לא לאיחוד בתי ספר

קורח מרוכז בעצמו ומערער את כל היסודות כדי לזכות בשררה. היהדות טוענת להפך: עליך להניח את האגו בצד ולהציב את השני במקום הראשון.

לתת ספייס

“Space” זו מילה שאנשים אוהבים לצטט כשהם מדברים על הצרכים הפסיכולוגיים שלהם, כלומר, אדם צריך ללמוד לקבל את עצמו ולא להתבייש בחסרונות שלו. עליו לא להיות ביקורתי על עצמו, והוא צריך לקבל את עצמו כמו שהוא. וכשזה קורה יש בו מקום לקבל גם את השני.

הרבי היה תמיד חוזר ואומר שכמו שאסור לדבר לשון הרע על אדם שני, כך גם אסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו. במקרים רבים כשאדם ביקורתי על עצמו הוא לא דובר אמת. יתכן שיש לו הרבה יותר מעלות ממה שהוא חושב שיש לו. כשזה מגיע אליו הוא נוגע בדבר, ולכן הוא לא השופט הנכון. עליו להקשיב לאחרים שהם יעריכו בכנות את מצבו ו’יגלו’ לו את המעלות שיש בו. (ראה אגרות קודש  יט, ז’שנט. וידוע פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר: כשם שצריך לדעת חסרונות עצמו כן צריך לדעת מעלות עצמו).

אבל היהדות משקיעה הרבה יותר אנרגיה ללמד אותנו ליצור Space מקום לשני. דהיינו, ללמוד לקבל את האחר, ויתרה מזו להעמיד את השני – ראשון. ויש לזה דוגמאות מהתורה.

כשהקב״ה ציווה לבנות את המשכן במדבר הוא הורה למשה לבנות ארון ומעל הארון לעשות שני כרובים. הוא אומר לו: ״ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות״ (תרומה כה, כב). הקב״ה מבשר לו שהמקום שבו תהיה הפגישה בין הקב״ה ומשה יהיה בין שני הכרובים. וכמו שרש״י מפרש: ״קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באוהל מועד״.

הרעיון הזה שהקב״ה מדבר למשה מבין שני הכרובים, נזכר גם בחומש במדבר בסוף פרשת נשא שם נאמר: ״ובבא משה אל אוהל מועד לדבר איתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וידבר אליו״ (נשא ז, פט). התורה חוזרת על אותו דבר שוב כשמתארת את משה נכנס לאוהל מועד ושומע את הקול מדבר מבין שני הכרובים.

סדר עדיפויות

הרבי מביא בשיחה דיוק מענין מספר הזוהר. חכמי הזוהר למדו כל פסוק בעיון והם זיהו שינוי בין הפסוקים בפרשת תרומה ובפרשת נשא. בחומש שמות התורה מזכירה קודם את הכרובים, ורק אחר כך את הארון – ״מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות״, ואילו בחומש במדבר התורה מזכירה קודם את הארון ורק אחר כך את הכרובים – ״הקול מדבר אליו… על ארון העדות מבין שני הכרובים״. החכמים ששמו לב לשינוי בסדר הדברים הבינו שהתורה רוצה ללמד אותנו משהו.

מה היו הכרובים? הכרובים היו צורות של פרצופים עם שני כנפיים. חז״ל אומרים לנו שפני הכרובים היו דומים לפני ילדים, וכמו שרש״י מפרש בחומש שמות: ״כרובים דמות פרצוף תינוק להם״. דהיינו, הכרובים מסמלים את הילדים, את עם ישראל. מה הארון מסמל? ״אין בארון רק שני לוחות אבנים״ (מלכים א’ ח, ט). בתוך הארון היו שני לוחות הברית שעליהם כתובים עשרת הדברות באצבע אלוקים. הארון אם כן, מסמל את הקב״ה.

אומר הזהר רעיון נפלא: ״הנה הקב״ה מקדים הכרובים שהם הבנים לארון האב שהוא הקב״ה, ומצד משה הוא בהיפך, שמקדים הארון האב שהוא הקב״ה ואחר כך הכרובים הבנים. כי הקב״ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו… ומשה בהיפך מדקדק על כבודו של הקב״ה יותר מכבודן של ישראל״. (זוהר חלק ג’ עמ׳ שעה. שיחת פרשת שלח תשל״ה תו״מ חלק פ עמ׳ 355).

הקב״ה, ‘האב’, מזכיר את הכרובים, את הילדים שלו, לפני שהוא מזכיר את הארון שמסמל אותו, ואילו משה שהוא מייצג את הבנים דווקא מתחיל קודם בכבודו של הקב״ה ולכן הוא מזכיר את הארון תחילה, ורק אחר כך את הבנים, את הכרובים. דהיינו, היהדות מלמדת אותנו שתמיד צריך לחשוב קודם כל על השני ורק אחר כך על עצמנו.

[הזוהר ממשיך ואומר שאת אותו רעיון אנו מוצאים בקשר לקרבן פסח במצרים. כשהקב״ה מצוה את משה להזות את הדם על המשקוף והמזוזות, נאמר: ״ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף״, הקדים מזוזות למשקוף, ומשה אמר: ״והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, הקדים משקוף למזוזות״. מסבירים המפרשים שטמון כאן רעיון זהה. הקב״ה מקדים את המזוזות שמסמלים את משה ואהרן לפני המשקוף שמסמל את הקב״ה, ומשה הקדים את המשקוף שמסמל את הקב״ה לפני המזוזות. (מושב זקנים עה״ת)].

קודם הילדים

אני רוצה לחלוק אתכם סיפור שמבטא את המסר הזה. בשנות הששים עסקני העיר בסאן פאולו שבברזיל הגו רעיון לאחד את כל בתי הספר היהודיים בעיר תחת קורת גג אחת, מסיבה פשוטה: כמו בהרבה מקומות בעולם, לא היו לבתי הספר היהודיים מספיק תלמידים כדי לממן את המוסדות ואיימה עליהם סכנת סגירה. לכן הרעיון הפשוט והמתבקש היה לאחד את בתי הספר וכך לחסוך סכום עתק בעלויות.

מנהל של אחד מבתי הספר היה השליח של הרבי בסאן פאולו והוא הודיע למנהיגי הקהילה שהוא חייב לשאול את הרבי לפני שיעשה את הצעד הזה. הם אולי לא חייבים לציית, אבל הוא כחסיד מודיע כי אם הרבי יאמר לו שאסור לאחד את בתי הספר הוא יהיה חייב להתפטר.

הרבי ענה לו שאסור לאחד את בתי הספר לחטיבה אחת. השליח הודיע להם את תשובת הרבי ואמר לעסקני העיר שהוא מוכן להתפטר, אבל הם לא הסכימו לכך. הסיבה לסירוב הייתה כי הוא עשה עבודת קודש נפלאה והם רצו שהוא ימשיך לנהל את בית הספר. בסופו של דבר הם לא איחדו את בתי הספר, אבל הייתה להם ביקורת על החלטת הרבי.

כמה חודשים מאוחר יותר אותו שליח ביקר בחצר הרבי בניו יורק ונכנס ל’יחידות’. הוא אמר לרבי: “אני כחסיד אין לי שאלות. הרבי אמר וזהו. אבל כיצד אני אמור להסביר את החלטת הרבי לעסקני העיר שהם ‘עדיין’ אינם חסידים?”.

הרבי ענה לו כך: ידוע שקורה לעיתים שבגלל סיבה כל שהיא הורים אינם מרוצים מבית הספר שבו לומד הילד שלהם, ואז בסוף השנה הם מוציאים אותו משם ומעבירים אותו לבית ספר שמתאים להם יותר. אותם יהודים בסאן פאולו ששולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי, אם אחד מהם יחליט להוציא את הילד שלו מבית ספר יהודי אחד הוא ישלח אותו לבית ספר היהודי השני. אולם אם כל בתי הספר היהודיים יתאחדו ויפעלו תחת קורת גג אחת, מה תעשה אמא שהסתכסכה עם המנהל? התשובה ברורה. אם אין בית ספר יהודי חלופי היא תשלח אותו ל’פאבליק סקול’, ולכן חייבים להיות מספר בתי ספר יהודיים בעיר כדי למנוע אפשרות כזאת.

זוהי דוגמא אחת כיצד שמים את השני לפני עצמך. נכון, ישנם קשיים פיננסיים ובעיות תקציביות אבל כל זה שווה כדי לא לאבד ילד יהודי אחד (עיתון ‘במשפחה’, משה גרילק).

‘קורח’ זו פרשה פופולרית עם סיפור מענין ואפשר לעשות מזה סרט טוב, אבל מהי נקודת הסיפור של קורח על רגל אחת? קורח שם את עצמו לפני כולם. הוא לא דאג לאחרים אלא רק לעצמו. הוא רצה להיות המנהיג, ובגלל זה הוא היה מוכן ללכת כנגד משה ואהרן ולהחריב את הכול – העיקר שהוא יהיה המנהיג.

היהדות מלמדת אותנו שמנהיגות פירושה קודם כל לחשוב על השני. להציב את צורכי השני לפניך. הקב״ה מלמד אותנו שקודם מעמידים את הכרובים, את הילדים הקטנים. דבר ראשון חייבים לדאוג לחינוך יהודי, ודווקא משם, מבין שני הכרובים, שומעים את קול השכינה.

Print