הדפיברילטור הרוחני של העם היהודי

מהקול החשמלי שמעיר את הלב, ועד טנק המצוות במנהטן – איך “מכת חשמל” קלה מחזירה חיים ללב היהודי.

בכל מקום ציבורי שמכבד את עצמו יש דפיברילטור — מכשיר המסייע בהצלת חיים על־ידי העברת פולס חשמלי ללב במקרים של הפרעות קצב לב, כגון דום לב וכדומה. האתגר הוא תמיד כיצד לוודא שכל באי המקום ידעו, בשעת חירום, היכן נמצא הדפיברילטור כדי שיוכלו להציל חיים. אצלנו בבית הכנסת, לאחר מחשבה מרובה, הוחלט להניח את המכשיר בשידה שעליה מניחים את סיר הצ’ולנט בכל שבת. כך שכל אחד מהמתפללים יודע בדיוק היכן הוא נמצא, ואף אם הבניין יהיה חשוך – הוא יוכל למצוא אותו מיד.

כמו שיש מכשיר שנותן מכת חשמל ללב כדי לעוררו לחיים, כך גם בחיים הרוחניים — לפעמים אדם צריך לקבל “מכת חשמל” כדי להתעורר. – ראינו שעם ישראל כולו התעורר מהמכה הכואבת מאוד שנפלה עלינו ב־7 באוקטובר, וצריך להתפלל שלעולם לא נגיע לכך. – אבל לא תמיד זו חייבת להיות מכה כואבת, אלא זו יכולה להיות חוויה שמטלטלת את האדם מבפנים.

מחמד עיניך

בתנ״ך מסופר על אחאב מלך ישראל, שמלך בערך בשנת 850 לפני הספירה. אחאב עבד את הבעל — שם של עבודה זרה — והפיץ את עבודת האלילים בעם. הוא הרבה להכעיס את ה’, ונישא לאיזבל, בתו של מלך צידון, שהוציאה להורג את כל נביאי ה’ (מלבד מאה שניצלו והוחבאו על־ידי עובדיה במערה). התנ״ך מתאר את אחאב כאחד המלכים החוטאים ביותר, שכן בימיו חדרה לראשונה עבודה זרה לישראל בעידוד ותמיכה ממלכתית. אחאב בנה מקדשים לבעל ולאשרה, ומימן מאות מנביאיהם בחצרו. איזבל אשתו, הנסיכה הצידונית, קידמה את הפולחן הכנעני באלימות וברדיפה מתמדת של נביאי ה’.

המעצמה האזורית באותם  ימים היתה ממלכת ארם (סוריה של ימינו). בתקופת אחאב, בן־הדד מלך ארם נלחם נגד ממלכת ישראל שלושה פעמים  בפעם הראשונה הוא יצר קואליציה עם עוד שלושים ושניים מלכים שהצטרפו אליו להלחם בישראל. בן־הדד עלה והטיל מצור על שומרון, ונלחם בעיר. הוא שלח שליחים אל אחאב מלך ישראל ואמר לו: “כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד – כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם.” אחאב ענה לבן־הדד: “כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ – אֲנִי שֶׁלְּךָ, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ.”

אך השליחים חזרו פעם נוספת ואמרו: “כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֶת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ, וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ – יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ.”

בן־הדד דרש לא רק את הכסף והזהב, אלא גם את “מחמד עיניך”. שואלת הגמרא במסכת סנהדרין (ק״ב ב): מהו אותו “מחמד עיניך” שלא רצה אחאב לתת לבן־הדד, לאחר שכבר הסכים לוותר על נשיו ועל כספו וזהבו?
והתשובה: זה היה ספר התורה. אחאב היה מוכן לוותר על הכול — אך לא לתת את ספר התורה שלו לגויים.

אותו אחאב, שהקים עבודה זרה בכל רחבי ישראל, בנה מזבחות לבעל ולאשרה, והרג את נביאי ה’, זה שנלחם בכל דבר הקשור לקדוש ברוך הוא — לפתע התעורר ואמר: “מה פתאום שאתן לו את ספר התורה?”
הוא שולח לבן־הדד מסר חזרה: “הכול אני מוכן לתת לך, אבל את ספר התורה – לא!”

וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶּן־הֲדַד:
“אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ – כָּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָּרִאשׁוֹנָה אֶעֱשֶׂה, וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת.”

נשאלת השאלה – מה קרה כאן? רק יום קודם לכן אחאב נלחם נגד כל מה שכתוב בתורה, נגד הדיברה השנייה: “לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני”. ולפתע הוא מוכן לתת הכול – חוץ מספר התורה. מה גרם לשינוי הזה?

אומר הרבי דבר נפלא:

“בנוגע לאחאב – אין זה סוד, אלא ידוע לכל שהנהגתו היתה היפך התורה, ועבר על כל התורה כולה, ועד שהרג את כל נביאי ה’ וכו’. ואעפ”כ, כאשר מלך גוי אמר לו ‘לי תתן .. מחמד עיניך’, ספר תורה – הרי זה פעל עליו להכריז בגלוי ובפשיטות: ‘הדבר הזה לא אוכל לעשות’!

עד עכשיו היתה הנהגתו שלא ע”פ תורה, וכאשר יהודי ניסה להשפיע עליו, לא הצליח לפעול. אחאב לא התפעל גם כשדיברו אליו בדברים היוצאים מן הלב; מה פעל עליו – דוקא כשבא מלך ארם ואמר לאחאב ‘לי תתן .. מחמד עיניך’ – הרי זה פעל על אחאב שאכן יהי’ אצלו בפשיטות שהס”ת היא ‘מחמד עיניו’ (שהרי אחאב לא התווכח עם מלך ארם אם הס”ת היא אכן ‘מחמד עיניו’ או לא), ולכן אמר בפשיטות ‘הדבר הזה לא אוכל לעשות’!

ועד שהי’ מוכן למסור נפשו על זה – שהרי אחאב ידע שע”פ טבע לא יוכל לעמוד נגד מלך ארם, שלכן הסכים לדרישתו באמרו ‘כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה (“כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תתן”) אעשה’, ואעפ”כ, לא הי’ מוכן בשום אופן לתת ‘מחמד עיניך’, באמרו, ‘הדבר הזה לא אוכל לעשות’, עד כדי מס”נ, שהרי בגלל זה יצא מלך ארם למלחמה עם אחאב, אלא שבפועל הי’ לבנ”י נצחון גדול, כמסופר בתנ”ך פרטי הדברים ( תורת מנחם כרך ס. עמוד 331.)” 

כשהוא שמע מגוי שמגדיר את ספר התורה שלו כ”מחמד עיניך” — הדבר היקר לו ביותר — זה היה בשבילו כמו מכת חשמל רוחנית. פתאום הוא התעורר ואמר: “נכון, זה באמת מחמד עיניי!” והוא היה מוכן ללכת עד הסוף, להילחם – לא משנה מה יקרה – אבל את מחמד עיניו הוא לא היה מוכן לתת. לפעמים רק כשלא־יהודי אומר לך מה הוא רואה אצלך, רק אז אתה נזכר באמת עד כמה זה יקר לך. זהו דפיברילטור רוחני.

הטריגר שהדליק ניצוץ

קורה לפעמים שאנשים מתחילים להשתתף בשיעורי תורה דווקא בגלל שידידים או שותפים לעבודה – שאינם יהודים – שואלים אותם שאלות בתנ״ך, והם מגלים שאין להם תשובה. זה הטריגר שהדליק אצלם ניצוץ. לפעמים יהודי לא מצליח לעשות את הצעד הזה בעצמו, ורק משהו חיצוני “מנער” אותו וגורם לו להתעורר באמת.

את זה אנחנו לומדים גם מפרשת השבוע. אברהם אבינו, בתחילת דרכו, כשהוא הגיע לארץ ישראל, החל להפיץ את רעיון האמונה בה’ – בא־ל אחד שברא, יצר ומנהיג את העולם. התורה מספרת: “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם.” חז”ל מספרים שאברהם הקים אכסניה לעוברי דרכים, וכשסיימו לאכול ולשתות, ביקש מהם להודות לבורא. 

חז”ל מוסיפים ומספרים, כי היו אנשים שסירבו לברך ולהודות לה’. הם טענו לפני אברהם: “אתה זה שנתת לנו לאכול ולשתות, ולכן נודה רק לך.” מה עשה אברהם? לאנשים כאלה אמר: “אם התודה מגיעה לי, שלמו לי אפוא בעבור מה שאכלתם ושתיתם.” ואז היה מציג להם חשבון מפורט, ומסביר: “מי ייתן לכם לחם ובשר ויין במדבר?” כשהאורחים הבינו שעליהם לשלם סכום שאינו בר־תשלום, נכנעו והסכימו להודות לקב”ה.

אך כאן עולה שאלה פשוטה: אותם אנשים שסירבו בתחילה לברך – האם באמת שינו את דעתם בעקבות הלחץ שאברהם הפעיל עליהם? הרי ייתכן שהם אמרו את מילות הברכה רק כדי להיפטר מהדרישה לשלם. אם כך, איזו תועלת הפיק אברהם מ“כפייה דתית” שכזו? וכיצד בדרך זו באמת הפיץ את שם ה’ בעולם?

מתברר שאכן כך הוא. אנו מוצאים בתורה דוגמה לשינוי קיצוני בדעות ובהשקפות שנגרם בעקבות לחץ חיצוני. בפרשת המרגלים, שהוציאו דיבת הארץ רעה, אנו רואים שבתחילה העם כולו התקומם נגד ה’ ולא האמין ביכולתו להכניסם לארץ. הם קראו: “ניתנה ראש ונשובה מצרימה.”

אך לאחר שהקב”ה קצף עליהם וגזר: “במדבר הזה יפלו פגריכם”, חל לפתע מהפך בדעת העם. פתאום הם באו ואמרו: “הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’.”

ולכאורה – תמוה הדבר. הרי הסיבה למרד ולבכייה של העם הייתה חוסר האמונה ביכולת ה’ לגבור על עמי כנען. וכי על־ידי שהקב”ה נזף בהם – הוא הוכיח להם שיש לו את היכולת לכבוש את הארץ, עד שבני ישראל שינו את דעתם כל כך מהר?

אלא שמכאן למדנו כלל גדול: כשהאדם חוטא ומצדיק את מעשיו בנימוקים שונים, אין צורך להתווכח עם כל טענה וטענה. כל ההסברים הללו אינם אלא מסווה לייצר הרע, כאשר מצליחים להכניע את היצר – כל הטענות נעלמות מאליהן.

כך גם כאן: כשהקב”ה קצף על העם, הוא הכניע באחת את היצר הרע שהשתלט עליהם. ואז כבר לא היה צורך בהוכחות או בטיעונים על כוחו של ה’. ממילא אמרו בפשטות ובאמונה שלמה: “הננו ועלינו.”
(לקוטי שיחות, כרך ט״ו, עמ׳ 122)

בשנות ה־70, כשהרבי יזם את “טנק המצוות”, חסידי חב״ד יצאו למרכז מנהטן ושאלו עוברים ושבים: “Are you Jewish?” השאלה הפשוטה הזו הייתה עבור רבים ‘מכת חשמל’ רוחנית. יהודים שלא חשבו על זהותם שנים לפתע התעוררו: “אני יהודי? מה זה אומר?” בתוך הרחובות הרועשים, עם השלטים הגדולים והמוזיקה — הטנקים האלה היו הדפיברילטור הרוחני של העם היהודי.

לפעמים צריך להשתמש בדרכים לא־שגרתיות, באמצעים לא־קונבנציונליים, כדי לעורר את הלב היהודי. וזה עובד. תנסו — זה יעבוד גם אצלכם.

(מתוך שיעור ‘תובנות לחיים’ לפרשת וירא ה’תשפ”ו)