מגילת רות הנקראת בחג השבועות מתארת את מסעה המופלא של רות לחיקו של העם היהודי. מקבלת מצוות מלאה, מתן פומבי להלכה שהוסתרה ועד להפיכתה של רות לאם המלכות בישראל, ממנה הגיע דוד המלך.
הבריחה למואב
סיפורה של מגילת רות מתחיל במנהיג הדור בשם אלימלך (בנו של נחשון בן עמינדב שקפץ למים ובזכותו נקרע הים), ואשתו נעמי שהיתה אשה צדקנית, שכשמה כן היא, שהייתה נעימה במעשיה ותמיד עשתה חסד עם כולם. להם היו שני בנים מחלון וכליון.
באותם ימים פקד רעב את ארץ יהודה. על פי המדרש, אלימלך ובניו היו לא רק עשירים אלא גם מנהיגי ופרנסי הדור, אך במקום לתמוך בעם בעת צרה, הוא בחר לנטוש. הוא חשש: “עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם” (רות רבה א, ד). הוא עזב את הארץ וברח למואב, מחשש שייאלץ לבזבז את כספו הרב על אחיו.
זמן קצר אחרי שהם באו למואב אלימלך מת. המדרש מסביר: “למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם”, שכן הם כולם סמכו עליו כמנהיג והוא ברח. (מכאן אנו למדים שלעולם אל יפרוש אדם מן הציבור, כי הציבור בסוף ייוושע).
מחלון וכליון נשאו לנשים את ערפה ורות, שהיו בנותיו של עגלון מלך מואב (לדברי המדרש). לפי הזהר הם התגיירו אבל לשם נישואים. לא חלף זמן רב ומחלון וכליון מתו גם הם. כעת נותרה נעמי לבדה ללא בעל ובלי בנים בארץ נכריה עם שתי כלות נוכריות שאין לה בעצם שום דבר משותף אתם.
רות בוחרת ביהדות
נעמי החליטה לחזור לביתה בארץ יהודה. כל זה קרה במשך עשר שנים. בינתיים המצב הכלכלי בארץ התייצב וכפי שמספרת המגילה: “כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה’ את עמו לתת להם לחם”. היא פונה לשתי כלותיה ואומרת להם: “לכנה שבנה אשה לבית אמה”, תחזרו לבית משפחתכם. אין לכם מה לבוא לארץ. המדרש מוסיף: “מפני מה מחזרת אותן? כדי שלא תתבייש מהן”, נעמי התביישה לחזור אתן חזרה לארץ ישראל.
ערפה הסכימה, אבל רות החליטה שהיא הולכת אחרי נעמי ואמרה שהיא רוצה להתגייר. היא ידעה ששום יהודי לא יוכל להתחתן אתה, היות שכתוב בתורה “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”(דברים כ”ג ד), ואז ההלכה הנפוצה הייתה שלאיש וגם לאישה אסור להתחתן עם יהודי אפילו אם הם יתגיירו, ונעמי בוודאי אמרה לה את זה, שכן היא ניסתה לשכנע אותה שתישאר בארץ מואב.
ובכל זאת רות ויתרה על הכול. אישה צעירה, בת של מלך, מוכנה להתגייר ולעבור לארץ זרה ביודעה ששום עתיד לא מצפה לה שם, ושום גבר לא יכול להתחתן אתה, ולמרות הכל היא מחליטה להתגייר.
המדרש אומר שנעמי “התחילה מסדרת לה הלכות גרים. אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות. אמרה לה: “אל אשר תלכי אלך”. אמרה לה אין דרכן של ישראל לדור בלי מזוזה. אמרה לה: “באשר תליני אלין”. “עמך עמי” – אלו עונשין ואזהרות. “ואלקיך אלקי” – שאר מצוות (רו”ר). “אמרה לה” אסור לנו תחום שבת – “באשר תלכי אלך”. אסור לנו יחוד – “באשר תליני אלין”. אנו מצווים על שש מאות ושלש עשרה מצות – “עמך עמי”. אסור לנו עבודה זרה – “אלקיך אלקי” (יבמות מ”ז ע”ב).
המפגש עם בועז
“ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה ותחדל לדבר אליה”, והם פנו ללכת לבית לחם. באותו יום שהם הגיעו לבית לחם, התקיימה לוייה. “אמר רבי יצחק: אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז”, (ב”ב צ”א, א). כולם יצאו ללוות אותה לבית הקברות שתמיד נמצא בקצה העיר.
ואז הם רואים מרחוק שתי דמויות של נשים עניות מתקרבות, אחת מבוגרת והשנייה צעירה. את הצעירה הם לא הצליחו להכיר אבל את המבוגרת הם בסוף זיהו. מספרת המגילה: “ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי?!”. המדרש מסביר את משמעות התמיהה: “הזאת נעמי לשעבר היתה מתהלכת במרכבות הדורות ועכשיו היא מהלכת יחפה. לשעבר היתה מתכסה בבגדי משי ועכשיו מתכסה בסמרטוטים. לשעבר היתה פניה מאדימות ממאכל ומשתה, ועכשיו פניה מוריקות מן הרעבון” (רו”ר). הם חזרו לבית הריק שהיה שייך לנעמי שעזבה אותו לפני עשר שנים ועמד שומם אבל כעת אין בו כלום.
רות החליטה לצאת ללקוט שבלים בשדות. זו הייתה עונת קציר חיטים הראשונה אחרי הרעב והשמחה היתה גדולה. כתוב בתורה שהשבלים שנופלים מיד הקוצר שייכים לעניים “ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם”(ויקרא כ”ג כ”ב). בדיוק באותו זמן שרות יצאה ללקט שבלים בשדה הגיע בועז לבקר בגורן. בועז שהיה מנהיג ישראל לא היה נוהג לבקר בגורן, אולם מאחר וזה היה אחרי הרעב הוא בא לבדוק מה קורה שם. בועז אמר “לקוצרים ה’ עמכם! ויאמרו לו: יברכך ה'”. ההנהגה הזאת שפוגשים יהודי ושואלים אותו מה שלומך והוא אומר ברוך ה’, זהו דבר שכבר קיים מתקופת בועז. המדרש אומר “שבועז ובית דינו התקינו לשאול שלום בשם”, דהיינו בשם השם.
[הבעל שם-טוב, מייסד תנועת החסידות, עשה מזה עבודה שלימה בעבודת ה’. הוא היה מסתובב בכפרים ובעיירות ושואל יהודים מה שלומך כדי שיענו ברוך ה’, והוא היה אומר שהביטויים האלו שיהודים אומרים ברוך ה’ או תודה לה’, הדבר גורם נחת רוח גדול בשמיים, וזה משפיע שפע של חסד על מי שאומר את זה.(לקו”ש ז, ע’ 135)].
ואז אנו קוראים במגילה “ויאמר בועז לנערו… למי הנערה הזאת”. ממתי בועז מנהיג ישראל בן שמונים שנה מתעניין בנערות? אומר הזהר: “ראה בועז דיין ישראל ענותנותה של הצדקת הזאת שלא מרימה עיניה להסתכל במקום אחר אלא לפניה ורואה כל דבר בעין טוב, והצלחה בידה… ובועז הסתכל כי רוח הקודש שורה עליה ועתיד לצאת ממנה מלכים”.
כשהוא שמע שזאת רות הוא אמר לה שלא תלך ללקוט בשום מקום אחר אלא תישאר בשדה הזאת, וכמו שכתוב באריכות במגילה שאמר שזה בזכות שהלכה אחרי נעמי לעם אחר שלא מכירה. המדרש מוסיף “אמר לה עתידה את לעלות לגדולה, עתידין בניך להיות מנהיגן של ישראל”. כשהיא באה הביתה וספרה לנעמי את כל הקורות אותה אמרה לה נעמי: “ברוך הוא לה’ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים”.
כאן זה אחד מהמקומות היחידים בתורה שרומזים לאמונה בהשארת הנפש והמלמדים שהשגחת ה’ פירושה גם על המתים כמו על החיים. בכלל רואים פה כמו בכל סיפורי המקרא ובפרט בכל המגילות את ענין ההשגחה פרטית בתכלית, איך שכל דבר מוליך לשני, וכמו שהגמרא אומרת שזה שאשתו של בועז מתה באותו יום שרות באה לארץ ישראל זהו בכוונה תחילה, וכמו שרש”י אומר: “ולאשמועינן אתא שהקב”ה מקדים רפואה למכה ויש לו לאדם לבטוח בהקב”ה”.
העצה של נעמי
בסוף עונת הקציר, כאשר ערכו מסיבה גדולה לכבוד העובדה שזאת הייתה השנה הראשונה לאחר הרעב. נעמי אמרה לרות שבועז בוודאי יבוא לשדה ויישאר לישון שם בלילה, ולכן תכיני את עצמך “ורחצת וסכת ושמת שמלותייך עליך וירדת הגורן… ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת, והוא יגיד לך את אשר תעשין”. ואכן זה מה שהיא עשתה: “ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת… ויאמר מי את?! ותאמר: אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה”.
יש בתורה מושג של “גואל”, זה קרוב משפחה שחובתו לקנות את נחלת קרובו שלא תיפול בידי זרים ומסתבר שבכלל חובתו זה גם להחזיק בידי קרוביו העניים, לנקום את נקמתם ולריב את ריבם. ומהדברים שרות אמרה, ואחר כך מהמשא ומתן של בועז עם הגואל משמע כי לפנים בישראל היה הנוהג שזה שגואל את רכוש המת היה נושא את אשת המת. ופה פונה רות אל בועז שיגאל אותה, שיישא אותה לאשה ויקים שם בישראל לאלימלך, על דרך כל עניין היבום.
נחזור לסיפור. המדרש אומר שהוא שאל אותה “מי את רוח או אשה? אמרה לו אשה… אמר לה מה באת לעשות כאן? אמרה לו לקיים את התורה “וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו”. אמר לה “שכבי עד הבוקר”. אמרה לו וכי בדברים אתה מוציאני? אמר לה “חי ה’, איני מוציאך בדברים”.
ועוד באה השבועה הזאת “לחזק את דבריו ‘ליני הלילה’, ונשבע שלא יגע בה הלילה הזה”, ובועז עמד בלילה הזה בניסיון קשה מניסיונו של יוסף הצדיק.
בבוקר בועז עלה לשער העיר שם היו נוהגים תמיד לשבת חברי הבית דין, הסנהדרין וכו’, והנה הגואל עובר, שמו היה “טוב” והוא היה אחיו של בועז ושל אלימלך, הם היו שלושה אחים.
הוא אמר לו “חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי… ואני אמרתי אגלה אזנך אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה ואדעה כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך, ויאמר אנכי אגאל”. ואז בועז אומר לו דע לך. כשאתה קונה את השדה מיד נעמי אתה קונה אותה גם מאת רות. כלומר. שמטרת הקנין הוא להקים שם המת על נחלתו על ידי ייבום. אולם הגואל חזר מהסכמתו לגאול, כי הגואל היה נשוי לאשה ולא רצה להכניס צרה לביתו. לכן הוא מיד התחרט. כעת בועז הוא הגואל הבא בתור, ואכן המגילה מאריכה כיצד הוא אמר לפני הזקנים שהוא יגאל את השדה והוא יישא את רות.
ההיתר המפתיע
אבל הדרמה האמיתית כמו תמיד לא כתובה במגילה במפורש. הרי עדיין נותרה פה בעיה רצינית. נאמר בתורה: “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, ואם כן אפילו שרות מתגיירת אסור לה להתחתן עם יהודי אז איך בועז יתחתן איתה? זוהי הסיבה האמיתית שהוא בא לבית הדין, כדי לברר את השאלה הקשה הזאת.
בית הדין בירר את העניין והגיע למסקנה הבאה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. מדוע? כי התורה נתנה טעם לאיסור החיתון עם המואבים: “על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים”(דברים כ”ג ה’,). ותביעה זו לא חלה על הנשים, “לפי שאין דרכן של נשים לצאת ולקדם את פני הבאים”. לכן גם האיסור אינו חל על הנשים שבעמים האלה. ולכן נפסקה הלכה שמותר לשאת גיורת מואבית, והותר לבועז לשאת את רות.
נשאלת השאלה כיצד הם לא ידעו מהי ההלכה? האם כל התורה נמסרה במסורת ודווקא ההלכה הזאת נשתכחה? מדוע ההלכה הזאת לא הייתה ידועה? ויתרה מזו אנו מוצאים בגמרא במסכת (יבמות עו, ב) סיפור שאפילו שנים רבות אחר כך התקיים דיון בנוגע לדוד האם הוא כשר לבוא בקהל. “אמר רבי יוחנן דאמר קרא וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער”. מדוע הוא שאל על כך? אומרת הגמרא: “דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו וכתיב בי’ משכמו ומעלה גבוה מכל העם”, דהיינו ששאול הלביש את בגדי המלכות שלו לדוד והם נהפכו להיות כמדת דוד, אף שהיו של שאול שהיה גבוה מכל העם משכמו ומעלה. זה היה סימן שהוא ראוי למלכות ולכן הוא שאל מי זה הנער.
ממשיכה הגמרא: “אמר לו דואג האדומי, עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו מ”ט דקאתי מרות המואבי’ א”ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, ממזר כתיב מום זר (כל שיש בו מום זרות – רש”י) מצרי ולא מצרית, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא “על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים”, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם, הי’ להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק”.
מספרת הגמרא: אמר ליה הלכה נתעלמה ממך. צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו לי’ עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו בעי לאכרוזי עליה (שהוא פסול). מיד ממשיכה הגמרא: “אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”.
רואים אם כך שאפילו שנים רבות לאחרי הסיפור של רות ההלכה הזו לא הייתה ידועה בקהל, ואם כן נשאלת השאלה מדוע דווקא ההלכה הזו הייתה בספק?
ומבאר הרב ראובן מרגליות (המקרא והמסורה ע’ כ”א) שיתכן שגדולי הדורות בתקופת הראשונים כשישראל התיישבו על אדמתם הסתירו את ההלכה הזו ולא פרסמו את ההיתר כדי למנוע התחתנות המונית של צעירי ישראל עם עמוניות ומואביות, אף שעל פי ההלכה שהייתה ידועה ליחידי הדורות מימות משה אמרה שעמונית או מואבית שמתגיירת מותרת לבוא בקהל, עם כל זה לא חפצו שיתרבו בבית ישראל בנות עכו”ם אלו בתקופה ראשונית זו בבואם לירש את הארץ ולכן לא פרסמו את ההלכה הזו.
ואכן באותו יום החזירו עטרה ליושנה ושוב הודיעו את ההלכה שמואבית מותרת לבוא בקהל.
עונש או חסד?
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאותו לילה שבועז כינס את רות לביתו, לילו האחרון היה ולמחרת הכל השכימו להלויתו כי מת. עצה עמוקה היתה זאת ממי שהוא פלא יועץ. בועז לא היו כתובות לו שנים בספר החיים, ועיכבו הקב”ה עד שיתן זרע לרות כדי להעמיד את דוד מבין שני ענקים, כיון שמילא את רצון ה’ מיד הלך לעולמו.
ואולם רבים מן העם אחרי שראו אותו מעשה, ראו בכך יד ה’ שהיתה בבועז ועונש על שפגם במשפחתו כשם שקודם נענשו אלימלך ובניו על אותו עוון. רבים אמרו הלואי שלא יצא ילד מנישואים אלו והקב”ה היה מצפה לאותו ולד. וכשנולד בן לרות לא מצינו בכתוב שישמחו בו אלא הנשים השכנות לנעמי, הן קראו לו שם, ואי’ כל גדולי המקום הזקנים שברכו את בועז קודם לכן? אולי גם הם נבהלו מאותו מעשה שראו את מיטתו של בועז מיד אחרי שכינס את רות וחששו שמא אירע כאן מכשול של שגגת הוראה ושגגת מעשה, ולכן התורה מסיימת הוא אבי ישי אבי דוד להוכיח שזו היתה הכוונה העליונה” (ספר התודעה עמ’ שי”ד).
גם מכך אפשר ללמוד הוראה נפלאה. לפעמים אנו רואים שקורים דברים לאנשים אחרים או לעצמנו, ומיד אנו מפרשים את זה כעונש, ובאמת ההיפך הוא הנכון, הסיפור עם בועז הוא דוגמא מוכחת שמה שנחשב לאסון ועונש באמת היה חסד עצום שה’ גרם שיספיק מיד לפני מותו להשלים את הכוונה העליונה ושממנו יצא דוד ומלך המשיח.
This post is also available in: English