הכנסת אורחים היא לא רק מצווה, אלא דרך שבה מתגלה אלוקות בעולם – ממנה נולדו ילדים, נשמות חדשות וברכות לדורות.
הכנסת אורחים היא מצווה חשובה מאוד. — ב־770 תמיד היו אורחים שבאו להיות אצל הרבי, במיוחד בחגים. חסידים הגיעו מכל העולם — יש שבאו לשבועיים, יש שבאו לחודש — וגם בשאר חודשי השנה היו אורחים רבים. בשכונת קראון הייטס היו משפחות שזכו לארח עשרות אנשים מדי שבת.
אני מכיר משפחה שנהגה לארח בקביעות חמש־עשרה עד עשרים אורחים. באחת השבתות, כשכולם היו מסובים לארוחת ליל שבת, נשמעה דפיקה בדלת. אישה עמדה שם וסיפרה שהגיעה קבוצה של בנות מצרפת שבאו להיות אצל הרבי, הם היו אמורות להתארח במקום מסויים, אבל בגלל חוסר תיאום אין להן היכן לאכול סעודת שבת. בעלת הבית לא היססה לרגע: “תגידי להן שיכנסו, נשמח לארח אותן.” היא שלחה את הגברים להביא שולחנות וכיסאות מהמַרתף, ביקשה מהבנות לעזור במטבח, ותוך זמן קצר סידרו מקום לכולן. הבנות מצרפת ישבו בשמחה, אכלו בפנים מאירות, והרגישו רצויות ואהובות. ובסוף הארוחה עוד נשאר אוכל.
לידת הבעש”ט
אני רוצה לחלוק סיפור על הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות — על הוריו, רבי אליעזר ושרה. הם היו עקרים מלידה, גרו ביישוב קטן וחיו ברווחה. רבי אליעזר השתמש רק בחלק קטן מהכנסתו והשאר הקדיש להכנסת אורחים; בכל שבת היו בביתם עשרים ואף שלושים אורחים. שבת אחת, באמצע סעודת היום, הופיע לפתע אורח נוסף. זה היה מוזר — איך הגיע יהודי באמצע שבת למקום כה קטן? ובכל זאת, רבי אליעזר קיבלו בסבר פנים יפות ונתן לו לקדש ולאכול. כששאלו אותו הסועדים “איך אתה מכבד אותו, הרי הוא בא מחוץ לעיר בשבת?”, נכנס רבי אליעזר לחדר צדדי ובכה. אך מיד נזכר שלאורח לא יהיה נעים, מחה את דמעותיו וחזר לשולחן לכבד את האורח אף יותר.
רבי אליעזר נהג להשאיר אורחים גם ליום ראשון, נותן להם כסף לדרך ומלווה אותם. כך עשה גם לאותו אורח. בדרך אמר לו האורח: “דע לך שאני אליהו הנביא. מן השמים שלחו אותי לנסותך – לראות כיצד תקבל אורח זר, ואכן עמדת בניסיון. בזכות הכנסת האורחים שלך תזכה שיוולד לך בן.” ואכן, ביום ח”י באלול שנת תנ”ח (1698), נולד לו בן יחיד – ישראל, הבעל שם טוב. הילד שנולד בזכות הכנסת אורחים גם ליהודי שהגיע באמצע השבת היה זה שהקים את תנועת החסידות, המבוססת על הרעיון שכל יהודי יקר בעיני הקדוש ברוך הוא.(ספר התולדות הבעש”ט ע’ 27)
את הרעיון הזה שמצוות הכנסת אורחים יש לה כוח להביא ברכה לילדים אנו למדים מפרשת השבוע.
“וירא אליו ה’ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום” – כך נפתחת פרשת וירא. הקב”ה התגלה לאברהם, ובלשון רש”י: “כדי לבקר את החולה.” התורה מדגישה שאברהם “יושב פתח האוהל”. למה לא בפנים? הרי חם מאוד בחוץ. אומרים חז”ל שאברהם ישב שם כדי לראות אם יש עוברים ושבים שיוכל להזמין לביתו, להאכילם ולהשקותם. מידת החסד שבו לא נתנה לו מנוח. אברהם, בן תשעים ותשע וביום השלישי למילתו, יושב ומצפה לאורחים. העובדה שאין לו את מי לארח מצערת אותו יותר מן הכאב עצמו, והקדוש ברוך הוא, הרואה את צערו, שולח לו אורחים: “וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו.”
אברהם רץ לקראתם, מפציר בהם: “יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם.” אף שהבטיח רק “מעט מים ופת לחם”, בפועל: “וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב… ויקח חמאה וחלב. והוא עומד עליהם תחת העץ”, והם אוכלים. אחר כך מתברר שלא היו אלו אנשים רגילים, אלא מלאכים שבישרו לו על לידת יצחק, דבר שנראה בלתי אפשרי – אברהם בן מאה ושרה בת תשעים.
לכאורה, אם הקדוש ברוך הוא רצה לבשר לאברהם על לידת יצחק, לא היה צריך לשלוח מלאכים בדמות אנשים – היה יכול לבשר לו ישירות בנבואה. אבל בפועל דווקא בזכות מצוות הכנסת אורחים באה הבשורה על הילד. מכאן למדנו שמצוות הכנסת אורחים – יש בה כוח מיוחד, סגולה לזכות בילדים.
בן השונמית
גם בהפטרת השבוע מופיע סיפור דומה. מסופר שם על אלישע הנביא, שנהג לעבור מדי פעם בעיר שונם (שנמצאת ליד עפולה), ושם הייתה גרה “אישה גדולה” – אישה חשובה ועשירה, אך ללא ילדים. בכל פעם שאלישע עבר במקום, היא הזמינה אותו לסעוד בביתה. לאחר זמן, הבינה האישה שראוי להכין לנביא מקום קבוע. היא פנתה אל בעלה ואמרה: “הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹקים קָדוֹשׁ הוּא עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה.” היא לא הסתפקה באירוח חד־פעמי – היא בנתה במיוחד חדר לאלישע, כדי שתמיד יהיה לו מקום נעים ונוח לשהות בו.
אלישע, שראה את טוב לבה ואת הכנסת האורחים שלה, רצה לגמול לה. הוא הציע לדבר בשמה אל השלטונות כדי להיטיב עמה, אך היא ענתה בענווה: “בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת” – אני מסתפקת במה שיש לי. ואז גיחזי אמר לנביא שהאישה חשוכת ילדים ובעלה זקן. אלישע קרא לה ואמר: “לַמּוֹעֵד הַזֶּה, כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.” האישה התקשתה להאמין ואמרה: “אַל אֲדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹקים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ.” אבל דבר ה’ ביד הנביא התקיים – ובשנה הבאה, בדיוק באותו הזמן, נולד לה בן.(מלכים ב,פרק ד)
וכפי שמובא במדרש תנחומא (פרשת תצא פיסקא ב): “ויש מצוות שמתן שכרה בנים, כמו שרה שאירחה את האורחים, ושונמית על שקבלה את אלישע.”
בנים זכרים
עד עתה דובר על אנשים חשוכי ילדים שבזכות מצוות הכנסת אורחים זכו לילדים. אבל במצווה הזאת יש סגולה נוספת סגולה לבנים זכרים. המדרש תנחומא (ורשא) (בפרשת שמות פסקא ט”ז) כותב: “שני בני אדם קבלו שני צדיקים ונתברכו בשבילן ולא היה להם בנים מתחלה, ומשנכנסו לבתיהם נתן להם הקדוש ברוך הוא בנים – לבן ויתרו… לבן אפשר היה לו בן והיתה בתו רועה את צאנו… ומשנכנס יעקב לביתו נתברך בנכסים ובבנים דכתיב ‘נחשתי ויברכני ה’ בגללך’, ויתרו – ‘ולכהן מדין שבע בנות’… ומשנכנס משה לביתו נתברך והיו לו בנים דכתיב ‘ובני קיני חתן משה.’”
בתחילת פרשת ויצא יעקב עוזב את בית הוריו לחרן. רבקה אומרת לו: “הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה.” כשיעקב מגיע לחרן, הוא שואל את הרועים: “הידעתם את לבן בן נחור?” והם עונים: “ידענו… והנה רחל בתו באה עם הצאן.” הוא פוגש את רחל הרועה את צאן אביה, ואז יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן. מדוע בתו של לבן רועה את הצאן? רש”י מסביר על הפסוק “נחשתי ויברכני ה’ בגללך”: “כשבאת לכאן לא הי’ לי בנים, שנאמר ‘והנה רחל בתו באה עם הצאן’ – אפשר יש לו בנים והוא שולח את בתו אצל הרועים? ועכשיו היה לו בנים, שנאמר ‘וישמע את דברי בני לבן.’” (ויצא ל,כ”ז).
מכאן מתברר, שכשיעקב הגיע לבית לבן – עדיין לא היו לו בנים, ולכן רחל נאלצה לצאת לרעות את הצאן.
אך לאחר שקיים מצוות הכנסת אורחים – בכך שקיבל את יעקב אל ביתו, האכילו והשקהו, נתן לו מקום לשהות – נתברך לבן בבנים.
סיפור דומה אנו קוראים בפרשת שמות. משה, לאחר שהרג את המצרי, בורח למדין. “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת.” הבנות באו לשאוב מים, אך הרועים גרשום. משה קם לעזרתן, גירש את הרועים והשקה את צאנן. כששבו הבנות הביתה וסיפרו, אמר אביהן: “וְאַיּוֹ? לָמָּה זֶה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם.” משה נשאר לגור עמו ונשא את ציפורה בתו. בתחילה היו ליתרו רק בנות – “וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת” – אך אחר כך מצאנו: “וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה” (שופטים א, ט”ז), ו“מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה” (שופטים ד,י”א). מכאן שבזכות הכנסת אורחים שעשה עם משה, זכה יתרו לבנים.
מכל הדוגמאות הללו — מאברהם ושרה, מהשונמית, מלבן ויתרו — אנו למדים שמצוות הכנסת אורחים יש בה כוח מיוחד, וכפי שהרבי כותב במכתב “ובהנוגע לבן זכר שמעתי מכ”ק מו”ח אדמו”ר מה שקבל מאבותיו הסיפור בסגנון הכתוב במה יזכה נער’ -בן זכר- ‘את ארחו’ מצות הכנסת אורחים.” (אג”ק חלק יט עמ’ שלג)
This post is also available in: English