יזכור: נשמות צמאות

על הניצוץ שמתעורר בדור הצעיר, מנהיג שחיפש מים בערבה – ועל כל אחד מאיתנו שמבקש לשמר את הרגע.

 “קירוב המאור אל הניצוץ” 

השנה בישראל התפתחה תופעה מאוד מעניינת: צעירים וצעירות בגיל 16–17 קמים לפנות בוקר לומר סליחות. מדובר על מאות, ולא מדובר באזורים או שכונות דתיות, אלא דווקא במרכז תל אביב. התופעה כל כך בולטת, שאולפני הטלוויזיה הזמינו חוקרת תרבות שתביע את דעתה: מה עומד מאחורי זה?

החוקרת סיפרה שהתופעה קיימת גם אצלה בבית. יש לה בת 16 שקמה כל לילה כדי ללכת לסליחות. האם לא האמינה למראה עיניה — בדרך כלל היא זו שנחשבת ליותר דתייה בבית, וכולם מסתכלים עליה כעל “הנודניקית” של המשפחה. ופתאום, הבת שלה הולכת לבית הכנסת לומר סליחות באמצע הלילה, ולמחרת קמה לבית הספר.

האם שמחה שסוף סוף השפיעה על הבת שלה, אבל הבת אמרה לה: “זה הדור שלנו. אנחנו דור של נשמות צמאות” — ציטוט מתוך שיר של זמר מפורסם שמסתובב בטיקטוק ובמקומות נוספים.

האם ביקשה להצטרף לבת. והן הלכו יחד לבית הכנסת השכונתי בצפון תל אביב, וגילו שהמקום מפוצץ בצעירים וצעירות. בעזרת הגברים — הבנים עומדים, שרים ומתפללים. ובעזרת הנשים — הבנות, חברות הילדות של הבת שלה, עומדות ומתפללות מתוך הסידור, לא מדברות ולא מחזיקות טלפון. הן שרות ומתפללות בדבקות.

המראיין שאל את החוקרת: איך את מסבירה את התופעה הזאת? מה עומד מאחוריה?

היא ניסתה להסביר שהדור הזה — הדור הצעיר — הוא דור שחווה את הקורונה, שהייתה טראומה גדולה. כשהם היו בני 11–12, הם לא הלכו לבית ספר. מיד לאחר מכן, הם נפלו לתוך מלחמה שנמשכת כבר שנתיים, עם לחץ, טילים שנופלים על תל אביב, ריצה לממ”דים וכו.

לכן, הם מחפשים משהו אמיתי להאמין בו, והם פונים ליהדות, לקדוש ברוך הוא, והיא מיד הוסיפה,  זו לא חזרה בתשובה — זה לא שמחר  הם יכריחו את ההורים להפריד את הכלים במטבח ולעשות אותו כשר. זה פשוט סוג של “גם וגם”: גם להתפלל לקדוש ברוך הוא וגם לחיות בדרך שבו הם רגילים .

מה שהיא אמרה זה נכון, אבל אולי יש פה עוד משהו. בלשון החסידות יש ביטוי: “קירוב המאור אל הניצוץ”..

הביטוי “קירוב המאור אל הניצוץ” מתאר תהליך שבו הקב”ה (המאור) נעשה קרוב יותר לנשמת האדם (הניצוץ), במיוחד בתקופות כמו עשרת ימי תשובה, שבהן מתרחשת התקרבות מיוחדת בין האדם לקב”ה. בתקופות אלו האדם יכול לחוש ולמצוא את קרבתו של ה’, ולחוש את נוכחותו בקרבו.

וכמו שהרבי אומר בשיחה (תורת מנחם תשכ”ה חלק א’ ע’ 17)

“בזמן של ראש השנה ועשרת ימי תשובה ישנו הענין דקירוב המאור אל הניצוץ (לא קירוב הניצוץ אל המאור, אלא קירוב המאור אל הניצוץ, היינו, שהגילוי מתחיל מלמעלה), שהמאור מתקרב אל הניצוץ בכל מקום שהוא (הניצוץ) נמצא, גם אם הוא רחוק למטה ביותר; ועל הזמן דעשרת ימי תשובה נאמר “בהימצאו” ו”בהיותו קרוב”, “בהימצאו” מלשון מציאה שבאה בהיסח הדעת, והיינו, שגם כאשר הניצוץ הוא במצב של היסח הדעת לגמרי, שאפילו אינו מרגיש שנמצא בגלות – הרי הוא מוצא (“בהימצאו”) את המאור, והיינו, שמצד קירוב המאור אל הניצוץ מתקשר הניצוץ אל המאור, כיון שהמאור שואב אותו אליו ומתאחד עמו”.

 “קירוב המאור אל הניצוץ” לא התחיל השנה .נכון שהשנה אנו רואים תופעה בממדים גדולים שלא הכרנו בשנים קודמות,  אבל תמיד היה בעם היהודי התעוררות עצומה לקראת הימים הנוראים שבאה כתוצאה מאותו קירוב.

“אבינו מלכנו – תן מים בערבה”

אני רוצה לחלוק אתכם סיפור על בן גוריון שקרה לפני שבעים שנה בדיוק שמבטא את אותה התעוררות.    

בשנת תשי”ד, פרש בן־גוריון מתפקידו כראש הממשלה והצטרף לקיבוץ שדה בוקר בדרום הארץ. שם הוא חי כחבר מן השורה.

בערב יום הכיפורים תשט”ו נשלחה למקום קבוצת חיילי נח”ל דתיים, מקיבוץ חפץ חיים, כחוליית אבטחה. והצטרף אליהם הרב מנחם הכהן ע”ה כדי לנהל את התפילות וכו’. בטרם כניסת היום הקדוש הוא הלך לצריף של בן־גוריון והציע לו לבוא להתפלל עם החיילים.

בן גוריון נעתר והגיע לצריף בקיבוץ ששימש כבית כנסת ארעי, חבוש מגבעת, מחזור גדול מתחת לבית שחיו, הצטרף למניין החיילים והתפלל כל נדרי. באמצע אמירת תפילת “אבינו מלכנו” הלם בן־גוריון באגרופו על השולחן, הפסיק את שליח הציבור ואמר, “חסר כאן משהו: אבינו מלכנו, תן מים בערבה…”

שליח הציבור והמתפללים נענו לבקשתו, ובכל אמירת “אבינו מלכנו” באותו יום כיפור הוסיפו את ה”אבינו מלכנו” של בן־גוריון.

הוא ישב עם החיילים עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר שוב הופיע לתפילה, בן־גוריון לא עזב את מקומו עד ההפסקה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה ונעילה. בהפסקה ביקש מהרב מנחם להתלוות אליו לביתו. הוא לא נימק מדוע, אבל הוא הבין שבן גוריון רצה שידעו שהוא צם.

הם ישבו ושוחחו. בן־גוריון הרבה לשאול שאלות. מדי פעם הביא תנ”ך וגם גמרא, וביקש לשמוע איך הרב מנחם, מפרש את הכתוב.

הגיעה העת לשוב לבית הכנסת. בן־גוריון חזר לצריף בית הכנסת, למנחה ולנעילה. לפני תפילת נעילה הוא ביקש לדבר אל החיילים, ושוחח עימם על צה”ל ככור ההיתוך למיזוג הגלויות. את דבריו סיים במילים: אסור  להפלות בין יהודי ליהודי. ברוח זו צריכים לעמוד בפני הקל. (מתוך הספר למען אחי ורעיי) 

איך ממשיכים את יום כיפור

וכאן מתעוררת שאלה ששאל אותי השבוע יהודי, כשישבנו ולמדנו יחד על יום כיפור. הוא אמר: נכון, אנחנו מתעוררים ביום כיפור, נמצאים במצב רוחני יותר נעלה — זוהי הרגשה נפלאה. אבל השאלה היא: איך ממשיכים לשמור על המומנטום של יום כיפור ביום שלאחריו, בשבוע שאחריו, בחודש שאחר כך? זה יפה שמרגישים מאוד רוחניים ביום כיפור — השאלה היא מה עושים עם זה למחרת.

והתשובה היא: כשנמצאים באותו מצב רוח רוחני של ביום כיפור — בזמן שאומרים “יזכור” או בתפילת נעילה — מקבלים על עצמנו החלטה להוסיף מצווה אחת. אם זה כל יום, או פעם בשבוע, או פעם בחודש — וכך כל פעם שאתה מקיים את המצווה הזאת, אתה נזכר שאת ההחלטה לקיים אותה קיבלת באותם רגעים נעלים של יום כיפור.

וזה בעצם מחזיר אותך לאותה הרגשה שבה עמדת ביום כיפור. גם ביום רגיל באמצע החורף, כשהכל אפור וחשוך — אתה לרגע חווה שוב את אותה הרגשה נפלאה שהייתה לך כשעמדת בבית הכנסת, עם עוד הרבה יהודים, והרגשת את “קירוב המאור אל הניצוץ”.