התורה נקראת ‘שירה’ כדי לסמל את החיבור הרגשי אליה, שירה שנכנסת ללב האדם ונשארת איתו לאורך השנים. המטרה שלנו היא שילדינו יתחברו לתורה באופן רגשי ויזכרו את חוויות היהדות בצורה חיובית ומשמחת.
תקרית מביכה
בשנות ה-60, קבוצת ספורט ישראלית נסעה לברית-המועצות. באותם ימים זה היה אירוע יוצא דופן. יהודי מוסקבה התרגשו מאוד למראה בני עמם מישראל, וציפו לפגוש אותם בשבת בבית- הכנסת.
ואכן, בתפילת שבת היה בית-הכנסת מלא מפה אל פה. הספורטאים באו חבושי כיפות, והתפילה החלה. ואז קרתה תקרית לא נעימה. בזמן קריאת התורה הוזמן אחד הספורטאים לעלות לתורה, והתברר שהאיש לא ידע את ברכת התורה. אלה היו רגעים מביכים מאוד. השחקן חש בוש ונכלם, והיהודים המקומיים הופתעו לראות יהודי מארץ-ישראל שאינו יודע לעלות לתורה.
האירוע חולל סערה גדולה בארץ. אישים רבים הביעו זעזוע לנוכח ניתוקו של הדור הצעיר מערכי היהדות. שר החינוך דאז, זלמן ארן, השמיע דברים נוקבים ולא הסתפק במס שפתיים אלא קרא למסד שיעורי תודעה יהודית בכל בתי- הספר הממלכתיים בארץ.
שר החינוך אף זימן לפגישה את קצין החינוך הראשי בצה”ל, ובמהלכה אמר לו בהתלהבות כי צה”ל הוא בית הספר הגדול ביותר בארץ, והוא, קצין החינוך הראשי, מנהלו. ולכן עליו להכין מערך הרצאות בנושא תודעה יהודית בתקצוב משרד החינוך. המטרה היא, הוסיף ארן, שכל חייל ישלים בתוך שלוש שנים את שנות החסר שלו.
קצין החינוך הראשי תמה בקול, וכי שר החינוך נעשה דתי? האומנם הגיל עושה את שלו והאיש מתחיל לחשוש מפני מתן החשבון בעולם האמת? השיב לו השר: “אל תחשוב שחזרתי בתשובה… אספר לך: בשנת 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. יום אחד היינו בשדה קרב אכזרי, חשופים על אדמה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהקת מטוסי קרב גרמניים הפציצה אותנו.
“פתאום חשתי כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי. קילוח דם פרץ מן הרגל. ניסיתי לעצור בידי את שטף הדם ונכשלתי.
חשתי חוסר אונים. ייאוש החל לזחול לליבי. פתאום שמעתי בתוכי קול: ‘זיאמה, זאג עפעס! תתפלל… זה הזמן…’. מיד קם קול שני ואמר: ‘זיאמה, אל תהיה צבוע! מגיל שבע-עשרה הפנית לו עורף וחדלת מלהניח תפילין, וכעת, כשאתה זקוק לו, אתה נזכר להתפלל אליו?’. לא התפללתי… מבין אתה?”, סיים שר החינוך, “אינני חוזר בתשובה, רחוק אני מכך, ובכל זאת חשוב לי שהנוער ידע, שיכיר. הלוא למדתי ב’חדר’ ובישיבה, ולפחות ידעתי. הם, הצעירים, אינם יודעים מאומה”.
למשמע הדברים התרגש קצין החינוך, ואמר לזלמן ארן: “ברצוני לספר לך סיפור. היה זה עם פרוץ מבצע קדש בשנת 1956. הייתי מפקד גדוד טנקים. בשעת ערב ניצבתי זקוף בקומנדקר, מניף דגל כדי לכוון את הטנקים שמאחוריי, בעוד ידי האחרת אוחזת בשמשת הרכב. לפתע שמעתי פיצוץ אדיר. פגז פגע פגיעה ישירה בקומנדקר שלי וריסק אותו. הועפתי עשרות מטרים, פצוע מרסיסים בכל חלקי גופי. למרבה הפלא, לא איבדתי את ההכרה. שמעתי את הטנקים דוהרים ממש בסמוך אליי. שכבתי על הארץ שותת דם, ולפתע הדהד במוחי קול פנימי: ‘התפלל!’ ואתה יודע מה, מר ארן? לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל-כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך! וזה כנראה ההבדל בין הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע כיצד להתפלל, אך לא רצה, ואילו אני שייך לדור שרצה להתפלל אך לא ידע כיצד” (שיחת השבוע גיליון 1496).
מהסיפור הזה אנו למדים שהדבר הראשון שאנו אמורים לעסוק בו, זה חינוך. לתת לילדינו לפחות את הכלים, כדי שביום מן הימים, אם ירצו להתפלל, שיידעו כיצד. אם יכבדו אותם בעלייה לתורה, שלא יעמדו נבוכים ונפחדים. אם הם נתקעים לבד באיזה מקום, שיידעו איך לערוך סדר פסח. לא חלילה לעשות מהם רבנים, אבל שיידעו איך מדליקים נרות חנוכה, איזו ברכה אומרים, להבדיל בין “להדליק נר של שבת”, לבין “להדליק נר חנוכה”. כשאומרים להם שצריך ללכת ל’כל נדרי’, שיידעו במה מדובר. זו רמה אחת.
להראות אהבה
אבל האמת היא שאנו רוצים יותר מזה. משהו עמוק בהרבה. בפרשת השבוע, וילך, התורה נקראת בשם ‘שירה’: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”. אחר-כך שוב: “וענתה השירה הזאת לפניך לעד, כי לא תשכח מפי זרעו”. ובשלישית: “ויכתוב משה את השירה הזאת”, וגם בפסוק האחרון של הפרשה: “וידבר משה… את דברי השירה הזאת” (וילך ל”א, י”ט-כ”ב, ל).
נשאלת השאלה, מדוע התורה משולה לשירה? יש לכך הרבה הסברים. אם רב יחזור פעמיים על אותו נאום, ייתכן וירגמו אותו באבנים, או במקרה הטוב הוא רק יאבד את המשרה שלו. לאידך, חזן או זמר, כשהוא מסיים לשיר, הקהל מתחנן ל’הדרן’. מלבד זאת, קל יותר לזכור מילים כשמחוברת להן מנגינה, מאשר לשנן את המילים עצמן.
אך מעבר לכל זה, הרבי מסביר שמה שמיוחד בשיר זה שאדם מתחבר אליו בצורה רגשית וזה נכנס לליבו. השיר עשוי להזכיר לאדם היכן שמע אותו בפעם הראשונה, באלו תקופות הרבה לשמוע אותו, והוא חווה זאת מחדש (ראה בארוכה בספר היכל הנגינה).
המטרה שלנו היא לא רק שהילדים ‘יידעו’ כיצד להתנהג בבית-הכנסת, אלא יותר חשוב שיהיו מחוברים לזה רגשית.
כשהם יראו את ספר התורה, המראה הזה יעורר אותם רגשית, יגרום להם צמרמורת. כשייכנסו לבית- הכנסת ירגישו רעד בלב. כשישמעו חדשות על משהו שקרה בארץ-ישראל, הדבר ‘יגע’ בהם. בקיצור, שהיהדות תהיה כמו ‘הלם חשמלי’, שכאשר נוגעים בו מקבלים זרם קל.
אבל איך גורמים לזה? איך אנו מביאים את ילדינו לכך? בשביל זה אני רוצה היום להפנות שאלה לקהל. האם אתם יודעים היכן מוזכרת לראשונה המילה ‘אהבה’ בתורה? אם הקשבתם היטב לקריאת התורה בראש-השנה, אתם אמורים לדעת את התשובה.
הפעם הראשונה שמוזכרת אהבה בתורה היא בסיפור העקדה. אלוקים אומר לאברהם: “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק” (וירא כ”ב, ב). והיכן הפעם השנייה? בפרשה הבאה, וגם זה בקשר ליצחק. בסוף פרשת חיי שרה: “ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה” (כ”ד, ס”ז).
מכאן לומדים הוראה חשובה: מי שאוהבים אותו, יודע לאהוב אחרים. בגלל שאברהם אהב את יצחק, יצחק ידע לאהוב את רבקה, את עשו וכו’. מי שראה אהבה בבית, ומי שהתנסה באהבה, יודע לחלוק אהבה.
גם ביהדות זה כך. מי שראה אהבה ליהדות בבית, ידע גם לאהוב את היהדות.
תודעה חיובית
מסופר שבשנות השלושים הגיע רב חשוב מאירופה לארה”ב, וגילה תופעה מוזרה לגמרי: הורים שמוסרים את נפשם על שמירת שבת וכשרות גידלו ילדים שרחוקים לגמרי מהכול, והנושא איננו מדבר אליהם. הוא לא הבין איך יש כזה ‘גאפ’ (פער), בין ההורים לילדים. אפשר להאשים את ‘ירידת הדורות’, אבל קרע כזה הוא דבר בלתי רגיל כלל.
ואז הוא שם לב שבבתים שבהם ההורים התלוננו על הקושי שבשמירת המצות, הילדים בבתים הללו ירדו מהדרך. הם שמעו הרבה פעמים את הביטוי “ס’איז שווער צו זיין א איד” – קשה להיות יהודי. באותם בתים המסר הנגטיבי הזה חלחל לתודעה של הילדים וגרם להם לעזוב הכול, ואילו בבתים שההורים אהבו את השבת ושמחו שהיא הגיעה, שמחו שיום הכיפורים הגיעו ולא התלוננו ‘אוף, אני שוב צריך לצום ‘, בבתים הללו גדלו ילדים שאוהבים את היהדות.
לפני פסח, בהיברו-סקול שאלתי ילדים בכיתה א’ מי אוהב מצה. גיליתי דבר מעניין מאוד. הילדים שאמרו שהם שונאים מצה היו ילדים לאימהות שאומרות בקול שהן לא אוהבות מצה. במשפחות שההורים אוהבים מצה, גם הילדים. אם אנו נאהב משהו, גם הילדים יאהבו.
הכל תלוי בנו.
This post is also available in: English