לאורך מאות שנים שכן המשכן בשילה ובמקום התרחשו אירועים מכוננים. המשכן שם מכונה ‘מנוחה’ ומלך המשיח נקרא ‘שילה’.
הזיהוי הופך ודאי
בימינו, כחלק מתרבות הפנאי, אנשים רבים מטפחים תחביבים אומנותיים, כדוגמת יצירת כלי חרס וקרמיקה בסדנאות לימוד מיוחדות. לפני אלפי שנים כלי חרס היו היחידים שבהם השתמשו בני אדם, והיו חלק מהותי מהחיים.
לאחרונה חוקרים השתמשו בשרידי כלי חרס עתיקים, כהוכחה נוספת למיקומו של אתר היסטורי בארץ ישראל.
כולם יודעים ומכירים את ירושלים. כל מי שביקר אי פעם בישראל, היה בירושלים ובכותל המערבי – שריד בית המקדש. נשאלת השאלה, מה היה לפני בית המקדש שנבנה בידי שלמה המלך, 440 שנה לאחר כניסת העם אל הארץ. היכן עמד המשכן בכל אותן שנים?
התשובה נמצאת בשילה, מקום שבו – נכתב בתנ”ך – הקים יהושע בן נון את המשכן, ושם פעל במשך 369 שנים, עד שנחרב בידי הפלישתים.
במקום הזה אירעו דברים גורליים מאוד לעם ישראל, והוא מוזכר בתנ”ך פעמים רבות. מעטים יודעים להצביע במפה על מיקומו המדויק, ויחידים ממש ביקרו שם.
כבר לפני מאות שנים נוסעים וחוקרים זיהו את שילה לפי התיאור הגיאוגרפי המפורט, המופיע בסוף ספר שופטים: “צפונה לבית א-ל מזרחה השמש למסילה העולה מבית א-ל שכמה, ומנגב ללבונה (כט, יט).
יתירה מזו, אחת התופעות המופלאות שאנו מוצאים בארץ הקודש, היא השתמרות של שמות מימי התנ”ך. לא פלא ששמה של עיר חשובה כמו ירושלים השתמר במשך שלושת-אלפים שנה. אבל גם ערים קטנות והרבה פחות מפורסמות, שמותיהן השתמרו. אחת מהן היא שילה. הערבים קוראים לה: ‘ח’ירבת סילון’, שמזכיר את ‘שילה’.
רק בשנת 2006 הפך הזיהוי לוודאי, כשנחשפה שם כתובת יוונית שעליה נכתב: “אלוקים, ברך את תושבי שילה”.
הולדת שמואל
כעת, נותר לזהות היכן מיקומו המדויק של המשכן בשילה.
כבר במאה ה-19 הציע חוקר בריטי, שייתכן והמשכן עמד על משטח הסלע הרחב בצפון התל. ישנה הוכחה ניצחת לכך; אורכו של המשטח ממזרח למערב ורוחבו בין צפון לדרום, תואם את מידות המשכן שבני ישראל בנו במדבר. חלק מהקירות עדיין קיימים, והמידות תואמים את אלו שמתוארים בתורה כמידות המשכן.
כשעומדים שם, בקצה ההר, במקום שבו עמד המשכן ומשקיפים על מורדותיו, רואים נוף עוצר נשימה. במורד נמצאו גם הרבה שברי כלי חרס, וזוהי הוכחה למקדש של שילה. שכן, במקדש בשר הקרבנות היו נאכלים בכלי חרס, וזה הופך את הכלים לאסורים בשימוש וחייבים בשבירה (“וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר”). אומר רש”י: “לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר” (צו ו, כא). כלומר, יש איסור על אכילת שאריות מבשר הקודש בתום טווח זמן מוגדר. והיות שכלי חרס סופגים טעם של בשר, לכן השימוש הנוסף בכלי החרס אסור מחשש שיטעם את הטעם של בשר הקודש לאחר תום הזמן המותר.
שילה מזכיר לנו את אחד הסיפורים האהובים ביותר בתנ”ך. בתחילת ספר שמואל אנו מתוודעים לאישה עקרה בשם חנה, שבאה לבקר בשילה, נכנסה למשכן ולחשה לעצמה. פנה אליה עלי הכוהן הגדול, ושאל אותה: “עד מתי תשתכרין”. עלי מעולם לא ראה אדם עומד ומדבר לעצמו בשקט. עד אז התפילה הייתה נאמרת בקול. ובכלל, תפילה לא היה חזון נפוץ, למשכן באו להקריב קרבנות. ולכן חשד בה שהיא שיכורה.
חנה השיבה שהיא אישה מרת נפש, ומתפללת לילד. עלי הרגיש כל-כך רע שחשד בה לשווא, ובירך אותה: “אלוקי ישראל יתן את שֵׁלָתך”. מברכתו של עלי נולד שמואל הנביא. בשילה למדנו את כוחה של התפילה וכוח הברכה של הצדיק.
מדוע, באמת, עם ישראל ידע תמיד היכן ירושלים והתאמץ לשוב אליה ולא התאמץ לשוב לשילה. מפני שכאשר שלמה בנה את בית המקדש בירושלים, המקום הזה התקדש לעולם ולעולמי עולמים. גם אחרי שנחרב, קדושה לא זזה ממקומה. ומעתה השכינה דרה דרך קבע בירושלים (רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה ט”ז).
שילה, לעומת זאת, לא התקדשה לתמיד. נכון, כשהמשכן עמד שם המקום התקדש בזכות המשכן, אך ברגע שהמשכן פורק – השכינה עזבה את שילה והיגרה למקום שבו נבנה המקדש, בירושלים.
המנוחה שיביא המשיח
ובכל זאת יש מעלה בשילה על ירושלים.
בפרשת השבוע, ראה, משה מורה לבני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ שלא ינהגו כאותם עובדי-אלילים, שנוהגים לזבוח לאליליהם “תחת כל עץ רענן”. אלא, “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה” (יב, ה). שם בלבד יהיה מותר להקריב קרבנות.
אבל התורה לא מצביעה מפורשות על המקום שבו ייבנה המקדש. רש”י מביא מהספרי, “לשכנו תדרשו” – “זה משכן שילה”. התורה בהמשך שבה ומזהירה: “לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה”. מסביר רש”י: “אל המנוחה: זו שילה”, והנחלה “זו ירושלים”. מובן למה ירושלים היא נחלה, שהרי לא התחלקה לשבטים אלא שייכת לכולם, אבל מדוע חז”ל הגדירו את שילה כמקום של מנוחה?”
השם “ירושלים” לא מופיע אפילו פעם אחת בחמישה חומשי תורה. מאות פעמים כתוב בספרי התנ”ך, אבל לא בתורה. המילה “שילה” כן מוזכרת, בהקשר קדום יותר – בסוף חומש בראשית, כשיעקב אבינו מברך את בניו טרם מותו ואומר: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה” (ויחי מט, י).
בהכרח לומר, שכאן אין הכוונה למקום ששמו שילה כי מקום לא בא… רש”י מפרש ש’שילה’ זה… מלך המשיח!
מדוע מלך המשיח נקרא שילה? ישנו מדרש, שאומר: “לשון שלוה לימות המשיח שלא ישא גוי אל גוי חרב (מדרש התימני). ואולי מהטעם הזה פירשו חז”ל שהכוונה במילים “אל המנוחה זה שילה”, מלשון שלוה “מנוחה דנחו מכיבוש”(ראה זבחים קיט, ב,). ויתרה מזו הרבי מביא מבעל הטורים על הפסוק שאומר “יבא שילה” בגימטריה ‘משיח’.
יתן ה’, ונזכה בקרוב לגאולה האמיתית והשלימה מתוך מנוחה ושלווה.