התורה שבה וחוזרת על קורבנות הנשיאים למרות שהם זהים לחלוטין, כי כל אחד מהנשיאים ייחד את קורבנו בהתאם לשורש נשמתו. לכל יהודי את הדרך המיוחדת שלו וכאשר היחיד מוערך במלוא ערכו השכינה שורה על כלל ישראל.
אתם לא באמת חלק מהם
הרב פיני הרמן גדל במשפחה אמריקנית טיפוסית: אביו היה עורך דין, אימו מורה, והיו להם בת, בן וכלב. הם היו חברים בקהילה הקונסרבטיבית של פיטסבורג, שם אביו שר במקהלה.
אימו לא היתה מרוצה ממערכת החינוך הממלכתית שבה למדו וביקשה לברר אילו עוד אפשרויות חלופיות קיימות. היא הלכה לבדוק את בית הספר המקומי של חב”ד והתרשמה לטובה, ובסופו של דבר שלחה את אחותו ואותו ללמוד שם.
לאט אבל בטוח הם התחילו ללמוד, ובהמשך גם לאמץ עוד ועוד עניני יהדות. המשפחות ששלחו את ילדיהם ללמוד בחב”ד היו קבוצה מגוונת. חלק היו חסידי חב”ד, אולם הרוב היו שייכים לזרמים אחרים ביהדות האורתודוקסית.
בזמנו, בתחילת שנות תש”ל (1970), לא היו משפחות רבות בפיטסבורג שהיו בתהליך של התקרבות לשמירת תורה ומצוות. אומנם הם זכו ליחס ידידותי מצד הקהילה, אך היו רבים שלא ידעו בדיוק איך להגדיר אותם.
“זה נחמד שאתם קשורים לחב”ד ומתחזקים בשמירת מצוות”, אמרה פעם אישה לא חב”דית מהקהילה לאימי, “באמת, זה נפלא, אבל עלייך לדעת שלעולם לא תיחשבו כחלק מהם”.
לאישה זו לא היו שום כוונות רעות. היא סברה כי לטובתם חשוב שלא יפתחו ציפיות להתערות ולהפוך לחלק מהקהילה החסידית. מכל מקום, אימו לא ידעה בדיוק איך לפרש את דבריה, האם הם מקובלים בקהילה זו או לא? לכן החליטה לכתוב לרבי, להציג את עצמה ולשאול. הרבי לא ענה למכתבה.
הרבי תוהה היכן פיני
באותו קיץ הם נסעו לנפוש בחוף ימה של ניו ג׳רזי. באותו שלב הם כבר שמרו שבת, ולכן החליטו לבלות את השבת בקראון הייטס, במחיצת הרבי. ביום חמישי בערב התקיימה התוועדות של הרבי, משמעות הדבר הייתה שבאותו ערב הרבי לא יקבל אנשים ליחידות, כהרגלו. במקום זאת, כשעה לפני כניסת השבת המשפחה זכתה להיכנס ליחידות עם הרבי.
הרבי שוחח עם ההורים, ובין הדברים הוא אמר שמאחר שהם עדיין היו קשורים לקהילה הקונסרבטיבית – יש צורך להשפיע על חבריהם ולעוררם להוסיף בקיום המצוות. “אנחנו משתדלים, רבי”, אמרה האם. “השתדלו יותר”, השיב הרבי בחיוך. לפני צאתם הרבי בירך אותם.
למחרת, בשבת בצהריים, התקיימה התוועדות נוספת עם הרבי. באותה שבת הם התארחו אצל משפחת זרחי ואחרי סעודת היום יצא אביו עם הרב הרשל זרחי ל-770. פיני היה אז רק בן שבע ולא התחשק לו ללכת להתוועדות ולשמוע רב מדבר בשפה שהוא לא מבין. במקום זאת הלך לנוח.
לפתע הוא שמע דפיקות רמות על הדלת. היה זה הרשל זרחי, מתנשף כולו, אחרי שהגיע בריצה הישר מ-770. הוא הצביע עליו ואמר: “הרבי רוצה אותך”. “מה הכוונה?”, שאלו כולם.
“מה קרה?” – מסתבר שבמהלך ההתוועדות הרים אביו כוסית יין כדי לומר “לחיים” עם הרבי, כמקובל. הרבי הביט לעברו, וסימן בידו כשואל, היכן בנך הצעיר?
הרב זרחי יצא מגדרו: בבית נמצא כעת מישהו שהרבי מתעניין בו! הוא רץ חזרה הביתה, הורה לו להתלבש, תפס אותו בידו וטס ל-770. כשהם הגיעו ל-770, פשוט הרימו את פיני הצעיר והעבירו אותו מעל ראשי הקהל, עד למקום שבו ישב אביו.
כמובן שגם אימו ואחותו הגיעו וצפו מעזרת הנשים במחזה יוצא הדופן. כשהרבי סיים את השיחה, נתנו לפיני ביד כוסית קטנה כדי שיאמר “לחיים” לרבי. כשהוא הרים את הכוסית, סימן לו הרבי להתקרב אליו.
במאמץ גדול הוא הצליח לפלס את דרכו אל הרבי. כשהגיע, הרבי מזג מעט יין מגביעו אל תוך כוסית ואחר כך נטל פיסת עוגה מהצלחת שלפניו כדי להעניק לו – אבל עדיין פיני היה רחוק מדי. הוא נאלץ לטפס על שולחנו של הרבי, ואז הוא הושיט את ידו. הרבי הגיש לידו את הכוסית ואת פיסת העוגה והמתין לשמוע אותו מברך את הברכות וענה: “אמן!”.
כל אותה עת, הביטה אימו מעזרת נשים במתרחש. תוך כדי כך היא שמעה שתי נשים שישבו בסמוך משוחחות ביניהן: “מיהו הילד הזה?”, שאלה האחת את חברתה, כשהיא תוהה מדוע הרבי הזמינו אליו באמצע ההתוועדות. “אינני יודעת”, השיבה השנייה, “אבל הוא בטח מגיע ממשפחה מאוד מיוחדת”.
כאשר שמעה זאת, התבטאה אימו לאחר מכן, זה שינה עבורה את הכול. היא הבינה שהרבי לא רק אומר שהם רצויים בחב”ד: הוא הראה שהם שייכים.
העובדה שהרבי זכר ילד קטן שאותו פגש יום קודם, וסבר שיהיה זה משמעותי עבורו לחוות התוועדות, הייתה חשובה מאוד עבורם. הרבי גם שידר ליתר בני המשפחה שהוא שמח על נוכחותם כאן, ושהם רצויים ומקובלים כחברים מלאים בקהילתו.
המסר שהרבי העביר לנו באותו יום היה מסר שהוא תמיד דגל בו: גם אם אתה ילד בן שבע, אתה חשוב: אתה יקר בעיני ה׳ וחלק חיוני מעם ישראל. היחס הזה היה מה שהכריע והביא לכך שהמשפחה כולה נהיו חסידים של הרבי (‘הסיפור שלי’ גיליון 521).
כל קורבן חשוב
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה והסיבה לכך היא היות שבה התורה מתארת את חנוכת המשכן במדבר ואת הקורבנות שהקריבו הנשיאים של כל שבט, כאשר בכל יום נשיא של שבט אחר הקריב את קרבנו בשם כל השבט. כשמעיינים בפסוקים רואים שכל השבטים הביאו את אותו קורבן. מה שאנו מגלים פה זה שהתורה חוזרת על אותו קרבן ממש מילה במילה שנים עשר פעמים.
וכאן אנו באים לשאלה הידועה ביותר בפרשתנו, מדוע התורה חוזרת על אותו דבר שנים עשר פעמים? וכי לא מספיק לכתוב את תכולת הקורבן פעם אחת, ואז להוסיף שכל שאר השבטים הקריבו את אותו קרבן בימים הבאים? מדוע לחזור על כך שוב ושוב.
ובפרט שישנם הרבה מצוות בתורה שלמדים מאות אחת נוספת, דהיינו, בהרבה מקומות התורה מקמצת במילים וחכמי ישראל מתאמצים ללמוד את ההלכות מתוך אותן מילים ספורות, ואילו כאן התורה מאריכה בדבר שלכאורה חוזר על עצמו.
את השאלה הזאת הרבי מביא בשיחה בשם אדמו”ר הזקן שמביא את השאלה הזאת פעמיים בספריו, הן בהתחלת התורה בפרשת בראשית והן בסיומה בפרשת ברכה.
הוא מסביר “שאף שמספר ומיני הקרבנות היו בשוה אצל כל הנשיאים, פעל נשיא של כל שבט עבודה מיוחדת וענין מיוחד בהתאם לטבע ותכונת שבט זה. שהרי כל שבט היה שונה בריבוי פרטים מכל שאר השבטים, ולכן התורה שהיא תורת אמת… אינה יכולה לומר שהנשיא של שבט זה הביא אותם קרבנות כמו הנשיא של שבט אחר, כיון שהאמת היא שלנשיא של כל שבט היתה עבודה מיוחדת ותפקיד מיוחד שפעל בתורה ומצוותיה”.
דהיינו, נכון שבפועל הם הביאו את אותם קורבנות, אבל הנשמה שהם הכניסו בקרבן, בכל שבט היה אחר. יש שבט שענינו חסד ויש שבט שענינו גבורה וכו׳. לצופה מבחוץ זה נראה אותו דבר, אבל באמת לכל אחד מהם ישנם כוונות שמיוחדות לאותו שבט. והרבי מביא מאדמו”ר הזקן שמביא על כך משל ודוגמא מהסיפור של קריעת ים סוף.
“לגוזר ים סוף לגזרים”
ישנו מדרש שלא כל-כך מוכר. על הפסוק “לגוזר ים סוף לגזרים” אומר רש”י: “לגזרים, י”ב קרעים לי”ב שבטים” (תהלים קלו,יג). בקריעת ים סוף אחרי שמשה הכה את הים במטהו “נקרע הים לשנים עשר גזרים”, דהיינו, לא כפי שמקובל לחשוב שהים נקרע וכולם עברו בתוכו יחד, אלא בדרך להר סיני כל שבט קיבל שביל מיוחד בתוך הים, שבו הוא חצה את הים.
לכאורה, הרי המטרה היתה להציל את עם ישראל מהמצרים וה׳ עשה כזה נס עצום, הרי שגם דרך אחת הייתה טובה לכולם, אולם הקב”ה בחר לתת לכל שבט את הדרך שלו ודווקא דרכה הוא יגיע להר סיני. (תו”מ חלק מ”ט ע׳ 436).
דהיינו, הקב”ה רצה ללמד אותנו שזה לא ‘כולם אותו דבר’ אלא לכל יחיד יש את התכונה שלו ואת המקום שלו בחברה וצריך להעריך את מה שיש לו לתרום לחברה, כי מה שהוא יכול לתרום אף אחד אחר לא יכול לתת, ורק כאשר כל יחיד חשוב דווקא אז כולם יחד כעם יכולים לפעול דברים גדולים – להגיע להר סיני ולזכות לקבל את התורה, ולגרום לכך שהשכינה תשרה במשכן החדש שזה עתה הם בנו במדבר.
דהיינו מתי הקב”ה יורד ומתגלה לעם ישראל? זה דווקא כשכל יחיד חשוב. הוא לא עוד בורג במכונה גדולה שנקראת עם ישראל, אלא לכל אחד יש את המסילה שלו ואת השביל שבה הוא דורך ומתקשר לקב”ה, וכשמעריכים את התרומה שלו כאינדיבידואל דווקא אז אפשר להחזיר אותו הביתה.
This post is also available in: English