פרשת חוקת נראית כמו מבזק חדשות סוער: בכל ‘עלייה’ נגלה סיפור חדש ודרמטי. בזכות ההיצמדות ללימוד היומי של פרשת השבוע אנו ‘חיים עם הזמן’ – חיים עם פרשת השבוע ומאירים את חיינו באור התורה.
עיתון לעטוף בו דגים
מאז השביעי באוקטובר אנחנו מחוברים לחדשות יותר מתמיד. אם עברה חצי שעה בלי לבדוק מה קורה באינטרנט או בטויטר אתה כבר מרגיש מנותק מהמציאות.
זה מתבטא בעיקר בשבתות וחגים. קורה לפעמים שבשבת בבוקר אנשים ממהרים לעדכן אותי בחדשות האחרונות, כמו שקרה בשביעי באוקטובר עצמו שהיה בעיצומו של חג שמחת תורה, אז נודע לי על המלחמה רק כשפגשתי אנשים שראו את החדשות.
פעם היו מתעדכנים בחדשות דרך העיתון בבוקר. היום, עד שהעיתון מספיק לצאת מהדפוס הוא כבר לא רלוונטי. או שפרצה מלחמה בין ישראל לאיראן, או שכבר הכריזו על הפסקת אש. בחמש דקות הראשונות כולם בטוחים שתוכנית הגרעין הושמדה, וזמן קצר לאחרי זה באים הדיווחים שזה לא בדיוק כך, וייתכן שהפרויקט עוכב רק לשנה שנתיים…
רחמי על כותבי ה’דעות’ בעיתונות. בזמן שהטור בו הם מביעים דעה על הקורה בעולם נדפס, המצב בעולם כבר הספיק להשתנות לגמרי, והדעה שלהם נשמעת מנותקת לגמרי.
איך ‘חיים עם הזמן’?
מסופר שפעם יצא אדמו״ר הזקן אל חסידיו ואמר להם: “צריך לחיות עם הזמן”. החסידים ניסו להבין למה התכוון. האם ייתכן שהוא התכוון לחיות עם החדשות ולדעת מהו הטרנד האופנתי או מה הצעקה האחרונה בשוק הנדל”ן? לזה בוודאי הוא לא התכוון, ולכן הם ניסו להבין למה כוונתו “לחיות עם הזמן”. עד שבא אחיו והסביר לחסידים שכוונתו של הרבי היא שעליהם לחיות עם פרשת השבוע.
החדשות האמיתיות של יהודי הם הפרשה שאותה קוראים השבוע בבית הכנסת, ואיתה אנו אמורים לחיות. הרבי הקודם תיקן מנהג ללמוד בכל יום את חלק הפרשה השייך לו – ביום ראשון את העלייה הראשונה, ביום השני את השנייה וכן הלאה.
ישנן פרשות שבהם מדובר על נושא אחד ועיקרי, כמו פרשת שלח, שבה מדובר על פרשת המרגלים, או פרשת קורח שבה מדובר על קורח ועדתו והמחלוקת שלהם על משה רבנו. כך גם פרשת בלק שנקרא שבוע הבא, שהיא כולה עוסקת בנושא של נבואת בלעם.
באותן פרשות אדם עלול להשלות את עצמו שאם הוא החמיץ יום אחד בלימוד הפרשה היומית זה לא כל-כך נורא. הוא עדיין בעניינים, מכיר את הסיפור הכללי ויודע על מה מדובר. אבל השבוע, בפרשת חוקת, זה סיפור אחר לגמרי.
התפתחות חדשה בכל עלייה
פרשת חוקת נראית כמו ‘מבזק חדשות’ שבו יש רק כותרות וכותרות משנה, ובכל כמה שורות יש חדשות אחרות. זה מתחיל עם המצווה של ‘פרה אדומה’ שנאמרה לעם ישראל מיד כשיצאו ממצרים. כדי להקריב קרבנות ולהיכנס למשכן היו חייבים להיטהר מטומאת מת. ליטול ידיים ואפילו לטבול במקווה זה לא מספיק. בשביל טהרה מטומאת מת צריך שמישהו יזה עליך מי טהרה, מים שבהם מעורבים האפר של פרה אדומה וזה תמיד היה יקר המציאות. מיד אחרי המצווה הזאת התורה מדלגת שלושים ושמונה שנים ועוברת לדבר על השנה האחרונה שעם ישראל היה במדבר.
אם פספסת את הלימוד של היום השני בפרשה אתה מגלה לפתע שמדברים על הכניסה לארץ. אתה לא מבין מה קורה פה. להיכן נעלמו 38 שנים?!
מיד לאחרי המצווה של פרה אדומה מסופר על מיתת מרים. בחודש ניסן, בשנה האחרונה שלפני הכניסה לארץ ישראל, מרים הנביאה נפטרה. מיד לאחר מכן נוצר משבר מים במדבר. התברר שבכל הארבעים שנה עם ישראל זכה לנס המים בזכות מרים, שבשם שלה מופיעים האותיות ‘מים’, וברגע שהיא נפטרה המים נעלמו.
כיצד עם ישראל הגיב להתפתחות הזאת? הוא התלונן על משה ואהרן. וכי הבאתם אותנו למדבר כדי למות בצמא?! טענו למשה ואהרון. הקב״ה מורה למשה לקחת את המטה ״ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו״. במקום לדבר אל הסלע משה מכה אותו. עם ישראל מקבל מים, אבל משה נענש על כך שלא דיבר אל הסלע, שלא יכנס לארץ ישראל.
אלו חדשות גדולות מאוד. רועה ישראל שהלך לפניהם במדבר ארבעים שנה וזה היה כל החלום שלו, לא יזכה להכניס אותם לארץ ישראל.
אם פספסת את הלימוד ביום שלישי השבוע, פספסת את החדשות המרעישות האלו. איך אני יודע שאלו חדשות מרעישות? כי עד היום בכל שיעור על פרשת חוקת בכל מקום בעולם אנשים תוהים בקול ואומרים: זה לא פייר שהקב״ה העניש את משה כל כך קשה רק בגלל שלא דיבר אל הסלע. מה זה משנה אם הוא דיבר או הכה הרי המטרה הושגה, עם ישראל ניצל ממוות בצמא! לא משנה כמה הסברים קיימים, שבתוכם קיימים הסברים מצוינים, עדיין השאלה חזקה מהתשובה.
ביום רביעי למדים כיצד משה פונה למלך אדום כדי שייתן רשות לעם ישראל לעבור בגבולו בדרכו לארץ המובטחת. הוא מסרב, ועם ישראל פונה לדרך אחרת.
ביום חמישי אנו קוראים על פטירת אהרן הכהן, ארבעה חודשים לאחרי פטירת אחותו הגדולה מרים. פטירת אהרן היתה מה שנקרא ‘מיתת נשיקה’. משה, אהרן ואלעזר בנו עלו להר ההר, משה אמר לו להיכנס למערה ושם אהרן ראה מיטה מוצעת ונר דלוק. הוא הורה לו ״עלה למטה״ ולעצום עיניים וכך הוא נפטר. כשירדו מההר, עם ישראל גילה שאהרן לא חזר איתם והם הבינו שהוא נפטר.
כל בית ישראל התאבל על פטירתו של אהרן במשך שלושים יום, ומכאן למדים את המושג של ‘שלושים’. אהרן היה כל כך אהוב שכולם התאבלו עליו, גברים, נשים, מבוגרים וצעירים. משה עצמו לא זכה לכזה ‘אבל לאומי’.
בהמשך אותה עלייה בתורה מסופר על בני ישראל שמתלוננים שוב. הם התעייפו מהדרך הארוכה, ובנוסף התלוננו על ״הלחם הקלוקל״, על המן, ואז נחשים תוקפים אותם ורבים מישראל מתים. הם פנו למשה שכמובן התפלל עליהם וה׳ אמר לו: ״עשה נחש נחושת״ ושים אותו על עמוד גבוה. כל אדם שננשך על ידי הנחשים, כשהוא ירים את עיניו ויביט על נחש הנחושת הוא ייזכר בקב״ה ויעשה תשובה ויתרפא.
בסוף הפרשה אנו קוראים כיצד משה כבש את ארץ סיחון ועוג, אותם שני אחים ענקים שמלכו בכניסה לארץ כנען ולא נתנו לעם ישראל להיכנס ולכבוש את הארץ. הקב״ה אמר למשה ״אל תירא אותו״ – אל תפחד מעוג הענק. אתה תוכל להרוג אותו, וזה אכן מה שקרה.
זוהי פרשה די קצרה אבל יש בה חדשות בכל יום. מה שמיוחד בפרשתנו זה שבה מדובר על ״שלושת הרועים״ משה, אהרן ומרים.
מסירות נפש בכל מצב
היום בערב יתקיים היארצייט של אבי, הרב משה ע״ה גרינברג. אני חושב שמבין שלושת הרועים, אבי ע״ה צעד בעקבותיו של משה רבנו שהוא נשא את שמו. אבי היה יהודי בעל מסירות נפש וכך הוא חי את חייו. אם זה ברוסיה הסובייטית שם יהודים היו צריכים מסירות נפש על כל צעד ושעל, בין אם זה בנוגע לשמירת שבת, אכילת מזון כשר, עריכת ברית מילה או כל מצוה אחרת.
זה היה נכון גם כשהוא עלה לארץ הקודש. הדבר היחיד שעניין אותו היה למלא את הרצון של הרבי. ברגע שהוא הבין שזהו רצונו הקדוש של הרבי הוא מיד עשה זאת עם אותה מסירות נפש שהייתה לו ברוסיה.
דבר אחד ברור. ‘חדשות’ מעולם לא עניינו את אבי. ה’חדשות’ היחידות שהוא הכיר היו מפרשת השבוע…
This post is also available in: English