כיצד הצליחה לאה לשנות את מין העובר ומדוע עשתה כך, ומהו המסר מבחירת התורה להעלים את טעם קריאת השם של דינה בת יעקב?
התגלית של חז”ל
“23 ואני” זוהי בדיקה שהפכה לפופולרית בשנים האחרונות: באמצעות הרוק של האדם בודקים את העשרים ושלושה זוגות כרומוזומים, שדרכם אפשר לגלות את מוצאו של אדם.
קצת רקע: כל תא בסיסי בגוף מכיל עשרים ושלושה זוגות כרומוזומים (המכילים את מערך ה-DNA), המתחלקים לארבעים ושש יחידות. עשרים ושלוש יחידות מתקבלות מהאם ומכילות את תכונותיה התורשתיות (כגון מבנה הגוף, צבע וסוג העור והשיער וכדומה), ועשרים ושלוש יחידות מתקבלות מהאב ומכילות את תכונותיו התורשתיות.
בכל זוג מעשרים ושניים זוגות הכרומוזומים שני הכרומוזומים זהים זה לזה, מלבד הזוג העשרים ושלוש – הקובע את מינו של העובר. הכרומוזום הנקבי גדול ומכונה X, ואילו הכרומוזום הזכרי קטן יותר ומכונה Y. בנקבה – הזוג העשרים ושלוש מכיל שני כרומוזומים מסוג X, ובזכר – כרומוזום אחד הוא X וכרומוזום שני הוא Y. הכרומוזום הניתן לעובר מהאם הוא תמיד כרומוזום X, ואילו הכרומוזום הניתן לו מהאב יכול להיות כרומוזום X או כרומוזום Y. אם הצטרף כרומוזום X הבא מן האב לכרומוזום X הבא מן האם – העובר יהיה נקבה. אם הצטרף כרומוזום Y הבא מן האב לכרומוזום X הבא מן האם – העובר יהיה זכר.
במחקרים מתקדמים יותר התברר כי גם אם הכרומוזום הניתן מהאב הוא כרומוזום Y, זה עדיין לא מבטיח שהעובר יהיה זכר.
הדבר תלוי במערכת מדהימה הקיימת בפעילותו של הכרומוזום הזכרי מול הנקבי: כרומוזום Y הקטן והזכרי מצטרף לכרומוזום X הגדול והנקבי הקיים בכל סוג של צירוף. כדי לבטל את השפעת כרומוזום X על התפתחות העובר לנקבה, על כרומוזום Y לייצר בתקופה הראשונה חומר מיוחד הפועל לאלץ את הרקמה העוברית להתעלם מנטייתה להתפתח לנקבה ולהתפתח דווקא לזכר. פעילות זו משמעותית כל כך, עד שבמידה ומסיבה כלשהי לא ייצר הכרומוזום הזכרי את החומרים הנדרשים, או שהם לא פעלו כתוצאה מתקלה – סופה של הנקביות לגבור, והעובר יתפתח לנקבה, על אף הימצאותו של כרומוזום Y הזכרי.
כלומר, עובר זכרי (המורכב מכרומוזומים XY) מסוגל במהלך ההיריון להשתנות לעובר נקבי, כאילו היה מורכב מראש מכרומוזומים נקביים.
אך עד מתי תיתכן אפשרות זו? מאיזה יום להריון נקבע מינו של העובר באופן סופי ומצבו יהיה בלתי הפיך?
באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר כי שלב זה של הכרעה מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים לחיי העובר ומסתיים בסביבות יום הארבעים (!). לאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.
מדהים לגלות שחז”ל, כבר לפני יותר מאלפיים שנה – עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר – היו מודעים לאפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, וידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים (מתוך כתבה של הרב זמיר כהן).
ילדים ושמותיהם
בפרשתנו אנו לומדים על יעקב אבינו: כשהוא מגיע לחרן הוא פוגש את לבן ומסכם איתו שישא את רחל לאשה, ובסוף הוא מקבל את לאה. בהמשך הוא נושא גם את רחל.
ואז: “וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה” (ויצא כט, לא), והיא ילדה בן וקראה לו ראובן – מלשון ראייה: “כי ראה ה׳ בעניי”. לאחר מכן נולד בן שני והיא קראה לו שמעון – מלשון שמיעה: “כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי”. והיא ילדה בן שלישי וקראה לו לוי – מלשון “לווייה” וחיבור, מכיוון שכבר ילדה לו שלושה בנים יתלווה אליה יעקב. ואז היא ילדה בן רביעי וקראה לו יהודה – מלשון הודאה: “הפעם אודה את ה׳”.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא “הפעם אודה את ה׳”, וכי על השלושה הראשונים לא היה צריך להודות לה׳?
את התשובה לכך אנו מוצאים ברש”י על הפסוק שלפני כן. רש”י אומר: “לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי”ב שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא” (כט, לג), “כיון שילדה בן רביעי הודתה על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה” (רש”י ברכות ז, ב).
לאה ידעה מראש שהיא אמורה ללדת שלושה בנים, וזה חלקה, אבל הבן הרביעי הוא תוספת שאינה “מגיעה לה”, ולכן היא הרגישה צורך מיוחד להודות לה׳. עד כדי כך שהגמרא אומרת: “מיום שברא הקב”ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב”ה עד שבאת לאה והודתו” (ברכות ז, ב).
“ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב” – ולכן היא החליטה ללכת בעקבות סבתא שרה אמנו, שנתנה את שפחתה הגר לאברהם, ובזכות זה בסופו של דבר “ה׳ פקד את שרה”. רחל עשתה את אותו דבר – היא נתנה את שפחתה בלהה ליעקב לאשה, ואכן בלהה ילדה ליעקב שני בנים. כשלאה ראתה שהיא “עמדה מלדת” עשתה גם היא כן – נתנה את שפחתה זלפה ליעקב לאשה, וגם היא ילדה לו שני בנים. לאחר מכן לאה שוב חזרה ללדת וילדה עוד שני בנים. ליעקב היו כבר עשרה בנים: שישה מלאה, שניים מבלהה ושניים מזלפה.
למה ‘דינה’?
ואז התורה מספרת על לאה: “ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה”. חז”ל שמו לב למשהו שונה בסיפור. עד עתה על כל ילד שנולד ישנו הסבר מפורט בתורה למה קראו לו דווקא בשם זה וכך זה בכל העשרה בנים, אך כשזה מגיע לבת כתוב רק שקראו לה דינה, בלי הסבר.
אומר רש”י: “פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה – אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה” (ל, כא). דינה מלשון “דין” – לאה דנה את עצמה שאם תלד עוד בן, רחל תהיה פחותה מהשפחות שלכל אחת היו שני בנים, ולכן התפללה שהעובר שבמעיה יהיה נקבה.
נשאלת השאלה: המשנה אומרת “היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר – הרי זו תפילת שוא” (ברכות נד, א). וא”כ, מה הפירוש שלאה התפללה והעובר נהפך לנקבה? הרי חכמי המשנה קבעו שזוהי תפילת שוא!
אלא מתרצת הגמרא שלמדנו בברייתא: “משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר” – דהיינו, שעד ארבעים יום אדם יכול להתפלל על מין העובר אם יהיה זכר או נקבה – “ומעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה” (ברכות ס, א).
הרי לנו שחכמי המשנה, לפני יותר מאלפיים שנה, קבעו דבר שרק בעשרות השנים האחרונות המדע גילה אותו – שעד ארבעים יום יש סיכוי, במקרים מסוימים, שמין העובר ישתנה. זה לא שחכמינו היו מדענים, אלא שלמדו ולימדו את התורה שבעל פה ברוח הקודש, ולכן נגלה להם ב”סוד ה׳ ליראיו” דבר שלמדענים לקח אלפי שנים לגלות.
שואל הרבי בשיחה: מדוע לא כתוב במפורש בתורה שהסיבה שלאה נתנה את השם דינה היא כדי שלרחל יהיו לפחות שני בנים, כדי שלא תהיה פחותה מהשפחות? למה הדבר מוסבר רק במדרשי חז”ל?
ויש לומר, אומר הרבי: “בכל יתר השבטים – טעם נתינת השם היה גלוי ומפורסם לכל, ולכן הוא מפורש בתורה. במקרה של דינה, לעומת זאת, לא פרסמה לאה את טעם קריאת שמה, שהרי גילוי הטעם היה פוגע ברחל. נמצא שהטעם לנתינת השם ׳דינה׳ היה במחשבתה של לאה בלבד (׳דנה לאה דין בעצמה׳), לכן אין התורה מודיעה טעם זה בפירוש” (ביאורי החומש בראשית ב, עמ׳ ע”ה).
מה שאנו למדים מכך זה שגם כשאנו מקריבים מעצמנו ועוזרים למישהו אחר, זה לא אומר שצריך לרוץ ולומר לו תראה מה עשיתי למענך, בפרט במקרה שיש חשש שאותו אחד יתבייש מכך, אלא עלינו לנהוג “בהצנע לכת”. ואז מדה כנגד מידה הקב”ה ידאג לנו וגם יושיע אותנו בצורה כזאת שאנו אפילו לא נדע שהיתה בעיה, באופן של “טרם יקראו ואני אענה”.
This post is also available in: English