כל נדרי: המהפך מאוהד לשחקן

ברגע שביקשו ממנו להצטרף למנין, הוא הרגיש תחושת שייכות לעם היהודי ולארץ אבותינו.

כשהגלגל התהפך

היום אנחנו צריכים לברך “שהחיינו”. בנוסף ל”שהחיינו” שברכנו מיד אחרי “כל נדרי”, עלינו לברך “שהחיינו” על כך שזכינו, אחרי שנים רבות, שקליבלנד גארדיאנס יעלו לפלייאוף.

זה התחיל לפני 162 משחקים, כשאחד מאנשי בית הכנסת, שמגיע יום־יום לתפילה בבוקר, סיפר לי שהגארדיאנס כעת מתחילים שנה של משחקים. הוא אוהד גדול מאוד שלהם, ומאוד נוגע לו אם הם מפסידים או מנצחים.

בכל בוקר כשהייתי מגיע לתפילת שחרית, הייתי אומר לו: “נו…” והוא כבר ידע למה אני מחכה. בתחילת העונה הוא היה עונה לי בכל יום בפנים צהובות: “הם ניצחו.” בהתחלה זה היה נראה שיש להם תקווה טובה לשחק בפלייאוף. הם ניצחו משחק אחרי משחק, לילה אחרי לילה. זה היה יוצא מן הכלל.

אבל אז הגלגל התהפך, וזה כבר לא עבד כל כך טוב. הייתי פוגש אותו בבוקר עם פנים של תשעה באב, וכבר ידעתי את התשובה. בשבילי זה היה ספורט לשאול אותו: “נו, ניצחו? לא ניצחו?” אבל איך שהוא, במשך הזמן, התחלתי יותר ויותר לקחת את זה בצורה רצינית. קיוויתי שהם ינצחו, ולו רק בשבילו.

לפעמים כשהוא פספס תפילה בגלל המשחק, והם הפסידו, הייתי אומר לו: “אם היית מגיע לתפילה – הם היו מנצחים! עדיף עבורם שאתה תשב פה, והם ישחקו שם, מאשר שתלך לראות את המשחק.”

השבוע, היות שתכננתי לדבר על הניצחון, ניסיתי להבין את המשחק הזה – מה הם החוקים של בייסבול, איך משחקים את זה וכו’. פתחתי את ויקיפדיה וניסיתי ללמוד, אבל ככל שקראתי יותר הבנתי שאין לי שום סיכוי להבין איך זה עובד. זה היה כישלון גמור. אני כבר מדי מבוגר כדי להבין את המשחק הזה, אז ויתרתי על התוכנית הזאת.

סיפורו של שמשון סטאק

מספרים על חסיד בשם שמשון סטאק ע”ה, אמריקאי מלידה שהכיר את הרבי עוד לפני הנשיאות, לפני 1950, כשהרבי נהיה מנהיג חב״ד. הרבי היה לומד איתו הלכה, וכדי לתקשר איתו שמשון היה מספר לרבי על החדשות – מה קורה בבייסבול ובספורט בכלל.

זה היה בשנים הראשונות אחרי שהרבי כבר קיבל את הנשיאות. שמשון סטאק ליווה את ידידו ואת בנו העומד להיות בר־מצוה אל 770 איסטרן פארקוויי. הוא הציג את ידידו ואת בנו בפני הרבי, שקיבל אותם בלחיצת יד חמה וביקש מהם לשבת.

הרבי העניק את ברכתו לילד, שיגדל להיות מקור נחת למשפחתו ולעם היהודי כולו. אך לפני שפנו ללכת, הפתיע הרבי את הילד ושאל: “האם אתה אוהד בייסבול?” נער הבר־מצוה השיב בחיוב.
“איזו קבוצה אתה אוהד – את היאנקיז או את הדודג’רס?” המשיך הרבי לשאול.  – “את הדודג’רס,” השיב הילד.
“האם אביך אף הוא אוהד שלהם, כמוך?”  – “לא.”
“האם אביך לוקח אותך לצפות במשחקים?”  – “כן, מדי פעם. הפעם האחרונה שצפינו במשחק הייתה לפני חודש.”
“ואיך היה המשחק?”  – “מאכזב,” הודה בן ה־13. “בסיבוב השישי הדודג’רס הפסידו 2–9, והחלטנו לעזוב את המשחק.”
“האם השחקנים גם עזבו את המגרש כאשר אתה עזבת?”  – “ראביי, השחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!”
“מדוע לא?” שאל הרבי. “הסבר לי בבקשה כיצד מתנהלים המשחקים.” ישנם שחקנים וישנם אוהדים, הסביר אוהד הבייסבול הצעיר. האוהדים יכולים לעזוב כשמתחשק להם – הם לא חלק מהמשחק, והוא יכול להתנהל, ואכן מתנהל, בלעדיהם. אבל השחקנים חייבים להישאר ולנסות לנצח עד סוף המשחק.

“זוהי בדיוק ההוראה שרציתי ללמד אותך ביהדות,” אמר הרבי בחיוך. “אתה יכול להיות אוהד, או שחקן. היה שחקן!”

אוהדים ושחקנים בעולם היהדות

מה ההבדל בין אוהד לשחקן בעולמה של היהדות?

אני רוצה לחלוק אתכם כתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ. הכתבה הזאת נכתבה על־ידי אחיין של מו”ל העיתון.

כשהיה בן 11, הוא ראה מבעד לחלון חדרו בירושלים מחבל ערבי רוצח בדקירות סכין את שכנתו, חיילת צה”ל. אחותו, שהייתה מתנדבת במד”א, ניסתה להחיות אותה – ללא הצלחה.

בשנה שיצחק רבין נרצח, אחרי שחרורה מצה”ל, אחותו צפתה שישראל לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. לכן היא לא ראתה סיכוי לחיים נורמליים במדינה, ועזבה לאנגליה.

באותה תקופה, כמו כל ישראלי טוב, הוא השיג דרכון גרמני ונסע ללמוד בהולנד. אחרי הלימודים, וכמה שנים שבהן עבד בסין, חזר לארץ. בהמשך הכיר את בת זוגו והחליטו להקים משפחה.

הוא אמר: “אני דור רביעי לגברים גרושים, והדרך היחידה שאני יכול להבטיח לה שלא נתגרש – היא שלא נתחתן.” אבא שלו, שנכווה משותפות שכשלה ומגירושין מאמו, לימד אותו ששותפות טובה היא כזו שביום שמקימים אותה יודעים מראש גם איך מפרקים אותה.

אז במקום חתונה הם ערכו הסכם וקבעו תאריך יציאה שנתי, שבו הם שואלים את עצמם אם הם עדיין אוהבים ואם ממשיכים לעוד שנה. כמו כל האנשים ה”מתקדמים”, הם בחרו בלידת בית במקום לידה בבית חולים, סירבו לחסן את הילדים, והכי חשוב – סירבו לעשות לילדים ברית מילה.

בחודשים שלפני 7 באוקטובר הם הסתובבו באירופה, וחיפשו מקום שבו יוכלו לחיות חיים נורמליים – בלי “לכבוש עם אחר”, בלי “לממן חרדים”, ועם אפשרות להעניק לילדיהם שקט נפשי.

אז הוא חשב שהדבר היחיד שקושר אותו לארץ זו הדאגה לאמא שלו ולמפעל המשפחתי – עיתון הארץ. לכן הוא חיפש מקום קרוב לשדה תעופה, כדי שיוכל להיות “על הקו”.

בשבעה באוקטובר הם היו בביקור בלונדון. הטיסה חזרה ארצה בוטלה, ופתאום הם הפכו לפליטים. חבר מדנמרק הזמין אותם אליו. ארבעה שבועות גרו בדירת חדר קטנה שלו, ברובע של זרים בקופנהגן. ברחוב למטה דיברו בעיקר ערבית!.

הם מצאו את עצמם בעיר זרה, קפואים (בלי בגדים מתאימים), מחכים שהמלחמה תסתיים. השבועות חלפו, והם נדדו מפה לשם, עד שבסוף מצאו את עצמם בקהילה הישראלית בגואה, הודו. אחרי שנה חזרו היישר להלוויה של חמיו.

בשבעה ביקשו ממנו להצטרף למניין. אמרו קדיש, ומצא את עצמו עם כיפה על הראש, תוהה מה לו ולזה, מה לו ולכל הגסות והבלאגן בארץ.

זה העם שלו

אלא שבשבועות הראשונים אחרי שחזר לארץ, התעצם מאוד תהליך שהתחיל אצלו בשנים האחרונות. הוא התחיל להרגיש שתחושת השייכות שלו לארץ עמוקה יותר ממה שחשב.

המלחמה, חוויית הניכור באירופה, הבגדים החמים והעזרה שקיבלו בבתי חב”ד, התלישות של הקהילה הישראלית בגואה, החזרה ארצה למסגרות החינוך, לקהילה, לעברית – ותחושת ההקלה שכל אלה נסכו בו – גרמו לשכבות עבות של כעס, התנשאות וריחוק להתקלף ממנו. הדברים שפעם נראו לו מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים.

לאט לאט הבשילה בו ההסכמה להכיר, מתוך בחירה, בזהות שלא הוא בחר. על אף המורכבות והבעיות הקשות, האמת היא – שהוא יהודי וישראלי. זה העם שלו וזה הבית שלו. פתאום זה נהיה ברור. פתאום הוא הבין שזה לא “הם ואנחנו”, אלא כולנו בני עם אחד, והוא נולד לתוך זה. וזה שלו.

לפעמים אדם נכנס הביתה ומתחיל לקטר: למה הבית הפוך, למה ולמה. ואז אשתו פונה אליו ואומרת: “מה אתה מתלונן? זה הבית שלך בדיוק כמו שהוא שלי. קח אחריות ותתחיל לעשות סדר.”

את זה הוא הבין – שהעם הזה זה העם שאליו הוא שייך, והארץ הזאת היא שלו בדיוק כפי שהיא שייכת לכל יהודי אחר בעולם.

ואז הוא כותב:  “ברגע שכרתתי ברית עם הארץ והעם בישראל, האבק, החלודה, הסטיקרים על הקירות וחוסר היעילות בנתב”ג הפכו לשלי.נוספו להם, על אף כל מה שעוד יש לבנות ולתקן, פליאה מכך שהמדינה הצעירה שלנו הצליחה לבנות שדה תעופה כה מפואר בזמן כה קצר, ומכמה יופי, גיוון וצבעוניות יש בישראליוּת.” ולפתע ישראל נראית לו הרבה יותר יפה. מה שפעם הרגיז אותו, היום מפעים אותו.

מה שקרה זה שעד עכשיו הוא היה אוהד – הצופה מהיציע. ולכן ברגע שמפסידים במשחק (או במלחמה) – הוא עוזב. אבל ברגע שהוא עבר מהפך והפך לשחקן – הוא לקח בעלות על הזהות היהודית שלו. ומהמשחק הזה אין לאן לברוח, וגם לא כדאי לעשות זאת.

המתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל – זה להיוולד יהודי!