בפרשת ‘אחרי’ אנו לומדים על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיא שיא הקדושה. שמה של הפרשה מרמז למה שקורה אחרי יום כיפור, והתביעה כלפי היהודי מה נעשה עם הקדושה הזאת ‘אחרי’. הרב שלום בער ליפסקר היה דוגמה מוחשית לחסיד שתמיד חי את הקריאה ‘אחרי’ – מה הלאה.
הלם בחדר היחידות
השבוע נפטר בפלורידה אחד מהשלוחים המפורסמים, הרב שלום דובער ליפסקר ע”ה. אני רוצה לחלוק איתכם כמה סיפורים על חייו שמהם אנו יכולים ללמוד תובנות שיעזרו לכל אחד מאיתנו.
הרב ליפסקר היה מספר על השנים הראשונות שלו בשליחות בפלורידה, בשנות השבעים הראשונות. הוא היה אז צעיר ונלהב, וניסה לעשות כל מה שהוא יכל כדי לקרב יהודים ליהדות. בדרכו לבית הכנסת בשבת הוא היה מנסה ליצור מגע עם כל יהודי שנקרה בדרכו.
באחת הפעמים הוא ורעייתו פגשו נערה יהודייה והזמינו אותה לסעודת שבת. מאז היא החלה להתקרב ליהדות ולשמור שבת. היא סיפרה להם שהוריה גרושים, וכעת אמה שלה נמצאת בקשר עם גבר אחר. הרב ליפסקר היה נוהג לדווח לרבי בקביעות על כל הפעולות שלו, ובאחד ממכתביו הוא דיווח בקשר לנערה הזאת וגם על הוריה. בתגובה הרבי הורה לו לוודא שלאמא של אותה נערה יסודר גט כהלכה.
הוא מיד פנה אל הנערה והם ניסו ליצור קשר עם האמא שלה. אלא שבאותם ימים האמא טיילה איפה שהוא בהודו והם לא הצליחו לאתר אותה. בינתיים הוא היה עסוק בהרבה דברים אחרים והנושא נשכח ממנו.
כעבור שנה הוא שהה בניו יורק וזכה להיכנס ליחידות לרבי. זה קרה אחרי תקופת פעילות מאוד פורייה, והוא שמח מאוד לחלוק עם הרבי את כל הפעילות, כדי לגרום לרבי נחת רוח.
כמנהג החסידים הוא כתב את הכול על פתק, וכשנכנס לחדרו הק׳ הוא הגיש לרבי את הפתק. במשך כדקה קרא הרבי את הפתק, והוא מספר שבאותם שניות הוא עמד עם תחושה של שביעות רצון פנימית על שמילא את שליחותו כראוי. ואז הרבי הרים את עיניו ושאל: “מה בקשר לנערה הצעירה ואמה?”.
ברגע הראשון הוא לא זכר למי הרבי התכוון. ברגע שנזכר הוא התחיל לרעוד משום שהוא קלט על מה הרבי מדבר, ושהוא בעצם לא עשה את מה שהרבי ביקש ממנו.
באותו רגע הוא חש בושה עמוקה. הוא כבר הספיק לשכוח מהסיפור עם האישה הזאת, אבל הרבי שהיה עסוק עם כל העולם והיו לו אלפי שלוחים – הוא כן זכר. מאותו רגע הוא כבר לא זכר כלום ממה ששקרה ביחידות. אשתו תבלחט”א סיפרה לו אחר כך שהרבי נתן להם ברכות רבות, אבל הוא רק חיכה לרגע שכבר ייצא מהחדר כדי לקיים מיד את הוראת הרבי, והוא אכן הצליח לסדר את זה. (הסיפור שלי גיליון מס׳ 5).
יקיצה מ’קומה’
באחת השנים הוא התאשפז בבית הרפואה כדי לעבור איזו בדיקה רפואית. בבוקר שלאחר הבדיקה אשתו ניסתה להתקשר אליו אבל הוא לא ענה. בסופו של דבר שכן ששכב במיטה לצידו הרים את הטלפון, והיא שאלה אותו: “אני יכולה לדבר עם בעלי?”. האיש השיב: “הוא ישן”. האישה ביקשה: “תעיר אותו”, אבל הוא השיב שהוא לא מצליח.
היא צעקה שמיד יזעיק את הרופאים. התגלה להם שהוא במצב של קומה. כשהיא הגיעה לבית הרפואה החדר היה מלא ברופאים ואפילו לא התירו לה להיכנס. היא מיד התקשרה למזכירות הרבי וסיפרה מה קורה. חמש דקות מאוחר יותר הרב חודקוב חזר אליה ואמר לה: “אני צריך לדבר עם שלום בער”. היא אמרה לו שהוא לא מסוגל לדבר בכלל, אז הוא אמר לה: “הרבי הורה לי למסור משהו לשלום בער, אני צריך לדבר איתו”.
היא התפרצה לחדר והצליחה להגיע עד לבעלה, כשהיא מצמידה את אפרכסת הטלפון אל אוזנו. לפתע הוא שומע את קולו של הרבי, שנותן לו הוראה ברורה: פרופסור ירמיהו ברנובר, יהודי שיצא מרוסיה באותם ימים, עומד להגיע לפלורידה ויש לדאוג לחבר אותו עם אנשים בעלי השפעה וכו׳. הדרך שהרבי העיר אותו ממצב של קומה הייתה על ידי כך שנתן לו שליחות חדשה לבצע!
מכון אל”ף
הרב ליפסקר היה שליח “רב פעלים” במלוא מובן המילה. הוא עסק והצליח בהמון דברים, אבל נראה שגולת הכותרת של הפעילות שלו הייתה ‘מכון אלף’ שהקים. זה היה בשנת תשמ”א. הרבי אמר אז בהתוועדות שיש סוג מסוים של יהודים שמצפים שיבואו לעזור להם ועל אף שהוא דיבר על כך כמה וכמה פעמים אין עדיין מי שעוסק בזה. הרבי אמר שהוא מתכוון שיש לעזור לאסירים יהודים שאסורים בבתי הכלא בארצות-הברית. הרב ליפסקר שנוכח באותה התוועדות לקח את העניין לתשומת לבו, וכתב לרבי שהוא מקבל על עצמו לעסוק, בזה ומבקש ברכתו של הרבי.
הרבי מיד ענה לו “ת”ח ת”ח” בתרגום חופשי הכוונה לנוסח שאומר: “רוב תודות”, והרב ליפסקר התחיל לעסוק בכך. ההתחלה הייתה קשה, אולם לאט לאט הוא הצליח לשכנע את הממונים על בתי הכלא את הצורך והחשיבות לספק לאסירים יהודים את הצרכים הרוחניים שלהם, כמו מצות בפסח, ולא רק מצות אלא גם את כל צורכי הסדר, ושגם לאסיר מגיע לקיים פסח כהלכתו עם חרוסת, מרור, וכל המטעמים.
ההתחלה לוותה גם בקשיים כספיים גדולים. אנשים סרבו לתרום כסף לארגון שכזה. מדוע שהם יתמכו בעבריינים?… ואז הרבי בעצמו תרם אלף דולר לפרויקט חג הפסח, אלף דולר לפרויקט ‘מבצע תפילין’ לאסירים, ואלף דולר לשאר ההוצאות. לאחר שהוא קיבל את שלושת הצ׳קים של הרבי היה לו כבר הרבה יותר קל לגייס כספים מאחרים.
[בני שלום שי׳ נסע בחודשי הקיץ במשך שנתיים מטעם מכון אלף לבקר אסירים בבתי סוהר. הוא סיפר לי פרט קטן שמלמד על מצבם של האסירים: בבתי הכלא בפלורידה אין מזגנים. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הסבל של האסירים בימי הקיץ החמים של פלורידה, וכשהוא וחברו נפגשו עם האסירים הם ישבו בחדר ממוזג. האסירים ניסו להאריך את הפגישה כמה שיותר ולו רק כדי שיוכלו ליהנות עוד כמה דקות מאוויר קר!…]
באחת ההתוועדויות בשנות השבעים דיבר הרבי על הצורך לבקר ולקרב את האסירים. הרבי אמר שישנו “א מוירדיקער מדרש” על הפסוק מספר קהלת “והאלקים יבקש את נרדף”. כך אומר המדרש: “אפילו צדיק רודף רשע מכל מקום והאלקים יבקש את הנרדף” (ויק”ר כ”ז ה׳). דהיינו שאפילו שהנרדף באמת רשע בכל זאת בגלל שכרגע הוא נרדף, אלוקים נמצא דווקא איתו.
רגישות מיוחדת לאסירים
בשנת תשמ”ה הרב ליפסקר הצליח לקבל אישור משנים עשר בתי כלא פדרליים כדי להוציא קבוצה של 20 אסירים ולהביא אותם לשבתון בקראון הייטס כדי לחוות שבת עם הרבי.
גולת הכותרת של אותו ביקור הייתה השתתפות בהתוועדות של הרבי, והוא דאג לשריין עבור הקבוצה מקומות ישיבה טובים. ההתוועדות ביום שבת הייתה מתחילה תמיד בשעה 1:30 אחרי הצהריים בדיוק. הרבי כבר היה אמור להיכנס להתוועדות והנה הרב לייבל גרונר ע”ה, מזכירו של הרבי, ירד למקום ההתוועדות וצועק “היכן שלום בער ליפסקר”. כשהרב ליפסקר הצליח להגיע אליו, הוא אמר לו שהרבי ביקש “שהאנשים שבאו מבתי הכלא לא ישבו יחד באותו שולחן”.
צריך להבין שרוב הנאספים במקום היו בעלי חזות חסידית, לבושים שחורים עם זקנים ומגבעות שחורות, לעומתם אותה קבוצה היו מגולחים, לבושים בסגנון מודרני וכו׳. אם הקבוצה הזאת תשב במרוכז, אנשים יתחילו להתעניין מאיפה הגיעו והם עלולים להיות מובכים. לכן הרבי אמר שעדיף שיפזרו אותם בין הקהל. מיד כך עשו והרבי ירד להתוועדות חמש דקות מאוחר יותר (הסיפור שלי גיליון מס׳ 471).
באחת ההזדמנויות כשהרב ליפסקר דיבר על האסירים הוא הסביר עד כמה העזרה של מכון אלף חיונית ונתן דוגמא שמלמדת על הכלל. ישנו זמן שמתירים לאסירים להתקשר בטלפון הציבורי בכלא למשפחה וחברים. ישנם אסירים שאין להם למי להתקשר שכן המשפחה ניתקה איתם קשר והחברים לא רוצים לדבר איתם, אבל אסיר שאין לו למי להתקשר זה מסוכן עבורו, משום שאז האסירים האחרים רואים שהוא אדם שאין לו גואל או חבר ולאף אחד לא איכפת ממנו, ואז אפשר לעשות לו מה שרוצים… אותם אסירים היו הרבה פעמים עומדים בתור ומתקשרים למכון אלף ולו רק כדי שייראה לשאר האסירים שיש מי שאיכפת לו מהם.
מכון אלף מטפל ביותר מ-5,000 אסירים יהודיים. זוהי עבודה מאוד מסובכת, כי לכל מדינה בארה”ב יש את החוקים שלה, ואפילו אחרי שכבר המדינה מאשרת איזו שהיא פעולה, צריך לקבל רשות מהנהלת בתי הכלא וכו׳. המכון הזה הצליח להחזיר הרבה אסירים יהודים ליהדות ולדרך הישר, ורבים מהם הקימו משפחות שמנהלות חיים יהודיים בהצלחה גדולה.
תמיד להמשיך קדימה
השבוע אנו קוראים שתי פרשיות, ‘אחרי-מות ו’קדושים’. פרשת אחרי מות מספרת בתחילתה על מותם של “שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'”. ביום חנוכת המשכן במדבר, כשכל העם חגג את השראת השכינה, הם נכנסו להתלהבות גדולה ומתוך אהבה ותשוקה לה׳ הם נכנסו עם קטורת לתוך קודש הקדשים, והייתה להם ‘כלות הנפש’.
בהמשך התורה מאריכה בעבודת יום הכיפורים, על עבודתו של הכהן הגדול ביום הקדוש הזה, ובפרט על כך שהוא צריך להיכנס לפני ולפנים ולהקטיר קטורת, מה שהם עשו שלא ברשות. לכהן הגדול לא רק שמותר לעשות את זה, אלא הוא חייב לעשות את זה.
והנה, אומר הרבי, אחרי שיהודי לומד את כל עבודת יום הכיפורים מתוך הפרשה, התורה מעידה עליו, שכמו ש”כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה”. כך גם כל העוסק בעבודת יום הכיפורים כאילו עשה אותה, דהיינו, שזה נחשב לו כאילו הוא עצמו הכהן הגדול והוא מקטיר קטורת בקודש הקודשים. כלומר, עצם לימוד פרשת אחרי מות נחשב כאילו הוא כעת ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, במקום הקדוש ביותר לעם היהודי שזה בית המקדש, ושם גופא בתוך קודש הקודשים, והוא בדוגמת הכהן הגדול שהוא היהודי הכי קדוש בעם ישראל. הוא הגיע לשיא.
אומר הרבי שפרשת השבוע נקראת ‘אחרי’. המסר הוא, שמיד אחרי שיהודי מגיע לדרגה גבוהה זו, אסור לו לנוח על זרי הדפנה ולומר אני את שלי עשיתי, כבר הגעתי לתכלית ולדרגה הרוחנית הכי גבוהה שאפשר וכעת אני יכול לקחת הפסקה. עליו תמיד לשאול את עצמו “אחרי” – מהי השליחות הבאה שאני צריך לעשות? לא משנה עד כמה ולהיכן הגעת, עליך תמיד לשאול את עצמך ומה הלאה?! (שיחת מוצאי שבת קודש אחרי, תשל”ח).
אפשר לומר שהרב ליפסקר חי את חייו לפי ההוראה הזאת של הרבי. הוא תמיד שאל את עצמו: “מה אחר-כך”, מהו הפרויקט הבא שצריך לעשות.
יהודי צריך ללכת תמיד קדימה, וזה קורה דווקא אחרי עבודת יום הכיפורים כשהוא התחבר להקב”ה בכל העוצמה. וכשיהודי מתחבר לקב”ה – הוא מתחבר לבלי גבול, ובכוח הזה הוא יכול לשנות את העולם.
This post is also available in: English