‘הכתר’ של עם ישראל

לאורך ההיסטוריה השקיעו יהודים מאמצים עצומים בשימורו של התנ”ך. הם עמלו לגבש נוסח מדויק ושמרו עליו במסירות נפש במשך מאות שנים. לקראת חג מתן תורה, עלינו להתחזק ולהתחבר אל התורה באמצעות לימוד התורה, ולהבטיח את המשכיותה באמצעות הורשתה לדורות הבאים.

התנ”ך היקר חוזר הביתה

יומיים לפני ה-7 באוקטובר הגיע לישראל כתב יד היהודי היקר ביותר שנמכר אי פעם. מדובר על ‘קודקס ששון’, כתב יד עתיק שמכיל בתוכו כמעט את כל התנ”ך. הוא נכתב ככל הנראה בסוריה או בארץ ישראל סביב שנת 900 לספירה. הקודקס נקרא על שם האספן היהודי דוד ששון, שרכש אותו במאה ה-20.

בשנת 2023 הקודקס נמכר במכירה פומבית בסכום של 38.1 מיליון דולר – אחת העסקאות היקרות ביותר אי פעם לספר או כתב יד, ונתרם למוזיאון העם היהודי שבתל אביב (‘אנו’).

השבוע התקיים במוזיאון אירוע לקראת חג מתן תורה לציון העלאתו של התנ”ך העתיק לתצוגת קבע במוזיאון. בין המשתתפים הייתה אגם ברגר ואימה מירב שריגשה את הקהל עד דמעות בדבריה.

מירב שיתפה בדבריה שהתנ”ך העתיק מסמל חיים וזוהי סגירת מעגל עבור המשפחה. בקיץ האחרון ציינה המשפחה את יום הולדתה ה-20 של אגם – בעת שהייתה בשבי – באירוע שהתקיים במוזיאון “אנו” – באותו אולם בדיוק. לאחר שחרורה מהשבי וחזרתה לארץ סיפרה אגם למשפחתה שבמקרה השובים נתנו לה לצפות בטלוויזיה באותו יום והיא ראתה את אמא שלה וקיבלה את הברכה שלה בעודה בשבי חמאס – מה שחיזק אותה מאוד.

בדבריה העוצמתיים אמרה מירב ברגר: “אני נרגשת בשם משפחתי בשם ביתי אגם בשם כל המשפחות היקרות שמחכות לרגע שהיקירים שלהן ישובו הביתה. קודקס ששון זה לא סתם כתב יד זו עדות, עדות חיה לנצחיות של הרוח היהודית ששרדה מלחמות, שריפות, מסעות צלב. הקודקס הוא לא רק טקסט הוא עדות שלמרות הכל אנחנו כאן, שאחרי כל חורבן יש צמיחה. לצד ההתרגשות על העבר הלב של כולנו כואב על ההווה לא רחוק מכאן בלב עזה מוחזקות נשים, גברים חיילים, כבר חודשים ארוכים וכל יום שעובר הוא נצח. והיום בעודנו לידינו אנו זועקים גם את החיים של אלו שטרם שבו.

“היום, אנחנו ערב מתן חג תורה שהתרחש לפני אלפי שנים. להתרחשויות מהעבר, קוראים היסטוריה, אני אומרת שלעם היהודי אין היסטוריה, לעם היהודי יש זיכרונות. העם היהודי מצווה לזכור: ‘פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך’, קול שדרש מאיתנו להיות עם להיות מוסרי, עם דורש חיים, עם של אחריות ושל ערבות הדדית”.

הכתר של בן אשר

בחג שבועות  אנו מציינים את יום מתן תורה. כל אחד שמביט בתוך ספר תורה מגלה מיד שלמילים אין ניקוד, טעמים או פיסוק. בספר התורה ישנם רק אותיות שמצטרפות למילים, והקורא צריך לבוא מוכן ולדעת בעל-פה את הניקוד, הפיסוק והטעמים הנכונים.

אני רוצה לחלוק איתכם את סיפור מאוד דומה על ספר תנ”ך שנכתב כמעט באותו זמן של קודקוד ששון. לפני כאלף ומאתיים שנה, בעיר טבריה שבארץ ישראל החליטו קבוצה של חכמים לכתוב את כל ספר התנ”ך על קלף עם ניקוד וטעמים. הם החליטו לאסוף את כל המסורות שהיו מקובלים בעם ישראל ולקבץ אותם לתוך ספר אחד. זה היה פרויקט גדול שלקח מאות שנים.

ואכן המגיה “אהרן בן אשר” הצליח להשלים את המלאכה הענקית בשנת 930 לספירה. הוא עשה ספר של 491 עמודי קלף ובתוך כל עמוד שלשה טורים. הספר כלל את כל העשרים וארבעה ספרים של התנ”ך.

הספר הזה קיבל את השם ‘הכתר’. 

שבעים שנה לאחר מכן ‘הכתר’ נמכר ליהודי מעיראק. (ייתכן שאחד מהצאצאים של בן אשר היה זקוק לכסף בצורה נואשת). אותו יהודי תרם את הספר לקהילה הקראית בירושלים, ונכתב עליו שאסור בשום אופן למכור או למשכן את הספר. ‘הכתר’ היה בירושלים במשך מאה שנים, ואז באו הצלבנים ושדדו את הספר מהקהילה היהודית. הדרך היחידה לקבל את הספר בחזרה היתה לקנות אותו בסכום עצום.

היהודים בירושלים פנו לקהילה היהודית העשירה שהיתה קיימת באותם ימים במצרים לא רחוק מקהיר. אותם יהודים אכן נענו לקריאה אספו כסף רב ופדו את הספר. ‘הכתר’ עבר למצרים.

במצרים הוא שהה במשך 275 שנה לערך. הרמב”ם שחי במצרים באותם שנים כותב בספר ההלכה שלו משנה תורה שהוא כתב לעצמו ספר תורה שאותו הוא הגיה לפי ספרו של “בן אשר” (רמב”ם הלכות ספר תורה ח,ד).

הכתר מגיע לסוריה

בשנת 1375 לספירה אחד מהצאצאים של הרמב”ם עזב את מצרים ועבר לגור בחלאב שבסוריה, והוא לקח עמו את ‘הכתר’. חלאב היא קהילה יהודית עתיקה מאוד. בתנ”ך היא נקראת “ארם צובא” ומסופר ששר הצבא של דוד המלך כבש את העיר הזאת. ישנם הטוענים שהקהילה היהודית קיימת שם שלושת אלפי שנה מאז ימי דוד המלך. בכל מקרה מדובר בקהילה עתיקה מאוד. שם ‘הכתר’ קיבל את שמו ‘כתר ארם צובא’.

הקהילה היהודית בחאלב קיבלה את ‘הכתר’ באהבה ובחיבה גדולה. הם הניחו אותו בתוך בית קטן מיוחד בחצר בית הכנסת בחאלב, בנו שם תיבת ברזל מיוחדת עם שני מנעולים ובתוך ה’כספת’ הזאת הם הפקידו את ‘הכתר’. המפתחות של שני המנעולים נמסרו לשני אנשים חשובים מהקהילה כך שלפתוח את הכספת יהיו חייבים להיות נוכחים לפחות שני אנשים שונים.

לבית הקטן שבו השכינו את הכתר קראו ‘מערת אליהו הנביא’. במשך השנים זה הפך למקום קדוש, שבו אנשים באו להתפלל עבור חולים וכו’.

התפתחה אגדה שברגע ש’הכתר’ יצא מרשות הקהילה, הקהילה היהודית תחרב. ואכן יהודי חאלב מסרו את נפשם לשמור על ‘הכתר’. הדברים הגיעו לידי כך שהם לא נתנו כמעט לאף אחד רשות לעיין בו. במשך השנים חוקרי מקרא שונים ביקשו לעיין בכתר כדי להשוות נוסחים, ניקוד וכו’, אבל מרוב אהבה לכתר הם לא הרשו את הגישה אליו. בשנות הארבעים של המאה הקודמת ניסה חוקר אחד לבקש שיעשו צילומים מהספר, אולם הם לא הסכימו בשום אופן.

התעלומה

ואז הגיעה ההצבעה באו”ם על הקמת המדינה. באותם ימים כמיליון יהודים חיו תחת שלטון מוסלמי. נציגי המדינות הערביות באו”ם הזהירו שאם האו”ם יקבל את בקשת היהודים ויכיר במדינה הם לא אחראים לגורל היהודים שנמצאים בארצות המוסלמיות.

ואכן בשבת ב-29 לנובמבר 1947, התקיימה ההצבעה באו”ם, ולמחרת ביום ראשון י”ז כסלו תש”ח בחאלב שבסורי’ המון ערבי מוסת ערך פוגרום בעיר. הם נכנסו לבית הכנסת הוציאו כארבעים ספרי תורה ושרפו אותם באש וגם את בתי הכנסת עצמם.

השמועה הגיעה לארץ שבין כל הספרי תורה שנשרפו נשרף גם הכתר. באותם ימים התפרסמה בעיתון בישראל כתבה שבה סופר על ‘הכתר’ שנשרף.

תקופה לאחר מכן יהודים מחאלב הצליחו לעלות לארץ ואז התברר שהסיפור ש’הכתר’ נשרף נועד לאוזני השלטונות כדי שהם לא יחפשו את הספר, אבל באמת הוא שמור אצל אחד מחשובי הקהילה. הנשיא יצחק בן צבי שהיה חוקר גדול עשה מאמצים גדולים לשכנע את יהודי חאלב שהמקום של “הכתר” הוא בישראל, ואכן ב-1958 יהודי מסוריה הבריח את “הכתר” בתוך מכונת כביסה דרך תורכיה ובסופו של דבר זה הגיע לארץ.  

היום כל אחד שמבקר במוזיאון ישראל בירושלים בקומה התחתונה יכול לראות דפים ספורים מ’הכתר’.

אבל כאן מגיע החלק העצוב של הסיפור. איפשהו, ממש באותם שנים שהוא הגיע לארץ, 196 עמודים מתוך ‘הכתר’ נעלמו. הרוב של חמישה חומשי תורה לא נמצא. וכאן ישנו ויכוח מתי הדפים נעלמו – האם בסוריה או בישראל, אבל מה שבטוח שהספר שנשמר במשך יותר מאלף שנים בשלימות, דווקא בשנים האחרונות שליש ממנו נעלם, ומקוים שיבוא יום וגם העמודים החסרים ימצאו.

לשמור על התורה

מה שמעניין הוא השם של הספר ‘הכתר’. כשמכתירים מלך מלבישים עליו את ‘הכתר’, זהו הסימן למלוכה, (כמו שאנו מוצאים בסיפור של המגילה, המן ביקש מהמלך את הכתר אבל בפועל המלך נתן להמן את הלבוש והסוס אבל את הכתר הוא לא נתן. ראה שיחות קודש תש”מ ח”ג עמ’ 186). עד היום כשמוותרים על הכתר הכוונה היא שמאבדים את המלוכה.

היהודים קראו לתורה ‘כתר’ כי התורה היא הכתר של העם היהודי. מה שנותן לנו את כל הגדולה והיחודיות שלנו זוהי התורה. ברגע שיש לנו את הכתר אנחנו העם הנבחר ועם הספר. ברגע שאנחנו חלילה מוותרים על הכתר אנחנו מאבדים את הכל. 

ודבר נוסף. כת”ר זה בגימטרייה 620. ישנם 613 מצוות מהתורה ועוד שבע מצוות מדרבנן. הכתר שלנו זה התורה והמצוות. היום בחג מתן תורה אנו שוב חובשים לראשנו את כתר התורה ומתחייבים לשמור על הכתר כמו שהיהודים בסוריה שמרו עליו.

(הערה: ראה מכתב כ”ק אדמו”ר באג”ק חכ”ג ע’ קכ”ז שלא לשנות חלילה מנוסח המקובל מדור דור בגלל הנוסח של הכתר).