המשענת של יעקב אבינו 

רחל הייתה עקרת הבית, המשענת של יעקב בימיו הקשים בבית לבן. כשנפטרה אשת נעוריו, שקע יעקב במרירות במשך יותר מעשרים שנה. את הסוד הזה הוא גילה ליוסף ערב מותו. מכאן אנו לומדים את חשיבות האישה, שהיא עיקר הבית ומשענת המשפחה כולה.

הצ’ק שלא נפדה

בארה״ב מקובל שלכל נשיא מוקמת ספרייה שמוקדשת להיסטוריה ולמורשת שלו. למשל הספרייה הנשיאותית של רונאלד רייגן בקליפורניה וכדומה. גם בירושלים, לא רחוק מהכותל המערבי נמצא ״מרכז מורשת בגין״.

בין הדברים שמוצגים במוזיאון נמצאת גם הספרייה הפרטית שלו. לפני מספר שנים החליטו האוצרים לסדר מחדש את הספרייה. במהלך הסידור התגלה במקרה בתוך ספר פתק מפתיע – צ׳ק מחברת סטימצקי על סך 102,705 שקל ישנים, משנת 1983. 

התברר שמדובר בצ׳ק שבגין קיבל כתשלום מרשת סטימצקי על הספר ״בלילות לבנים״ פרי עטו, שתורגם לאנגלית בהוצאת סטימצקי. אולם בגין מעולם לא פרע את הצ׳ק אלא השתמש בו כסימני׳ באחד הספרים שקרא. זו הפתעה מרגשת שמוכיחה כמה צנוע היה בגין. 

העובדה שבגין לא טרח לפדות את הצ׳ק לא מפתיעה. כל המישור החומרי לא היה קיים אצלו. למשל, הוא התנגד שישפצו את הלשכה שלו, אבל אנשי התחזוקה פחדו שאורחים ישבו על כיסאות והם יישברו, אז הם החליטו להחליף את הריהוט במהלך סוף שבוע. הם ציפו שהוא יכעס עליהם, אבל יקבל את המעשה שכבר נעשה. ביום ראשון הוא נכנס ללשכה ולא אמר דבר. הוא פשוט לא שם לב לשינוי, לא היה לו קשר לכסף. אשתו הייתה נותנת כסף לנהג כדי שאם הוא ירצה לקנות משהו לשתות, שיהיה לו איך לשלם. זה האיש שלקח צ׳ק והפך אותו לסימניה.

התאריך על הצ׳ק הוא 7.10.1982 – שבועות בודדים לאחר שבגין התפטר מתפקידו כראש הממשלה והחל להסתגר בביתו.

הדיכאון של בגין

אבל מדוע בגין הסתגר בביתו?

חודשים ספורים לפני התאריך של אותו צ׳ק, בגין התכונן לערוך ביקור בארצות הברית אצל הנשיא רייגן ובין השאר להשתתף בדינר של הבונדס בלאס אנג׳לס אבל בדיוק אז חלתה אשתו עליזה, ובגין הודיע ליועציו שהוא לא נוסע. אשתו היתה אז במצב שהחדירו לה צינוריות לגרון והיא לא יכלה לדבר אבל כשבגין הודיע לה שהוא לא נוסע, היא כתבה לו על פתק (זו היתה הדרך היחידה שהיא יכלה לתקשר) שהוא חייב לנסוע, שזאת פגישה חשובה עם נשיא ארה״ב והיא תהיה בסדר. בגין נכנע לרצונה והסכים לנסוע. הוא הגיע לקליפורניה לפני שבת ובמוצאי שבת היה אמור להיות הדינר הגדול.

הוא כבר ישב לבוש בחליפת טוקסידו ומוכן לדינר, כשהגיעה הודעה מישראל שאשתו נפטרה. כשנכנסו להודיע לו על כך הוא פרץ בבכי ואמר: ״למה עזבתי אותה״, והוא חזר שוב ושוב על אותם  מילים. בגין מיאן להתנחם.

לדינר הוא כבר לא הלך. באותו לילה הוא טס חזרה לישראל במשך כל הטיסה של 16 שעות הוא ישב ספון בתא השינה הקטן במטוס ומשם הוא כמעט לא יצא.

מאז שאשתו נפטרה בגין הלך והסתגר בתוך עצמו. אשתו היתה עבורו הכל בחיים. מגיל מאוד צעיר היא הלכה אחריו כמו שהוא עצמו אמר ״בארץ זרועת מוקשים״. את כל הצרות שהוא עבר היא עברה יחד איתו, היא היתה המשענת שעליה הוא סמך ולפתע הכל התמוטט. בין השאר היא הייתה זאת שטיפלה בכל העניינים הפיננסיים ולכן לא פלא שאחרי שהיא נפטרה בגין השתמש בצ׳ק של יותר ממאה אלף שקל כסימניה לספר. בסופו של דבר זה הוביל להתפטרותו מתפקיד ראש הממשלה ולהסתגרות שלו בביתו (אדוני ראש הממשלה עמ׳ 593).

אישה מתה – לבעלה

השבוע אנו קוראים על פרשה כאובה מאוד של ״מכירת יוסף״. ככל שלומדים אותה יותר וככל שמתבגרים יותר היא פחות מובנת. כיצד קרה כזה דבר במשפחתו של יעקב אבינו?!

וזה לא רק יוסף. מיד אחרי ש״יוסף הורד מצרימה״ אנו קוראים ״וירד יהודה״, שגם יהודה גורש ממשפחתו, וכמו שרש״י אומר ״שהורידוהו אחיו מגדולתו״ (וישב לח, א), הם האשימו אותו במכירת יוסף. מאחר והוא זה שהציע למכור אותו, וכתוצאה מכך יהודה הלך והתחתן עם בת איש כנעני ושם מתחיל סיפור שלם איתו.

בנוסף לכך, במשך כל אותם שנים אנו לא שומעים את קולו של יעקב. רק אחרי עשרים ואחד שנה אנו שומעים את יעקב אומר לבניו ״יש שבר במצרים״, לכו לקנות שם אוכל ורש״י אומר: ״ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שבר במצרים״ (מקץ מב, א), דהיינו, הוא ראה שיש לו עדיין תקווה במצרים. הוא הרגיש שממצרים תבוא הישועה. אבל עד אז לא שומעים מיעקב אפילו לא אמירה אחת.

את התשובה לכך שמענו מהרבי בתקופה של אבל. זה היה בשנת תשמ״ח כשהרבנית נפטרה. הרבי והרבנית היו נשואים קרוב לשישים שנה, והיא הייתה האדם הכי קרוב אליו. הכאב של הרבי היה עצום. אלפי אנשים באו לנחם את הרבי. בין המנחמים היו גם רבנים ומנהיגים, לצד חסידים רבים.

אחד הרבנים ניסה לנחם את הרבי ולומר משהו בכיוון שצריך להיות בשמחה, אבל אז הרבי ציטט את הגמרא (סנהדרין כב, א) שאומרת ״שלכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים״, והרבי המשיך וציטט את יעקב אבינו שאמר ״מתה עלי רחל״ (התוועדויות תשמ״ח ח״ב עמ׳ 616).

בסוף חומש בראשית יעקב אבינו לפני מותו קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו שלא יקבור אותו במצרים אלא שיישא אותו לארץ ישראל ושיקבור אותו במערת המכפלה.

ואז הוא ממשיך ומתנצל ליוסף מדוע הוא לא קבר את רחל אשתו האהובה ואמו של יוסף במערת המכפלה, אפילו שהוא היה קרוב לשם.

וכך הוא אומר: ״ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם״ (ויחי מח, ז). לכאורה, יעקב רק מספר על העובדות. אין בדבריו אף הסבר מדוע הוא קבר אותה בבית לחם.

חכמים שהקשיבו לכל מילה בתורה שמו לב שיעקב התבטא במילים ״מתה עלי רחל״. הוא יכל לומר ״בבואי מפדן מתה רחל״. מהו הביטוי ״עלי״? אומרת הגמרא: ״אין אשה מתה אלא לבעלה״. דהיינו, שאר בני המשפחה מתאבלים אבל ממשיכים את החיים הרגילים שלהם, מה שאין כן בן הזוג או בת הזוג, הם בסופו של דבר אלו שכואבים את האבידה יום יום שעה שעה.

חוט השדרה של הבית 

וזה מה שקרה אצל יעקב אבינו. על הפסוק ״ורחל עקרה״ (ויצא כט, לא) אומר המדרש: ״רחל היתה עיקרו של בית… לפי שכל הדברים תלויין ברחל״ (בר״ר ע״א, ב). דהיינו, על אף שהיו ליעקב עוד שלשה נשים, רחל היתה ״עקרת הבית״, היא היתה חוט השדרה של הבית, היא חיזקה את יעקב אבינו וכמו שרש״י אומר את אותם מילים על הפסוק ״ויקרא לרחל וללאה, לרחל תחילה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן״ (לא, ד). (וכמו שרש״י מוסיף ״שמיטתו של יעקב היתה נתונה תדיר באוהל רחל״. וישלח לה, כב).

יעקב היה יעקב הרבה בזכות רחל. היא נתנה לו את הכוח להתגבר על כל הצרות של לבן, כמו שמסופר בפרשת ויצא שהשבע שנים שהוא עבד בשביל רחל ״ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״ (ויצא כט, ה).

כשרחל מתה דברים השתנו. וכפי שרואים שמפטירת רחל ואילך הקב״ה לא התגלה ליעקב, כי מאז הוא היה במצב של עצבות, ו״ואין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה״ (שבת ל, ב). ורק כשהוא שמע שיוסף חי אז ״ותחי רוח יעקב אביהם״, ״שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו״, והסיבה מדוע חזרה אליו השכינה נאמרה מיד בפסוק הבא: ״ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי״, אומר על כך רש״י: ״רב לי עוד שמחה וחדוה״. (ויגש מה, כח).

את ״הסוד״ הזה גילה יעקב ליוסף לפני פטירתו. יעקב לא רק התנצל על זה שהוא קבר את רחל על אֵם הדרך אלא על כל מה שקרה במשפחה. הכל כלול במשפט הזה: ״מתה עלי רחל״. אם רחל הייתה חיה יתכן ולעולם לא היינו מגיעים למכירת יוסף. 

״עקרת הבית״ בעברית רגילה זה משהו כמו בעלבוסטע, אשה שמנהלת משק בית כמו housewife, אבל הביטוי הזה מגיע מהתורה. דוד המלך אומר בספר תהלים ״מושיבי עקרת הבית״ (קיג, ט). הביטוי הזה אומר שהאישה היא העיקר של הבית. הרבי היה מצטט פעמים רבות את הביטוי הזה ואומר שכל הנהגת הבית תלויה באשה. אם המטבח יהיה כשר זה לגמרי תלוי באשה, שכן הבעל לא מנהל את המטבח. הוא יכול לרצות מטבח כשר אבל אם אשתו לא מעוניינת זה לא יקרה. מאידך אם האישה רוצה מטבח כשר דעתו של הבעל בנושא לא נחשבת כלל.

וזה נכון גם בקשר לחינוך הילדים. הכל תלוי באשה, אם האשה רוצה להצטרף לבית חב״ד אז אפילו כשהבעל לא מעונין בסופו של דבר כל המשפחה תצטרף והוא יגיע כמו חייל ממושמע ,ואילו אם היא לא רוצה הוא יכול לבוא לבית חב״ד עשרים שנה וזה לא ישפיע על הבית. הכל תלוי ב״עקרת הבית״.

בזכות מי זכינו לנס חנוכה 

אנו עומדים בערב חג החנוכה, היוונים שבאותם ימים שלטו בארץ ישראל לא רצו להרוג יהודים,  לא זו היתה המטרה. הם רצו ״להשכיחם תורתך״, הם רצו שהיהודים יהיו כמוהם ,שיקבלו את התרבות היוונית, ולכן הם גזרו שאסור לשמור שבת, איסור על ברית מילה, איסור לחגוג את החגים היהודיים איסור שמירת כשרות ועוד. הגברים באותם ימים לא ששו עלי קרב, כל פעם שגזרה חדשה באה לעולם, הם נכנעו ואמרו, נו מה אפשר לעשות, אנחנו אנוסים לקיים את הגזירות של מלכון יון שהייתה המעצמה החזקה בעולם.

היו אלו דווקא הנשים שהתמרדו והכריחו את הבעלים שלהם לקום ולהילחם ביוונים כדי להציל את עם ישראל. את המלחמה הזאת הנשים יזמו, נלחמו וניצחו. ולכן המנהג הוא שבזמן הדלקת נרות חנוכה נשים שובתות ממלאכתן כי ״אף הן היו באותו הנס״ (שבת כג, א). בזכות ״עקרת הבית״ יש לנו את חג החנוכה.