חודש אלול מסמל את השידוך בין עם ישראל לקב”ה, ראש השנה ויום הכיפורים הם החופה והחתונה, ובסוכות אנו חוגגים את סעודת החתונה באולם המפואר בפרחים, ארבעת המינים, עד לשיא השמחה, שמחת תורה, המאחדת את עם ישראל עם אביהם שבשמיים הממשיכה לאורך כל השנה.
מצוות החג
פרחים – זהו נושא קצת טעון ביהדות. בלוויות של נוכרים מביאים פרחים ומניחים אותם על הארון. יהודים בארה”ב יודעים שזהו לא מנהג יהודי, אבל ישנם יהודים שמוצאם מברית המועצות לשעבר שאינם יודעים שזה לא מנהג יהודי ותמיד כשהם מביאים פרחים, אני שומע הרבה הערות נגד זה; היתכן שהם עושים כך וכו’. היהודים המקומיים כאן תמיד מתרגזים לראות שהם נוהגים במנהגי אומות העולם.
בסוכות ישנם שתי מצוות עיקריות: לשבת בסוכה, וכן מצות נטילת ד’ מינים. במצוה הזאת של ד’ מינים אנו מוצאים מאפיין מיוחד שאין כמותו בשום מצוה אחרת בתורה: כל מצוה שבתורה אדם יכול לקיימה ברכושו של מישהו אחר, אני יכול להניח תפילין ששייכות לאדם אחר ובכך לצאת ידי חובת מצות תפילין; אני יכול להתעטף בטלית ששייכת לאדם אחר ובכל זאת אני מקיים את המצוה; אפשר להדליק נרות חנוכה בנרות שלא שייכות לי, וכך בכל מצוה ומצוה. גם לגבי מצות סוכה, אני יכול לשבת בסוכה ששייכת לאדם אחר ולצאת ידי חובת ישיבה בסוכה.
אולם יש יוצא מן הכלל אחד: מצות ד’ מינים. הגמרא במסכת סוכה (מ”א, ב) אומרת: “ולקחתם לכם משלכם להוציא את השאול . . מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו”. כדי לקיים את המצווה הזאת – ארבעת המינים חייבים להיות שלך, ובאם הם אינם שלך – לא קיימת את המצוה! אבל לפני שאתם “נכנסים ללחץ” אם קיימתם את המצוה או לא, אני רוצה לספר לכם סיפור מענין.
הגמרא שם ממשיכה בסיפור: “מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו ר”ג ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו ר’ עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל”.
ארבעת החכמים הללו היו המנהיגים של עם ישראל בשעתו. רבן גמליאל היה הנשיא, רבי יהושע היה האב”ד, ראב”ע התמנה לנשיא ושימש ביחד עם רבן גמליאל, ורבי עקיבא היה המנהיג ה”בלתי מוכתר”. ארבעתם נסעו כנראה בשליחות עם ישראל לרומי וכדו’ והפליגו בצוותא חדא באוניה. כאמור, רק לרבן גמליאל שהיה איש עשיר היה לולב בשווי של אלף זוז, והיות שההלכה אומרת שהלולב חייב להיות שלך, הם מצאו פתרון לבעיה הזאת; רבן גמליאל העניק את הלולב במתנה לחברו ואז חברו יכול היה לקיים בלולב דנן את המצוה, שכן ברגע זה הלולב שייך לו. וכך האחד העביר את הלולב במתנה לרעהו כדי לקיים את המצוה. באופן זה נהגו יהודים במשך כל הדורות, שהיו קונים לולב אחד לכל העיירה וכל אחד מבני העיירה היה זוכה בלולב במתנה ומעניק לאחר-מכן את הלולב במתנה לרעהו.
נשאלת השאלה, מדוע דוקא לגבי לולב התורה מחייבת שזה צריך להיות “לכם” – הלולב חייב להיות שייך לך, ויש על כך הדגשה יותר מאשר בכל מצוה אחרת?!
למה הם בוכים?…
חודש אלול וחודש תשרי משולים לשמחת חתונה בין חתן וכלה. כולנו מכירים את ראשי- התיבות של אלול “אני לדודי ודודי לי”. זהו החודש שבו הזוג באים “בקשרי שידוכין”, הוא “רוקד” סביבה והיא “רוקדת” סביבו, ויש הרבה אהבה.
חודש תשרי כולו משול לחתונה עצמה, חלקו הראשון והרציני של החודש, דהיינו ראש השנה ויום הכיפורים – משול לחופה. כל מי שהיה אי פעם בחתונה דתית מבחין מיד שמעמד החופה הוא אירוע מאד רציני. הרבה פעמים רואים את החתן והכלה בוכים, ואנשים שלא מצויים בסוד העניינים שואלים “מה קרה, למה הוא בוכה? מישהו מכריח אותו להתחתן? האם זה חלילה נגד רצונו”?…
הסיבה שהם בוכים היא הואיל ומעמד זה נחשב ליום כיפור הפרטי של בני הזוג, ולכן הם צמים ביום החופה ואומרים “על חטא” כמו שכולנו עושים ביום הכיפורים. זוהי גם הסיבה שהחתן והכלה לובשים בגדי לבן כמו ביום כיפור, ועד כדי כך שהמנהג הוא שהחתן אינו לובש קיטל בשנה ראשונה לאחר חתונתו משום שהוא כבר לבש זאת ביום כיפור הפרטי שלו! (אג”ק ח”ו עמ’ קע”ב).
ומאותו טעם אנשים רבים מבקשים מהחתן והכלה שיתפללו עבורם היות ששערי שמים פתוחים תחת החופה עבורם ועבור כל מי שמשתתף בחופה ע”ד יום הכיפורים.
מיד לאחר החופה צועד הזוג הצעיר אל ה”חדר יחוד”, היות שעליהם להימצא יחדיו לבד בחדר סגור למשך שש או שבע דקות, ורק אז מסתיים מעשה הנישואין. כך גם אצלנו בסיום וחותם היום הקדוש יום הכיפורים אנו מתפללים את תפילת ה”נעילה”. הפירוש הפשוט הוא שאז ננעלים שערי שמים, אבל הרבי מסביר (בלקו”ש חלק ד’ עמ’ 1154) שבתפילת נעילה “נועלים” את כל השערים ולא מרשים לאף אחד להיכנס, ובפנים בתוך החדר נשארים רק עם ישראל והקב”ה, כלומר, שמגיעים לכזו דרגה נעלית ששם נמצאים רק היהודי והקב”ה לבדם. וזה הכוונה ב”נעילה” – ה”חדר יחוד” של עם ישראל והקב”ה.
אחרי החופה עוברים לחלק השמח של החתונה – הסעודה והריקודים. אחד הדברים החשובים ביותר בחתונה אלו הם הפרחים, אם אין פרחים – אין חתונה…
והפרחים הללו הם הלולב והאתרוג, שהם הפרחים שמביאים לחתונה של כנסת ישראל והקב”ה.
ויש לומר בדרך אפשר, שכמו בחתונה אוי לאותו חתן שיביא לכלתו פרחים שהשאיל מחברו, שהרי דבר יקר שאדם שואל מחבירו עוד אפשר להבין זאת, אבל דבר זול כמו פרחים אותם הוא מביא לכלה כדי לבטא את אהבתו וזה אפילו לא שייך לו, הרי היא פשוט תזרוק אותו מהבית – כך גם הלולב והאתרוג חייבים להיות שייכים לאדם שמקיים בהם את המצוה.
בואו לשמוח!
חג הסוכות הוא כמו סעודת החתונה, כולנו יושבים ואוכלים “בשר שמן ויין ישן” וכל שאר המטעמים. אחרי הסעודה הנוהג הוא שקמים לרקוד, שותים לחיים והריקודים מתחילים בכל עוז ותעצומות. הריקודים הם עיקר החתונה, שכן המצוה היא “לשמח חתן וכלה”.
הריקודים הם שמחת תורה. בסוף כל חודש תשרי, אחרי שכולנו השתתפנו ב”חופה” שזה ראש השנה ויום כיפור, אכלנו ב”סעודת החתונה” שזהו חג הסוכות, כעת סוף סוף מגיע זמן “הריקודים” – שמחת תורה שבו שותים לחיים ומתחילים לרקוד.
וכמו שבחתונה מי שעוזב את המקום לפני הריקודים – לא קיים למעשה את המצוה העיקרית של שמחת חתן וכלה, כך גם כאן, אם אתה לא משתתף בריקודים של שמחת תורה – פספסת את העיקר, ואולי יש מקום לבקש ממך להחזיר את דמי המנה שאכלת בחתונה.
ולכן אנו מזמינים אתכם לריקודים של “החתונה בין כנסת ישראל והקב”ה” ונא להזמין גם את כל אלו שהשתתפו ב”חופה”, ואפילו את אלו שברחו לפני שנכנסנו ל”חדר יחוד” שגם הם יבואו לריקודים לשמוח בחתונה הגדולה ומשמחה זו נזכה ‘להמשיך’ שמחה על פני כל השנה כולה.
This post is also available in: English