מבחוץ עשוי להיראות שקשה להיות יהודי, אך החוויה של קיום המצוות ממלאת את הלב באושר שמתעלה מעל כל קושי. גם השהות בסוכה הארעית שלכאורה נראית קצת מאתגרת, היא למעשה חוויה רוחנית מיוחדת של חיבוק אלוקי העוטף אותנו בסוכה.
הסיפוק שווה את הכול
שחייה היא אחד מענפי הספורט הנפוצים בתיכונים, וצעירים מתאמנים בשחייה כמעט כל יום במשך כשעתיים.
הורה אחד סיפר לי שבנו הצטרף לקבוצה הזאת, והוא שוחה בבית הספר במשך שעתיים כל יום. שאלתי אותו האם הבן מגיע הביתה מאוחר. והוא השיב בשלילה. “הוא עושה את זה לפנות בוקר מהשעה 5:30 עד 7:30 בבוקר”.
ומי לוקח אותו לבית ספר בשעה כזאת מוקדמת? הוא הצביע על עצמו. השיחה שלנו הייתה בלילה חורפי, כשסערת שלג בחוץ. שאלתי אותו: מחר לפנות בוקר אתה והבן שלך תקומו בשעה חמש ותיקח אותו לבית הספר כדי לשחות?! לא הצלחתי להבין מה מניע אותו ואת בנו להקרבה הזאת. בזמן שכל אדם נורמלי במזג אוויר כזה מעדיף להישאר מתחת לשמיכה.
תקופה לאחר מכן ישבנו בשלחן שבת וסיפרתי לו על אחי שנסע לשליחות בסין. הוא התעניין מאיפה הוא משיג אוכל כשר, האם יש שם בית ספר יהודי וכו׳. ואז הוא פונה אלי בתמיהה ואומר לי: “אני לא מבין מה מניע את אחיך לעזוב חיים נורמליים ולעשות את ההקרבה הזאת”. אמרתי לו: “נכון שיש פה הקרבה גדולה, אבל זה הכול כדאי בשביל הסיפוק הנפשי שמקבלים מזה”.
הוא הסתכל עליי, חייך ואמר לי: “אתה זוכר ששאלת אותי על השחייה של הבן שלי ולא הבנת מה מניע אותו לקום לפנות בוקר כדי לשחות במשך שעתיים? זוהי אותה תשובה!”.
כשהכל ארעי
וזה מביא אותנו לחג הסוכות. שמו הנוסף של חג הסוכות, הוא חג האסיף. מבין כל החגים החקלאיים, אמור החג הזה להיות השקט והרגוע ביותר.
בפסח מבשילה השעורה והחקלאי ממהר לימי קציר. בשבועות בכלל אין עם מי לדבר. רק בסוכות, כשמסתיימת העונה, מתפנה האדם לנוח מעמלו. לכן רק ביחס לחג הסוכות אמרה התורה במפורש “ושמחת בחגך”.
ואז באה התורה ואומרת: צא לסוכה! או בלשונם של חכמים בתחילת מסכת סוכה: “צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי”. דווקא בזמן שאתה רוצה להתבצר בעוצמה שבנית במהלך שנה שלמה של עמל – מחייבת אותך התורה לצאת אל סוכה ארעית. המבנה הרעוע הזה מסמל יותר מכל דבר את היעדר מבצרו של האדם – ביתו.
גם ההלכות שנקשרו למצוות הסוכה מעצימות את הרעיון הזה. “סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה”. הנימוק הוא שסוכה חייבת להיות מבנה ארעי. הגובה יוצר את תחושת הביטחון של הכתלים המגוננים על האדם. כך גם בסכך, שהוא עיקר הסוכה, חייב להיות תחת כיפת השמים.
הסוכה יוצרת מין תחושת גלות שנכפית על האדם. דווקא כשהוא רוצה להתבסס מזכירים לו בדרך הישירה ביותר שהוא ארעי בעולם. מחג שכולו שמחה על האסיף הופך החג להיות ביטוי ליציאה למקום של ארעיות.
ובלשון המדרש: “למה אנו עושין סוכה אחר יוהכ”פ… שמא יצא דינו של ישראל לגלות ועי”כ עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה, והקב”ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל” (יל”ש אמור רמז תרנ”ג).
חיבוק מה’ לכל השנה
אולם ישנם גם תחושה אחרת. הסוכה מסמלת את החיבוק בכנפי השכינה. על פי הקבלה מתבטא היחס שבין הימים הנוראים לסוכות כשתי ידיים של אדם המחבק. בשיר השירים (ח, ג) נאמר: “שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני”. אומר האריז”ל: “שמאלו תחת לראשי – זו ראש השנה שהיא בחינת גבורה, ואחר כך “וימינו תחבקני” היא בחינת סוכה שהיא כולה חסדים”.
וכמו שאדמו”ר הזקן אומר בלקו”ת: “כמ”ש ‘שמאלו תחת לראשי’, שבחינת שמאל דוחה גורם… להתגלות בחג הסוכות בחינת וימינו תחבקני, כאדם החובק את חבירו מאהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג הסוכות הסכך וג’ דפנות הן בחינת חיבוק וקרבת ה’ ממש שסובבו ומקיפו מכל צד” (לקו”ת נצבים עמ’ 96). אדמו”ר הזקן מוסיף בדרושים לסוכות: “דפנות הסוכה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח זהו עד”מ כנגד ג’ פרקי יד ימין כו’ והוא בחינת ימינו תחבקני” (ע’ עט).
עבור אדם זר סוכות הוא חג של גלות. צריך לעזוב את הבית החם והנעים עם כל הנוחיות שיש בבית, ובפרט בימינו, ולצאת לסוכה הקרה והקטנה שכולנו יושבים בה צפופים ולפעמים יורד גשם או שהדבורים מציקות וכו’. אבל כל אחד שחווה את חג הסוכות יודע את ההנאה הגדולה ואת החוויה הרוחנית שחווים כשיושבים בסוכה. הוא מרגיש את החיבוק של הקב”ה, וזה מתבטא בכך שאנו יושבים בתוך המצווה.
בדרך כלל המצווה היא על חלק מהגוף בלבד: תפילה בפה, תפילין על היד והראש וכו’. הסוכה היא המצווה היחידה שכל כולך, עם הערדליים, נכנס לסוכה (תו”מ ח”ג ע’ 262). הקב”ה מקבל אותך כמו שאתה.
היה ילד יתום שגדל בחיפה בשנות השישים של המאה הקודמת. בלית ברירה העבירו אותו לירושלים לבית היתומים דיסקין. באותן שנים לבית היתומים לא היה הרבה מה להציע לילדים האלו, לא תחושת בית, לא אהבה ולא כלום. רוב הילדים שגדלו שם מרדו במורים ועזבו את הדת, וגם הוא עבר חוויה דומה.
בגיל שמונה עשרה הוא חזר לחיפה. ואז, באיזה ליל שבת שהיה לו משעמם, הוא החליט להיכנס לרכב ולנסוע לבקר רבי חסידי שהתגורר אז בחיפה. האדמו”ר מסרט ויזניץ’ היה עורך בליל שבת טיש חסידי והחליט ללכת לראות מה קורה שם. אבל כשהוא ישב שם הוא הרגיש נקיפות מצפון על כך שהוא בא לשם בשבת ברכב. בסוף הוא החליט שהוא ניגש לספר את זה לרבי עצמו. הוא פנה אליו ואמר לו: “אני מרגיש רע שבאתי לכאן ברכב”. האדמו”ר מסרט ויז’ניץ חיבק אותו ואמר לו: “בני היקר תבוא מתי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה”.
אותו יהודי שסיפר את זה אמר: “הרבי חיבק אותי בשני ידיו ושם הוא השאיר אותי”. זה גרם שאותו יהודי חזר ליהדות והקים משפחה למופת.
הסוכה היא החיבוק שהקב”ה נותן לנו, ואנו נשארים בתוך החיבוק הזה כל השנה כולה.
This post is also available in: English