התורה עמה נחגוג היום היא העדה הטובה ביותר על עם ישראל, ששומר ומקיים את התורה כבר יותר משלושת אלפים שנה.
ביקור ברוסיה הסובייטית
בשנת 1965, חסיד חב״ד בשם ר׳ זלמן גורביץ שהתגורר בקנדה, נסע לבקר בברית המועצות לשעבר.
היום זה נשמע פשוט, אבל אז זה היה מבצע מסובך. בכלל, רוסיה לא הסבירה פנים לתייר. ויזות ניתנו במשורה, ויהודים ודתיים בפרט פחדו עוד יותר לנסוע לשם. הממשל הרוסי האתאיסטי לחם בכל דבר יהודי, האווירה הייתה אנטי דתית והאנטישמיות הורגשה בכל מקום. אבל אותו חסיד ניהל עסקים עם המדינה הקומוניסטית, והצליח לקבל ויזה למטרת ביקור במדינה..
באותן שנים, המעטים שביקרו ברוסיה היו יהודים דוברי אנגלית שלא באמת הצליחו לתקשר עם היהודים שם שהיו דוברי רוסית. גורביץ’ היה שונה; הוא בא מרקע רוסי, דבר את השפה, והצליח לשים יד על הדופק ובאמת להרגיש מה עובר על יהודי רוסיה.
זו לא רק השפה; לגורביץ’ הייתה מנטליות רוסית, והוא הכיר את הלך נפשם של היהודים המקומיים. הללו לא ישתפו אחרים בקשייהם, גם בגלל הפחד שמא יבולע להם מהקג”ב, אך יותר מכך, הם חונכו שלא ‘להתבכיין’. בנוסף, אצל הרוסים כל דבר הוא ‘סוד.’
ברוסיה, כמו בכל מדינה, יש חוק חינוך חובה. כל ילד חייב לבקר בבית ספר. יום המנוחה היחיד באותן שנים היה יום ראשון. זאת אומרת, שכל תלמיד היה חייב ללכת לבית ספר בכל שבת, וכשהגיעה תקופת החגים התחייב להופיע בבית הספר, גם בראש השנה וביום-הכיפורים.
סבי הרב אהרן חזן, ממש באותן שנים, ניהל ‘מאבק’ עם הנהלת בית הספר, והתעקש שהילדים שלו לא ילכו לבית ספר בשבתות וחגים. השלטונות לא ויתרו, ואיימו עליו שייקחו לו את הילדים וישלחו אותם למוסד ‘לחינוך מחדש’, כדי לעשות מהם קומוניסטים נאמנים, ואותו ואת אשתו יושיבו בכלא.
כשילד יהודי נולד, אסור היה למול אותו. זו הייתה פעולה לא חוקית. המוהל הסתכן בכליאה ואבי הבן בפיטורין ממקום העבודה. יהודים היו מניחים תפילין מתחת לשמיכה, כדי שהילדים לא יספרו בבית-הספר שזה מה שאבא עושה, ויתחילו לעקוב אחריו.
אם הבן שלך נעשה בר-מצווה, ורצית לקנות לו תפילין – הללו היו בלתי ניתנות להשגה. לולב ואתרוג – היו אולי סט אחד לכל יהודי העיר, וגם זה רק בערים הגדולות. בקיצור, בשביל יהודי שרוצה לחיות כיהודי, ברית המועצות היה גיהנום.
הראשונים לצאת מהגלות
ר’ זלמן גורביץ ראה את כל זה, חזר לארה״ב, הגיע לרבי ודיווח הכול. זה לא שהרבי לא ידע מה קורה ברוסיה. הרבי היה בקשר תמידי עם יהודי רוסיה, שהיו ‘בבת עינו’. ובכל זאת, לשמוע שוב מאחד שזה עתה חזר ‘משם’ שהוא בעצמו דובר רוסית ומבין גם מה שנאמר בין השורות, היה חשוב מאוד לרבי.
אותו חסיד נשאר לשבת בניו-יורק. בשבת הייתה התוועדות של הרבי, ובאמצע ההתוועדות, בין השיחות, הוא פנה ואמר ‘לחיים’ לרבי. ואז, בלי אומר ודברים, פרץ בבכי. המצב הקשה של יהודי רוסיה נגע כל-כך לליבו, שברגע שפנה לרבי כל הרגשות שלו גאו והוא פרץ בבכי סוער.
מיד אחר כך הרבי התחיל לדבר על יהודי רוסיה: “אחינו הנתונים במיצר ובשביה”, על רצונם לחיות כיהודים שנמנע מהם. אין באפשרותם להשיג אתרוג לסוכות; הם היו מוכנים לשלם כל מחיר עבור אתרוג, אבל זה לא יעזור – כי פשוט בלתי אפשרי להשיג את זה שם. גם הרבי בכה מאוד, ואמר: “אין להם לא יום ולא לילה”, ולכן הם לא מסוגלים ללמוד תורה או להתפלל, אין בתי כנסת וכו’.
הרבי האריך בדברים, וסיים שדבר אחד מובטח להם: “שאלו שהיו במיצר ובשביה הם יהיו הראשונים שיזכו לצאת מהגלות בביאת משיח צדקנו״ (תו״מ חלק מ״ד ע’ 285 ואילך).
העדות הטובה ביותר
מסופר במדרש (איכה כד), שבשעת חורבן בית ראשון, ירמיהו הלך למערת המכפלה בחברון, כדי להעיר את “ישני חברון”, את אבות העולם, כדי שיקומו ויבקשו רחמים על עם ישראל שהלכו לגלות.
מספר המדרש, שבא אברהם ועמד לפני הקב”ה ואמר: “ריבונו של עולם; מפני מה הגלית את בני ומסרתם ביד האומות… והחרבת את בית המקדש… אמר לו הקב”ה לאברהם, בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב”ה, ריבונו של עולם מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך, אמר לו תבוא תורה ותעיד בהם בישראל.
“מיד באה התורה להעיד בהם, אמר לה אברהם בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב״ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקיבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם.
“אמר לו הקב”ה לאברהם, יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל, מיד באו עשרים ושתים אותיות, באה “אלף “להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם, “אלף” את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הקב״ה על הר סיני ופתח בך ״אנכי ה׳ אלוקיך״, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני ואת באה להעיד בבני?! מיד עמדה ״אלף״ לצד אחד ולא העידה בהם.
“באה ‘בית’ להעיד בהם בישראל ואמר לה אברהם בתי, את באה להעיד על בני שהם זריזים בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה? מיד עמדה ״בית״ לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל״ (ספר התודעה עמ׳ שצ״ד).
הרעיון הזה, שהתורה ‘מעידה’ בישראל, כבר כתוב בתורה עצמה בחומש דברים, בסוף פרשת וילך. משה אומר: ״והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו” (וילך לא, כא). משה רבנו אומר שהתורה תבוא ותעיד על עם ישראל. משה רבינו מעלה את רעיון העדות בדרגה. הוא מזמין את התורה להעיד בעד עם ישראל. הוא מאמין גדול בעם ישראל, ואומר שאדרבא, התורה צריכה להיות זו שתספר לקב”ה על המסירות נפש של עם ישראל, שדאגו לכך ש”לא תשכח מפי זרעו”.
התורה תבוא ותעיד כמה יהודים מסרו את נפשם ברוסיה כדי לעשות ברית מילה, כמה דם, דמעות ויזע עלה להם לחגוג את יום הכיפורים.
כשכבר כן היה בית הכנסת אחד במוסקבה והתפללו בו ביום הכיפורים, הרי כשהגיעו לסוף תפילת נעילה, אחרי תקיעת שופר, בכל בית כנסת בעולם מכריזים “לשנה הבאה בירושלים”, אבל ברוסיה הכרזה כזו תחשיד בציונות שהם ‘ישראלים’ ונגד הקומוניזם, שהם חלק מהמערב האימפריאליסטי. לכן אותם יהודים יקרים ברוסיה היו צריכים לומר זאת בלחש, כדי שהמרגלים ששורצים בכל מקום לא ישמעו את הדברים.
משה רבינו הופך את הקערה על פיה. הוא מגייס את התורה שתבוא להעיד בעד עם ישראל בכל יום, ובפרט בשמחת תורה.
הלילה, כשנבוא לרקוד עם ספרי התורה, אנו נזמין בשמחה את ‘העדים’, את התורה, שתבוא ותעיד שבמשך 3330 שנה יהודים דאגו “שלא תשכח מפי זרעו”, ואנו מבטיחים שנמשיך את שרשרת הדורות, שגם בדורות הבאים התורה תעיד ותשמח ותהיה גאה בבניה שרוקדים איתה.
This post is also available in: English