המזור לפיצול הנפש

מתח פנימי שהעסיק עובדי ה’ במשך דורות רבים, מקבל בספר התניא הסבר ובהירות נפלאה: אין זה פיצול באישיות האדם אלא מאבק תמידי בין שתי כוחות שחיים בתוכנו, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, “וכשזה קם זה נופל”.

שתי הבקשות של אלי ויזל

אלישע הוא בנו של אלי ויזל ע”ה. בילדותו הוא זוכר את אביו מלמד אותו על היהדות ומראה לו אהבה רבה. אביו היה נוהג לומר לו “תהי׳ תלמיד טוב תהי׳ בן טוב, תהי׳ יהודי טוב”, אבל בתור נער מתבגר הוא עשה בדיוק להיפך, הוא הי׳ מרוגז על בית הספר, מרוגז על ההורים, ומרוגז על מסורת בית אבא. ככל שהוא מרד יותר כך אביו אהב אותו יותר.

ישנו סיפור חסידי על אב שבא לרבי שלו ומספר לו עד כמה שהבן שלו התרחק מהיהדות, אותו רבי ענה לו “אם כן תאהב את הבן שלך עוד יותר”, בנו אומר שנראה שאביו הכיר את הסיפור, כי זה מה שהוא בדיוק עשה. הוא האמין בבנו גם כשהוא פנה לדרך שתרחיק אותו מהוריו ומהיהדות.

גם כשהוא צעק על אביו ואמר לו שהוא לא רוצה שום קשר עם היהדות שלו, והוא הי׳ מעדיף להיות בודהיסט או כל דבר אחר העיקר לא לעשות מה שהוריו אומרים לו לעשות. גם אז אביו המשיך לאהוב אותו ולהאמין בו.

אבל אביו לא רק אמר לו להיות יהודי טוב, אביו הראה דוגמה חיה איך יהודי טוב צריך להתנהג: אלי ויזל שמר שבת וכשרות והניח תפילין כל יום. יתרה מזו, אפילו באושוויץ במשך ארבעים יום הוא הניח תפילין במסירות נפש שזהו דבר שלא יאמן. בנוסף לכך, אביו למד תורה כל יום, והתמסר להגן על העם היהודי ועל עניני יהדות.

שני דברים בלבד אביו ביקש ממנו, שיתחתן עם בחורה יהודייה, ושיאמר קדיש עבורו לאחר פטירתו. והוא אכן עשה את זה. אלישע התחתן עם בחורה יהודייה.

כשאלי ויזל נפטר אלישע זכר את בקשתו האחרונה והוא הגיע לבית חב”ד בקונטיקט אצל הרב יוסי דערען היכן שאמו גרה, כדי לומר קדיש. כיון שהוא כבר ישב שם הוא פתח חומש ומה שהוא קרא בחומש מצא חן בעיניו, מה שעוד יותר מצא חן בעיניו אלו הפירושים של הרבי לחומש. וכך לאט לאט הוא התחיל לחזור לצור מחצבתו, הוא גילה את היהדות, הפעם בכוחות עצמו והוא ראה שזה דבר שהוא מאוד מתחבר אליו.

גבר אמיתי

באותם ימים ממש הגיע הגיל שהוא היה צריך להתחיל לחשוב לעשות בר מצוה לבנו אליהו. מה שמענין הוא שהשם של האב הוא אליעזר, לבן קוראים אלישע, ולנכד אליהו. לכולם קוראים “אלי”.

אלישע גר עם משפחתו במנהטן, חבר המליץ לו על מורה טוב לבר מצוה, הרב חיים ברוך אלבסקי שהוא שימש אז כשליח בוועסט סייד של מנהטן. הם נפגשו ונוצר קשר מאוד חם ביניהם.

כשמכינים ילד לבר מצוה כמובן שמדברים על תפילין, והוא אכן קנה לבן שלו תפילין, וכשהבן למד להניח תפילין האב החליט להצטרף אליו וכיום שניהם “הבן והנכד של” מניחים כל יום תפילין.

ואז הוא סיפר לאלבסקי שאביו אלי ויזל התגורר בכמה מקומות באותו זמן. הוא היה מרצה בבוסטון וגר בניו יורק וכו׳, ולכן היה לו זוג תפילין בכל מקום שבו הוא גר.

אתם יודעים, כל חב”דניק מניח תפילין לאנשים בכל עת מצוא אבל אצל אלבסקי זוהי המצוה שבו הוא “זהיר טפי”. הוא לובש לעיתים טישורט שכתוב עליו “גברים אמיתיים מניחים” עם תמונה של יד עם תפילין.

אלישע ויזל נתן לו זוג תפילין שאביו הניח אותם וכעת כשהוא פונה ליהודי ומבקש ממנו להניח תפילין הוא שואל אותו האם הוא רוצה לזכות להניח את התפילין שאלי ויזל הניח, והתגובות מאוד חיוביות.

מה מרגיע את רבקה?

בפרשת השבוע תולדות אנו לומדים על ההיריון של רבקה. במשך עשר שנים היא לא יכלה ללדת והנה סו”ס “ותהר רבקה”, ואז התורה מספרת שזה היה הריון מאוד קשה עד שהיא אמרה “אם כן למה זה אנכי”. מסביר רש”י שהיא שמה לב לתופעה מוזרה שקורה לה: “כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר”. העובר היה מפרכס לצאת וכשהייתה עוברת “על פתחי עבודת אלילים” שוב העובר היה מפרכס לצאת, אז היא הלכה לשאול את הנביא שהיה באותם ימים, שם בנו של נח שהיה עדיין חי, מה פשר התופעה הזו, שם ענה לה בשמו של הקב”ה “שני גויים בבטנך” יש לך תאומים.

לפני עידן האולטרה סאונד נשים לא תמיד ידעו שיש להם תאומים, ומאז כשהיא שמעה שיש לה תאומים לא מצינו שהיא התלוננה יותר.

נשאלת השאלה, מה בתשובה הזאת סיפק אותה שהיא כבר לא דאגה? אפילו אם יש שני ילדים ואחד מפרכס לצאת כשעוברת על פתחי עבודה זרה, גם זה אמור להדאיג. מה זה משנה אם זה ילד אחד שרוצה ללכת לעבודה זרה או שזה אחד מתוך שניים?

ההסבר הוא: כשמדובר בילד אחד אז הילד “פוסח על שני הסעיפים”. רגע אחד הוא רוצה לעבוד את ה׳ ובאותו זמן עדיין משהו בו נמשך לעבודה זרה. הוא מבולבל ויש לו פיצול אישיות, ולכן רבקה דאגה. ברגע שהיא שמעה “שני גויים בבטנך” שמדובר בשני ילדים היא נרגעה. לפחות הם לא מבולבלים, יש עם מי לעבוד.

הפיצול זה לא אתה

הבעיה הזאת של פיצול אישיות היא בעיה שאנשים התלבטו בה מקדמת דנא. יהודים רוצים לעבוד את ה׳, מתפללים בכוונה גדולה, והנה מיד לאחרי התפילה שוכחים מהכל ומתנהגים כאחרוני התגרנים.

הנה הוא עומד בתפילת נעילה כולו מלא בכוונות טובות, ומיד כשהוא שובר את הצום הוא דוחף וצועק כדי לקבל חתיכת עוגה. ואז הוא שואל את עצמו מיהו באמת. אדם כזה מרגיש שהוא צבוע, הוא לא אמיתי, כי אם התפילה שלו היתה באמת הוא לא היה דוחף בגסות חמש דקות אחרי תפילת נעילה…

בחור צעיר חושב לעצמו, טוב אני צעיר, עדיין לא הגעתי לעבודת ה׳ אמיתית אבל כשאני יתבגר אז אהיה צדיק, לא יהיו לי יותר את הרצונות החומריים שיש לי היום, והנה עוברים עוד עשרים שנה, והוא כבר בן ארבעים לבינה ועדיין יש לו תאוות שהוא מתבייש בהם, ואז הוא מנחם את עצמו שהוא ילמד תורה עוד עשרים שנה ואז בגיל שישים הוא יהיה נקי מאותם רצונות ותאוות. אבל אז מגיע גיל שישים והוא עדיין תקוע ‘שם’.

ואם כן הוא שואל את עצמו “למה זה אנכי?” בשביל מה כל העבודה הזאת אם בכל מקרה הוא נשאר “אותו אחד”. כך הסתובבו עובדי ה׳ ממורמרים במשך מאות ואולי אלפי שנים. הם הרגישו או שמשהו בשיטה מקולקל, או שהם נכשלו.

עד שבא אדה”ז בספר התניא ופתח לכולם את העיניים. הוא מסביר שלכל אדם ישנם שני נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. כאן לא מדובר על יצר טוב ויצר הרע, אלא על שתי נשמות, כמו אצל רבקה, “שני גויים בבטנך”. בתוכו של כל אדם ישנם שתי נשמות שונות, נפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, הנפש הזאת מתגעגעת למקורה ושורשה לקב”ה ולכן היא דוחפת ומדרבנת את האדם לקיים תורה ומצוות כדי שבקיומם היא תתקרב ותתקשר למקורה.

ואילו הנפש הבהמית היא לא היצר הרע. הנפש הבהמית לא רוצה להרע לאף אחד, היא פשוט הנפש שרוצה לחיות, לאכול, לשתות ופשוט רוצה להתקיים. כמו שבהמה היא לא רעה אלא רק חושבת על עצמה, כך הנפש הבהמית היא נפש אנוכית.

אותם שתי הנפשות נלחמות על האדם, כמו שני צבאות שנלחמים על עיר קטנה. יום אחד צד אחד כובש את העיר ולמחרת הצד השני כובש אותה (תניא פ”ט).

כך גם שתי הנפשות נלחמות על “העיר קטנה” שזהו האדם, מי יצליח להשפיע עליו, האם האלוקית תצליח להשפיע עליו לעשות מצות ולהתחבר לקב”ה או שהנפש הבהמית תתלבש עליו ותעורר בו את הרצון האנוכי לעשות מה שטוב לו.

ואם כן זהו לא אדם שיש לו פיצול אישיות, שרגע אחד הוא רוצה לעשות מצוה וברגע שלאחר מכן הוא רוצה את ההיפך, אלא זהו אדם שבתוכו נמצאות שתי ישויות נפרדות, וכשהוא עושה מצוה הוא באמת רוצה לעשות מצווה, באותו רגע זה יעקב שרוצה לצאת וללמוד תורה, וזה שיש לידו שכן בשם עשיו לא משנה את הרצון האמיתי של יעקב. 

ואם רגע לאחר מכן משתלטת עליו הנפש הבהמית ומכריחה אותו לעשות מעשה אנוכי אז באותו רגע הוא אדם אחר.

הטוב שלך אמיתי

כל אחד כאן בבית הכנסת לעיתים קרובות מקבל מחברים את התגובה הזאת: “אתה היפוקריט – דו פרצופי. אם אתה שומר על כשרות בבית אז למה אתה אוכל במסעדות לא כשרות, ואם אתה מגיע בשבת לבית הכנסת אז איך זה שאתה הולך אחרי הצהריים למשחק וכו'”.

התשובה היא שיש בתוך כל אחד מאיתנו שתי ישויות נפרדות, “ולאום מלאום יאמץ וכשזה קם זה נופל” (תניא פי”ג). כשאני אוכל כשר זאת הנפש האלוקית שבתוכי שמעודדת אותי לאכול כשר, וכשאני שוכח מעצמי והנפש הבהמית משתלטת עלי, אז אני עושה מה שטוב לי.

כשאתה מורד בהורים ובמסורת אתה אדם אחד, וכשאתה בסופו של דבר מגלה את הנשמה היהודית ואתה חוזר הביתה ומתחיל להניח תפילין ולעשות עוד מצות, אתה מגלה את הנקודה היהודית שבתוכך שהיא זו שדוחפת את האדם לקיים מצות ולהתקרב לקב”ה.