החנינה שהרבי נתן!

מכתב מהרבי והנס שהתרחש בעקבותיו.

בישראל, היה מחנך חב”די בשם הרב עמוס קרניאל, אשר שימש כמנהל אחד מבתי הספר של רשת חב”ד. בזמנו הפנוי, הוא תמיד היה מעורב במבצעי הרבי. בין השאר, פעם בשבוע היה מבקר בכלא 4, כלא צבאי, כדי ללמד תורה לאסירים, להתפלל עמם תפילת מעריב, ולאחר מכן לשבת איתם – להקשיב, לדבר, ולעודד לבבות שבורים.

יום אחד, הוא הבחין באסיר חדש: תושב ירושלים, בעל ואב לחמישה ילדים. הוא שירת במילואים של הג”א במזרח ירושלים. 

ביום שלפני כן, חברו ליחידה, אברהם דויטש הי”ד, נרצח על ידי טרוריסטים צמאי דם. אותו אדם הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר, ובשעת בהלה והגנה עצמית, ירה והרג צעיר ערבי. הוא הסגיר את עצמו מיד למשטרה. בית הדין הצבאי הרשיע אותו ברצח וגזר עליו מאסר.

עבור אותו אסיר ומשפחתו, זה היה אסון בלתי נתפס.  בכל שבוע, הרב קרניאל ישב איתו באופן אישי. זה היה מה שהחזיק אותו. אותה שיחה שבועית – מילים של עידוד, אמונה, וכוח – היו החיים שלו.

לפני חנוכה, הרב קרניאל נסע לרבי. הוא הביא איתו מכתבים שהאסירים כתבו. טרם חזרתו לארץ, הוא קיבל מהרבי מענה מופלא (אגרות קודש, חלק ל”ד, עמ’ נ”ח).

במכתב, שמופנה לכל האסירים היהודים הנמצאים בבתי הכלא בישראל. הרבי מציין שכמה מהם ביקשו עצה, ברכה, לשלווה נפשית – כיצד למצוא רוגע בין חומות בית הכלא. הרבי מתמקד בחנוכה, ומסביר מסר עמוק מנרות החנוכה: כל אדם צריך אור – אור פנימי, אור רוחני, כיוון ושלוות הנפש.

הרבי כותב: שישנם אנשים שחייהם החומריים מוצלחים – נוחות, הצלחה – ואף על פי כן חסר להם אור פנימי, שמחה ושלווה נפשית. ואילו ישנם אנשים שתנאיהם החיצוניים קשים מנשוא, ואף על פי כן יש להם שלווה ואושר.

וזה, אומר הרבי, תלוי באדם עצמו:  כאשר אדם מחליט שיהיה לו ביטחון בה’ – שהכל יסתדר לטובה – זה עצמו יוצר את הכלי שבאמצעותו מגיעה הישועה האופטימיות והאמונה נעשים הכלים לברכת ה’.

הזדמנות מקרית – והבטחה שנשכחה

מאוחר יותר, בי’ שבט, הרב קרניאל הביא קבוצה של תלמידי חב”ד לביתו של נשיא המדינה, יצחק נבון, לטקס השנתי לכבוד רשת בתי הספר חב”ד, אוהלי יוסף יצחק. נבון שיבח את עבודת החינוך של חב”ד. ואז פתאום אמר: “יש דבר אחד שאני לא אוהב בחב”ד – הם לא פועלים עם אסירים…”

הרב קרניאל סיפר לו מה הוא עושה מדי שבוע, ושבחודש שעבר הביא מכתב מיוחד מהרבי. נבון התרגש וביקש לראות את המכתב. הרב קרניאל הבטיח להביא אותו – אך, באופן בלתי רגיל, שכח – דבר שלא התאים כלל לאישיותו.

בינתיים, משפחת האסיר ומשפחת הרב נקשרו בקשר הדוק. המשפחה נזקקה לסיוע, ובכל צעד – משפחת הרב עזרה.ואז, באותו חורף, בית המשפט גזר על האסיר – 20 שנות מאסר. הוא ערער, ובית המשפט העליון הפחית את העונש ל-10 שנים. גם זה היה הרסני.

באותו רגע, הרב קרניאל נזכר שהוא הבטיח לשלוח עותק מהמכתב של הרבי לנשיא נבון.

הנשיא נבון היה נוהג להגיע לחגיגת י”א ניסן בביתו של הרב שלמה מיידנציק, יו״ר ועד כפ״ח ולאחר מכן להשתתף בחגיגה הגדולה בבית מנחם, כפר חב”ד. הוא פנה אל הרב מיידנציק שהסכים לארגן פגישה פרטית בביתו לפני ההתוועדות. הרב קרניאל הראה את המכתב לנבון, והוא התרגש עמוקות.

הוא סיפר לו על אותו אסיר ועל משפחתו, וביקש חנינה נשיאותית. נבון אמר: מאחר שזהו חייל, רק הרמטכ”ל יכול לחון אותו. אבל נבון הבטיח לדבר איתו. למחרת, הוא דיבר עם רפאל “רפול” איתן, הרמטכ”ל  רפול השתכנע, והעונש הומתק ל-2.5 שנים – אותן הוא כבר ריצה. וכך, הוא שוחרר – לפני פסח.

הסיפור הזה אינו רק על רחמים – אלא על השגחה פרטית, שפועלת באמצעות בני אדם, תזמון, טעויות, והבטחות שנשכחו.

השבוע אנו חוגגים את י”ט כסלו, חג הגאולה של אדמו”ר הזקן, שנאסר כי מתנגדי החסידות הלשינו עליו, האשימוהו במרד, ברצון להיות “מלך”. בימים ההם, אשמה כזו הייתה עונשה מוות.

הוא שהה 53 יום בבית הכלא הרוסי הקשה ביותר, ששמור למתנגדי המשטר. ביום האחרון לפני שחרורו, באו לבקרו הבעש”ט והמגיד ממזריטש הוא שאל אותם: “מדוע נאסרתי? מדוע זה קרה לי?”

הם ענו: “מפני שהפצת את החסידות באופן כה רחב.” שאל אדמו”ר הזקן: “אם כן, אחרי שאשתחרר – האם אפסיק?”  והם ענו: “לא. מכיוון שמסרת את נפשך על הפצת החסידות, עליך להמשיך עוד יותר, ובעוצמה.” וזה בדיוק מה שהוא עשה.

אחד מיסודות החסידות הוא שהבעש”ט גילה את רעיון ההשגחה פרטית על כל פרט: שיטת הבעש”ט אודות ההשגחה פרטית היא, שהיא גם על דומם, צומח, חי, ועל כל פרט ופרט. ואף שעלה מתגלגל מצד זה לצד זה – אם יתגלגל על ידי רוח או באופן אחר – הרי זה גם בהשגחה פרטית.

אחד מתלמידי הבעש”ט התקשה ברעיון קיצוני זה.הבעש”ט שלח אותו ליער, לעקוב אחרי עלה שנשר מן העץ. הוא עקב אחריו זמן רב – שהרוח מעיפה אותו לכאן ולכאן – עד שנחת בין שתי אבנים, ומתוכן יצאה תולעת שהחלה לכרסם אותו. כשחזר, עוד לפני שפתח את פיו, אמר לו הבעש”ט: “הקב”ה, שהוא זן את העולם כולו, גלגל את העלה כדי שיהיה מזון לאותה תולעת – וכל תנועת העלה הייתה בהשגחה פרטית.”

יוסף הצדיק – אמונה בין כותלי הכלא

וזו אינה רק תובנה לאסירים פיזיים.  הערב, בתפילת מנחה, אנו נקרא את סיפורו של יוסף הצדיק, שנמכר לעבד, ניסה, נאסר ל-12 שנים – ובכל זאת לא איבד תקווה. הוא אפילו עודד אסירים אחרים, כפי שאנו קוראים בקשר לשר המשקים ושר האופים.

מאין הכוח?  מפני שיוסף חי עם השגחה פרטית. הוא האמין כי ה’ מנהל כל פרט, ולכן למציאות שלו יש משמעות, תכלית, וכיוון.

התורה הזו איננה רק לאנשים בכלא. החיים מציבים כל אחד מאיתנו בנסיבות שמרגישות מצמצמות, כואבות, או לא צודקות. החסידות נותנת דרך: ככל שאדם מחזק את ביטחונו, ויודע שהכל בהשגחה פרטית, כך הוא מביא אור – כמו נר חנוכה – אל חייו: אור של שמחה, קשר, ומשמעות.ואור זה עצמו הופך לכלי שדרכו ה’ שולח ברכה.

כמו בסיפור של הרב קרניאל – שבו שרשרת של אירועים בלתי צפויים – ביקור בכלא, מכתב, הבטחה שנשכחה, פגישה פרטית, ונשיא נרגש – הסתיימה בחירות לפני פסח.

וכמו בשחרור אדמו”ר הזקן – שהפך לפתיחה להפצת החסידות בעוצמה גדולה יותר, כי גאולה פרטית הופכת ליסוד של גאולה כללית – הגאולה האמיתית והשלמה.