במקום להתמקד באגדות החורבן ולשקוע בצער ובאבל מציע הרבי מליובאוויטש לעסוק בשלושת השבועות דווקא בפן האופטימי והחיובי – לימוד הלכות המקדש ובנייתו.
העתיד חיובי
מה אתם מעדיפים לשמוע היום, על העבר או על העתיד?
את השאלה הזאת הפניתי השבוע ל-AI. היום כבר כולם משתמשים ב-AI אז החלטתי שגם אני חייב לשדרג את עצמי וללמוד איך זה עובד. אחרת ימתגו אותי כאחד שעדיין חי בתקופת האבן…
וה-AI ענה לי כך:
בממוצע, אנשים מעדיפים לחשוב על העתיד. למה? כי המחשבה על העתיד נוטה לשמח יותר את האדם מאשר המחשבה על העבר. העתיד מאפשר לנו לדמיין דברים טובים, הצלחה, אהבה והתקדמות. מחקר פסיכולוגי מצא שהציפייה לאירוע נעים, כמו טיול, משמחת יותר מאשר האירוע עצמו!
בנוסף לכך, המחשבה על העתיד נותנת תחושת משמעות ותכלית. האדם מרגיש שהוא ‘מתקדם’ לעבר משהו, שהוא לא תקוע. מחקר נוסף מצא שמחשבות על העתיד הן לרוב חיוביות יותר מאשר מחשבות על העבר.
לסיכום, אומר ‘הרב’ AI, שאנשים אופטימיים אוהבים לחשוב על העתיד, כי הם מדמיינים דברים טובים העתידים לבוא, ואילו אנשים נוסטלגיים מעדיפים להתרפק על הרגעים היפים מהעבר.
במה להתמקד
אנו נמצאים בשלושת השבועות בהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש. החל משבעה עשר בתמוז, היום שבו נפרצה חומת ירושלים והאויבים הצליחו להיכנס לתוך העיר שהתפתחה למלחמה עקובה מדם, ועד לשלשה שבועות מאוחר יותר, יום תשעה באב שבו נשרף בית המקדש.
היום חל ראש חודש מנחם אב שבו מתחילים “תשעת הימים” של חודש אב. בימים אלו אנו מוסיפים בחומרת האבל ביחס לשבועיים הקודמים, ואם עד עכשיו בעיקר נמנעים מלהסתפר לא מאזינים למוזיקה ולא עורכים חתונות, הרי שמראש חודש מנחם אב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (חוץ משבת אז אסור להראות שום סימן של אבלות).
בעם ישראל נהוג שבמשך שלושת שבועות אלו לומדים את אגדות החורבן, הסיפורים שהובילו לחורבן בית המקדש, שרובם ככולם מתמקדים בכך שהייתה שנאת חינם בעם ישראל והיא זו שהביאה לחורבן בית המקדש.
כשקוראים את הסיפורים ממקורות אחרים כמו יוסיפוס ועוד, מגלים שזה היה הרבה יותר משנאה סתמית, אלא זאת הייתה מלחמת אחים בתוך ירושלים. שלושה קבוצות, ‘מיליציות’ של יהודים נלחמו האחת עם השנייה (בימי המצור) על השליטה בירושלים, והם החלישו אחד את השני. כתוצאה מכך האויב הצליח להחריב את ירושלים ובית המקדש.
הלימוד על חורבן בית-המקדש לא מביא שמחה אלא להיפך. כשמהרהרים באותם סיפורים ובמצב שבו אנו נמצאים היום זה די מדכדך.
בימי בין המצרים של שנת 1976 הרבי יצא במבצע חדש. הרבי הציע שבימים אלו ילמדו על בנין בית-המקדש. היות שבימים אלו אנו לא רק מתאבלים על החורבן, אלא בעיקר מתפללים ומייחלים לבניין בית-המקדש, עדיף להתמקד בעתיד מאשר בעבר!
הלימוד שמחיש את הגאולה
בתקופת חורבן בית ראשון עם ישראל גלה לבבל. יחד איתם גלה הנביא יחזקאל שנקרא “נביא הגולה”. יום אחד הקב”ה התגלה אליו והראה לו במחזה הנבואה איך יראה בית-המקדש שעם ישראל יבנה כשהם יחזרו מהגלות: “בן אדם ראה בעיניך… ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך”. מדוע? כדי ש”אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית… וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם” (יחזקאל פרקים מ-מג).
הקב”ה הראה לנביא יחזקאל במחזה הנבואה איך יראה בית-המקדש העתידי, וציווה עליו ללכת ולספר את זה לאותם יהודים שרק עתה הוגלו לבבל וידעו שייקח לפחות שבעים שנה עד שיוכלו לחזור לארץ ישראל.
הרבי ציטט את דברי המדרש שאומר: “אמר יחזקאל לפני הקב”ה רבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע צורת הבית… וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני הולך ואומר להם”.
יחזקאל תמה, מדוע עליו ללמד את עם ישראל על בנין הבית כשהם נמצאים בארץ שונאיהם? הם הרי לא יכולים לעשות שום דבר עם הידע הזה. מדוע להכאיב ולהזכיר להם דבר שהם כל כך מתגעגעים אליו ולא יכולים לעשות דבר בנדון?!
“אמר לו הקב”ה ליחזקאל, ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל? לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה… אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית” (מדרש תנחומא צו, יד).
אומר הרבי שאם זה היה נכון בתקופת יחזקאל הנביא, מיד אחרי החורבן, על אחת כמה וכמה כשנמצאים בעקבתא דמשיחא, הרי בשעה שלומדים על תורת הבית, וצורת הבית בזה ממהרים את הגאולה (כ”ד תמוז תשל”ו).
שבת לאחרי מכן הרבי המשיך לדבר על המבצע החדש של לימוד עניני בית המקדש, והוסיף נקודה מאוד מעניינת. הרבי אמר: “כשלומדים עניני בית המקדש רואה אפילו גוי שהולך יהודי ברחוב שקוע במחשבותיו או ממלמל בשפתיו וכששואלים אותו לפשר הדבר, הוא משיב שהוא טרוד במדות בית המקדש…”.
והרבי הוסיף דוגמא לכך מסיפור שאירע בימי מרדכי ואסתר. כשהתפרסמה הגזירה של המן “להשמיד להרוג ולאבד” אסף מרדכי אלפי ילדים ולימד אותם תורה. אחרי שלושה ימים של צום הם פתאום ראו את המן מגיע. הם פחדו מאוד שהנה הוא הולך להרוג את מרדכי. כשהמן התקרב אליהם מספר המדרש, הוא שאל אותם: “במה אתם עוסקים. אמרו לו: במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה”.
אומר הרבי: “מרדכי והילדים למדו דיני העומר כאילו שישנו בית המקדש, ישנו הכהן וישנו העומר, והדאגה היחידה היא כיצד להקריב את העומר!”.
ממשיך הרבי ואומר שזה נכון גם בקשר לימי “בין המצרים”. יהודי צריך לחיות בגלות בתודעה “שכאילו משיח כבר נמצא וצריך רק לבנות את בית המקדש, ולכן לומד מסכת מדות כדי לידע את מדותיו המדויקים”. (ש”פ מטו”מ התשל”ו חוברת ח”ב ע’ 8)
תקווה במקום ייאוש
עם המבצע הזה הרבי גרם למהפכה תודעתית. עד אז בשלושת השבועות היו מתרכזים בעבר, בסיפורי החורבן שגורמים לעצבות ואולי אפילו לייאוש, ואילו בלימוד הלכות בית הבחירה מתרכזים בעיקר בעתיד, כשלומדים איך לבנות את בית המקדש (היום ישנם כבר תמונות, סרטי וידיאו ומודלים של בית-המקדש) עוסקים בעתיד, והעתיד הוא מאוד אופטימי ומשמח. הנה אנו עומדים לפני ביאת המשיח ואז הוא יבנה את בית המקדש.
זה נותן לאדם מבט אחר על ימי בין המצרים. הלימוד הזה הוא זריקת עידוד. הוא הופך את 21 ימים אלו מימי דכדוך לימים של אופטימיות ושמחה. ככה חסידים ‘מתאבלים’.
מספרים על הרבי רבי דובער מרדושיץ שבאחד ממסעותיו הוא לן בפונדק דרכים. בבוקר הוא ביקש לראות את בעל הפונדק.
“השעון,” שאל בהתרגשות. “השעון התלוי בחדרי… מהיכן הוא? היכן השגת שעון נהדר שכזה?”.
בעל הפונדק משך בכתפיו. “רבי, זהו שעון רגיל לחלוטין. אינני חושב שיש בו כל דבר מיוחד”.
“לא, לא”, התעקש רבי דובער. “אין זה שעון רגיל כלל! אתה חייב לגלות מהיכן השגת את השעון”.
בעל הפונדק ביקש למלא את רצון אורחו ויצא להתחקות אחר הנושא. לאחר בירור מקיף התברר לו כי השעון היה שייך לחוזה מלובלין. אחד מנכדיו, שקיבל את השעון בירושה, נאלץ למכור אותו בשל עוניו הרב. כך התגלגל השעון מיד ליד עד שהגיע לידיו ונתלה באחד מחדרי האירוח שבפונדק.
“התגלה העניין!” קרא רבי דובער לאחר שבעל הפונדק גולל באוזניו את הסיפור. “זהו שעונו של החוזה מלובלין! רק שעון של החוזה יכול למדוד את הזמן בדרך זו!
“כל שעון רגיל”, הסביר לפונדקאי המופתע, “מתקתק בצליל עצוב. תיק-תק, תיק-תק, עוד שעה חלפה לה מחייך… הנה אתה מתקרב אל הקבר. אך שעון זה משמיע צלילים אחרים לחלוטין! הוא מבשר כי עוד שעה חלפה, וכי הגלות המרה בה אנו נמצאים עומדת סוף-סוף להסתיים וכי הגאולה עומדת בפתח!
“כל הלילה לא יכולתי לישון, כאשר השעון השמיע את צליליו בתום כל שעה עגולה, שמחתי כל כך עד שיצאתי בריקודים…”, סיים רבי דובער את דבריו.
כשלומדים הלכות בית הבחירה חיים בתודעה שבכל יום מימי בין המצרים אנו מתקרבים יותר לבנין בית-המקדש בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו.
(מיוסד על שיעור “תובנות לחיים” לפרשת דברים, תשפ”ה)
This post is also available in: English