצה לשאול שאלה: היכן נקבר משה רבנו? נכון שאיש לא יודע את מקום קבורתו המדויק, אבל יודעים באיזה טריטוריה הוא נקבר. התשובה היא בעבר הירדן המזרחי, לפני שעם ישראל נכנס לארץ. היכן יוסף הצדיק נקבר? התשובה היא: בשכם, בארץ ישראל.
נשאלת השאלה: יוסף הצדיק נפטר במצרים ונקבר שם, שנים רבות לפני שעם ישראל יצא ממצרים. ובכל זאת, כאשר יצאו ממצרים, משה רבנו חיפש ומצא את ארונו של יוסף ולקח אותו איתו במשך כל הארבעים שנה במדבר, ובסופו של דבר הביאו אותו לארץ ישראל וקברו אותו בשכם. ואילו משה רבנו עצמו שנפטר בשערי הארץ המובטחת לא זכה להיקבר בארץ ישראל. מדוע מה שיוסף זכה משה אוהבן וגואלן של ישראל לא זכה?
את התשובה לכך אנו מוצאים בפרשתנו. בתחילת הפרשה אנו קוראים כיצד פרעה חלם על שבע פרות שמנות ורזות וכו’, והבין שיש כאן מסר אבל אף אחד לא יכול היה לפתור לו את החלום. ואז שר המשקים ‘נזכר’ ביוסף. הוא פונה לפרעה ומספר לו שבבית הסוהר הוא פגש ״נער עברי״ שפותר חלומות.
אומר המדרש: ״מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו שנאמר גונוב גונבתי מארץ העברים, נקבר בארצו״. משא”כ אצל משה עליו מסופר שכמשה ברח למדין הוא פגש את בנות יתרו על הבאר. וכשהם חזרו הביתה ויתרו שאל אותם מדוע הקדמתם לבוא היום, הם ענו ״איש מצרי״ הצילנו, דהיינו, משה הזדהה כמצרי, ולכן אומר המדרש ״משה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו״ (דב״ר ב, ח).
המסר שחג חנוכה מלמד אותנו, שהדבר הנצרך ביותר במחוזותינו זוהי ‘גאוה יהודית’. רבותיי, כמו שחשוב לתת לילדים בטחון עצמי, כך חשוב לתת להם בטחון עצמי ביהדות שלהם, שלא יתביישו בזה אלא אדרבה, יכירו את היהדות שלהם ידעו אותה ויהיו גאים בה.
This post is also available in: English