היהודים במצרים, כמו גם היהודים בגרמניה, התקשו לחלץ את עצמם מהסכנה והקושי. קשה לשנות הרגלים ולצאת מהמסגרת אליה אנו מקובעים ומורגלים. כאן מגיעה התורה ומצווה עלינו 'לצאת ממצרים' בכל יום.
מדוע הם לא ברחו
אתמול ציין העולם את יום השואה הבינלאומי. בשנים שקדמו לשואה חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים. ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון מיד החלו החוקים לאפליית היהודים. ב-1 באפריל, שלשה חודשים אחרי עלייתם לשלטון התקיים 'יום החרם' בו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי ה'אס אה', על בתי עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות יהודיות והכו יהודים. משמרות מיוחדות עמדו בפתחי חנויות השייכים ליהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. בנוסף לכך מאתיים יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי ממשלה. חודש לאחר מכן, ב-10 במאי נערכה שריפת ספרים פומבית בברלין ונעשו עוד כל מיני צורות שונות של התנכלות ליהודים.
כל זה בא בהמשך לכך שכבר שנה או שנתיים לפני שהם עלו לשלטון, נערי היטלר התנכלו ליהודים ברחובות. נשאלת השאלה מדוע היהודים לא עזבו את גרמניה מיד? באותם שנים עדיין היה אפשרי לעזוב את גרמניה עם הרכוש שהיה להם. גם היה קל לפי ערך להגר למדינה מערבית אחרת. יהודים הם הרי "עם חכם ונבון". מדוע הם לא עשו זאת מיד?
יתרה מזו, מתברר שלא רק שרובם לא עזבו את גרמניה, אלא גם אלו שכן עזבו, חזרו לגרמניה, מה שנקרא 'ההגירה החוזרת'. אלפי יהודים שעזבו את גרמניה במהלך שנת 1933 בעקבות ההלם של עליית הנאצים לשלטון, שבו אליה זמן קצר לאחר ששכך הגל הגדול הראשון של מדיניות אנטי יהודית. כה גדול היה זרם השבים, עד אשר השלטונות החליטו בראשית 1935 לכלוא את המהגרים היהודים שחזרו ב'מחנות הדרכה', כלומר ב'מחנות ריכוז'. לאחר פרסום הצעד הזה פחתו ממדי ההגירה החוזרת. ואולם אפילו אז נמצאו יהודים, אף כאלה שהיגרו אל מעבר לים שחזרו 'למולדת' הגרמנית. איך אפשר להבין את זה!?
מתקשים לצאת
את אותה תופעה אנו מוצאים בפרשת השבוע. בפרשת בא אנו מגיעים לסיפור של יציאת מצרים עצמה. הקב״ה נותן לעם ישראל הוראות אחרונות לפני היציאה: לקחת את השה לתוך הבית, וביום י״ד בניסן לשחוט אותו ולמרוח מהדם על המשקוף ושני המזוזות. ואז הקב״ה מורה למשה שיצווה את עם ישראל ״וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון״ (בא יב, יא), ממש מוכנים לצאת.
כשמשה מעביר את ההוראות לעם ישראל, הוא מוסיף מיד בהתחלה עוד הוראה חשובה: ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר״ (יב, כב). כל יהודי חייב להיות סגור בביתו כל אותו הלילה. מדוע? אומר רש״י: ״שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע. ולילה רשות למחבלים היא״. והיות שמלאך המוות אמור להסתובב במצרים באותו לילה מוטב להיות סגור בבית.
אבל אולי יש לכך סיבה נוספת (מיוסד על שיעור של אלפא ביתא):
בפרשתנו זה לא הפעם הראשונה שהמילה ״מצה״ מוזכרת. הפעם הראשונה היא מופיעה בחומש בראשית בפרשת וירא, כאשר המלאכים באו לסדום לבקר את לוט התורה מספרת שלוט הזמין אותם לביתו ״ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו״, ומוסיף רש״י ״פסח היה״ (וירא יט, ג).
עוד לפני שהם הספיקו לומר ללוט לאיזו מטרה הם הגיעו, אנשי סדום כבר הפגינו מחוץ לבית נגד החוצפה שהוא מכניס אורחים, ותבעו ממנו להוציא את האורחים החוצה כדי לתקוף אותם. לוט יצא מחוץ לבית כדי לנסות להגיע איתם לפשרה. הם כבר עמדו לתקוף אותו ואז המלאכים הכניסו אותו חזרה בכוח הביתה.
המלאכים הודיעו ללוט שיוציא את כל משפחתו ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה״. לוט הלך לשכנע את חתניו אבל הם לעגו לו. ״השחר עלה״, והמלאכים האיצו בו לצאת לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל ״ויתמהמה״. מדוע? אומר רש״י: ״כדי להציל את ממונו״ (יט, טז). בלית ברירה המלאכים הוצרכו להוציאו בעל כורחו, והזהירו אותו ״אל תבט אחריך״, וגם אחרי שעזב את סדום הוא התיישב במקום קרוב לסדום, אולי בכל זאת הוא יוכל לחזור!
מהסיפור של לוט אנו למדים שקשה מאוד להוציא אדם ממקום מגוריו, ואפילו כשמלאכים באים בשליחות אישית של הקב״ה כדי להציל אותו, והם מכים את כל אלו שמסביב לביתו במכת עוורון, עדיין הוא לא ממהר לעזוב, וצריכים להוציא אותו בכוח.
בפעם הבאה כשהקב״ה עמד להוציא אומה שלימה ממצרים הוא הכין אותם בצורה כזו שיהיו כמה שפחות מניעות ועיכובים לעזיבתם את מצרים. ולכן אחרי עשרת המכות ואחרי שחיטת האליל המצרי שזה דבר שאמור לגרום לקרע בינם ובין המצרים, הקב״ה ציווה עליהם לא לצאת מפתח ביתם כל הלילה, כדי שלא ישתכנעו מאיזה שכן מצרי וידיד טוב שישאל אותם 'לאיפה אתם רצים? מי מחכה לכם במדבר?'.
וגם לאחרי מכת בכורות, כאשר פרעה קורא להם ״קומו צאו מתוך עמי״ זה לא הספיק. התורה מספרת ״ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״, המצרים היו צריכים פשוט לגרש אותם מהעיר, אחרת הם לא היו יוצאים. מדוע? כי קשה מאוד לעזוב מקום מגורים שהתרגלת אליו ובנית את החיים שלך שם.
היהודים מתגעגעים למצרים
גם אחרי שבני ישראל כבר יצאו, בכל הזדמנות הם ניסו לחזור למצרים. מיד בפסוק הראשון של פרשת בשלח שנקרא בשבוע הבא התורה מספרת ״ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה״. אומר רש״י על המילים ״כי קרוב הוא: ונוח לשוב באותו הדרך למצרים״.
ורש״י ממשיך: ״אם הלכו בדרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה״. רש״י כדרכו במילים ספורות מתמצת את כל הסיפור: יותר משנה אחרי שיצאו ממצרים, כשמשה שלח מרגלים לארץ והם חזרו עם חדשות רעות, מיד קמו אנשים במחנה ואמר: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, ואם כן בוודאי שמיד אחרי היציאה הם היו חוזרים למצרים.
כאן זה שונה מהסיפור של לוט ״שרצה להציל את ממונו״. ביציאת מצרים קרה ההפך. דווקא בגלל שהם יצאו הם התעשרו ״מביזת מצרים״ ו״ביזת הים״, ואף על פי כן הם רצו לחזור! וכמו שאנו קוראים בפרשת בהעלותך: ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם״ (יא, ה), ומפרש רש״י ״אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם?!". אלא שהם התגעגעו לתרבות המצרית, עליה הם לא יכלו לוותר.
זה גם מה שקרה בגרמניה. היהודים הרגישו כל כך גרמנים שהם לא יכלו לוותר על החלום להיות חלק מהתרבות הגרמנית, עד כדי כך שאפילו אחרי שהם ברחו משם הם בחרו לחזור חזרה.
במלחמת העולם הראשונה, מאה אלף יהודים שירתו בצבא הגרמני, ו-12 אלף חיילים יהודים איבדו את חייהם כדי להגן על אדמת גרמניה. כך שהיהודים הרגישו שהם גרמנים לכל דבר. וכי בגלל שהיטלר עלה לשלטון אנחנו נפסיק להיות אזרחים נאמנים של גרמניה?
חייבים לשנות הרגלים
מהו המסר עבורנו? מובא בספר התניא ״בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים״ (לקוטי אמרים פרק מז). מה הפירוש בזה? למילה מצרים יש שני פירושים. זהו שם מקום, אבל גם מלשון ״מיצרים וגבולים״. לכל אדם יש את ה״מצרים״ שלו, אלו הם המדידות וההגבלות שאדם בוחר להכניס בהם את עצמו. כל אחד מאיתנו הוא תוצר של הרגלים שונים שהשתרשו בנו. רוב האנשים בעולם רוצים להשתנות, להפסיק לנהוג כמו שהתנהגו עד עכשיו.
אנשים מקבלים על עצמם להפסיק לאכול מאכל שמזיק להם, הם בטוחים שהם יעמדו בזה, לא עובר הרבה זמן והם שוב באותו מקום. וזה נכון גם בקשר לכושר גופני, אנשים משלמים למאמן פרטי שידריך אותם איך להתעמל, ובסוף הם מבטלים את הפגישה.
על אחת כמה וכמה שקשה לשנות תכונה נפשית כמו כעס, או להתרגל לדבר רק טוב על אנשים. אומר אדמו"ר הזקן: ״בכל יום ויום חייב אדם לצאת ממצרים״. יציאת מצרים זה לא אירוע שקרה לפני יותר משלשת אלפי שנה אלא כל יום אנו מתקדמים עוד צעד ביציאה ממצרים, ומתקרבים לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
This post is also available in: English