הברכה של אלי ויזל

יוסף מוכיח לאביו שגם נפשו נותרה שלמה במצרים באמצעות הזיכרון האחרון מלימודם המשותף. מכאן אנו לומדים עד כמה חינוך יהודי בילדות נחרט בנפש ומעניק כוח לעמוד מול פיתויים ואתגרים בעתיד.

בכי בלתי מוסבר

אלי ויזל מגיע ממשפחה של חסידי ויזניץ, כשהוא היה ילד בן שמונה הגיע האדמו”ר רבי ישראל מויזניץ לעיר סיגעט. אמו לקחה אותו כדי לקבל ברכה.

הם הגיעו למקום, חדר ההמתנה המה אנשים, אבל הם התקבלו מיד כי אמו הייתה בתו של אחד מחשובי החסידים, רבי ישראל התעניין במצב של בני המשפחה, ואז רבי ישראל קרא לאלי הקטן, הושיב אותו על ברכיו ושאל אותו על לימודיו. הוא ביקש את אימו לצאת מהחדר והם נשארו לבד.

הם דיברו על פרשת השבוע, על פירוש רש”י ועל הפרק במסכת הגמרא שהוא למד אז. רבי ישראל עודד אותו במיוחד להתמיד בלימוד הגמרא. הוא נתן לו נשיקה על המצח ואמר לו שיגיד לאימו להיכנס ושהוא יישאר בחוץ. ויזל מספר שכשאימו יצאה מהחדר היא הייתה אישה שונה לגמרי. היא בכתה בצורה איומה, אנשים הביטו בה ברחמים, הוא חשב שאולי הוא בייש אותה בכך שלא ענה על השאלות כמו שצריך.

“למה את בוכה” הוא שאל אותה, אבל היא סירבה לענות, כמה שהוא לא שאל זה היה לשווא, הוא ניסה למחרת וביום שלאח”ז אבל ללא הועיל, כל מה שהוא קיבל היו דמעות.

עברו שנים, אלי ויזל עבר את אימי השואה והפך לניצול שואה המפורסם ביותר. אחרי השואה הוא עבר לצרפת ומשם לארצות הברית.

יום אחד בשנות השישים הוא קיבל טלפון מקרוב רחוק שמספר לו שדודו, אח אמו, חולה מאוד. הוא נזקק לניתוח אבל מסרב לחתום על טופס ההסכמה עד שאלי יגיע לבקר אותו. אותו דוד שגם הוא היה ניצול שואה, היתה לו חנות דגים במנהטן, הוא היה יהודי חסידי צנוע ושמח בחלקו. אלי הזדרז לבקר את הדוד, הוא הגיע לביה”ר והדוד אומר לו: “תודה שבאת, אני זקוק לך, אני זקוק לברכתך”.

אלי לא האמין למשמע אזניו, “יצאת מדעתך? אתה רוצה שאני יברך אותך, אני בטוח ששם למעלה יש לך יותר כוח ממני”. אבל הדוד התעקש שהוא ייתן לו ברכה, ואז הרופא לחש באוזני אלי: “למה אתה מחכה, חייו בסכנה”.

אלי נתן לו יד ובירך אותו שהכל יהיה לטובה ושתהיה לו רפו”ש וקרובה. הדוד שמח, חתם על הטופס ומיד הוכנס לניתוח.

כעבור מספר ימים אלי בא לבקר אותו, וכעת כשהניתוח הצליח והוא הרגיש קצת יותר טוב הוא שאל אותו מדוע הוא התעקש שהוא יברך אותו.

הדוד שאל אותו: “אתה זוכר את הביקור של האדמו”ר מויזניץ בסיגעט”? ויזל ענה: “בטח! ואני גם זוכר את אימי בוכה, ועד היום אני לא יודע מדוע היא בכתה”.

הדוד ענה לו: “אני יודע למה”, וחייך. אלי היה המום. “אתה ידעת כל הזמן ולא סיפרת לי?!”. ואז הדוד סיפר לו שהוא היה שם בחדר ההמתנה כשאימו יצאה מהחדר בוכיה, והוא החליט ללוות אותה הביתה. בדרך היא השביעה אותו שלא יגלה לאף אחד וסיפרה לו שרבי ישראל אמר: “שרה, דעי שבנך יהיה גדול בישראל אבל לא את ולא אני נזכה לראות זאת”.

לכן, סיים הדוד: “רציתי שתברך אותי. אם רבי ישראל האמין בך כל כך, בוודאי מחשיבים את ברכתך בשמים”. (כל הנחלים הולכים אל הים, עמ׳ 18)

אלי ויזל מספר שהוא אכן התמיד בלימוד הגמרא, וכשהוא ניצל מהשואה והגיע לצרפת שם הוא פגש כמה חברים, הוא המשיך ללמוד את אותה מסכת בגמרא מאותו מקום שהוא הוכרח להפסיק כשהנאצים הגיעו לסיגעט.

הסימן המשותף

וזה מביא אותנו לפרשת השבוע, ויגש. בפרשתנו (פרק מ”ה) יוסף סו”ס מתגלה לאחיו ואומר להם “אני יוסף העוד אבי חי”. בהתחלה הם נבהלים, ואז הוא מחבק אותם ובוכה וכו׳.

יוסף אומר להם שהכל היה לטובה, “בזכות” זה שהם מכרו אותו לעבד הוא יכול כעת להציל את כל העולם ואת כל המשפחה מרעב. “למחיה שלחני אלקים לפניכם”, והוא מבקש מהם “מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף… רדה אלי אל תעמוד”. הם חוזרים לארץ כנען, לא לפני שיוסף מזהיר אותם “אל תרגזו בדרך”, דהיינו שלא יאשימו אחד את השני במכירתו.

“ויבואו אל ארץ כנען אל יעקב אביהם ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג ליבו כי לא האמין להם”. בהתחלה יעקב לא האמין להם… מוסיף המדרש ואומר: “כך עונשו של בדאי שאפילו דובר אמת אין שומעין לו שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחילה והאמין להם… אבל באחרונה אע”פ שדיברו אמת לפניו לא האמין להם” (אבות דר”נ ל, ד).

ואז התורה ממשיכה “וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות… ותחי רוח יעקב אביהם”. אחרי ששמע את דברי יוסף פתאום הוא האמין להם שאכן יוסף חי.

נשאלת השאלה מה קרה, מדוע קודם הוא לא האמין ועכשיו כן, מה נשתנה. עונה רש”י: “סימן מסר להם במה הי׳ עוסק כשפרש ממנו” (מה, כז). יוסף אמר לאחיו, תאמרו לאבא שאני עדיין זוכר את דברי התורה שהוא לימד אותי כשנפרדנו בפעם האחרונה. כשהאחים חזרו ליעקב את דברי התורה שהוא לימד את יוסף לפני הפרידה, או אז הוא האמין להם, ויתרה מזו, “ותחי רוח יעקב אביהם” – הוא קיבל חיות מחודשת, כי הוא ראה בזה סימן שיוסף נשאר נאמן לעמו ולדתו.

ברגע הראשון שיעקב שמע שיוסף הוא מושל בכל ארץ מצרים, הוא יכול הי׳ לחשוב לעצמו, יתכן שהוא עדיין חי, אבל מי יודע איך הוא נראה, אם הוא לא התבולל במצרים אחרי כ”כ הרבה שנים. אבל כשיוסף חזר על התורה שהם למדו יחד, כשהוא המשיך את השיחה התורנית שהיתה להם לפני עשרים ושתים שנים, יעקב ידע שזהו אותו יוסף!!

מהו אותו דבר תורה שלמדו האב ובן הזקונים האהוב לפני שהם נפרדו?

מגלה לנו רש”י שהם למדו את פרשת עגלה ערופה. בחומש דברים בסוף פרשת שופטים (בפרק כ”א) נאמר: “כי ימצא חלל באדמה… ולא נודע מי הכהו”. התורה אומרת שאם נמצא בארץ ישראל אדם הרוג בדרך ולא יודעים מי הוא הרוצח, החובה על בית הדין הגדול “ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל”.

הם מודדים מה היא העיר הקרובה ביותר למקום הרצח ואז זקני אותה העיר צריכים לקחת אחריות על הרצח, הם לוקחים עגלה אל הנחל הקרוב ושם עורפים אותה ואז “זקני העיר… ירחצו ידיהם… בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”. (מכאן מגיע הביטוי “אני רוחץ את ידי” כאומר אני מסתלק מכל הענין).

שואל רש”י: “וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?”, וכי מישהו מאשים את הרבנים שהם אלו שרצחו את האיש, מדוע עליהם להכריז “ידינו לא שפכו את הדם הזה”?

עונה רש”י דבר נפלא: “אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוי׳”. בית הדין מודיע קבל עם ועדה שהם עשו כל שביכולתם שלא יקרה דבר כזה בעיר שלהם. הם מודיעים שהרצח הזה לא קרה בגלל שאותו יהודי הי׳ מוזנח ואף אחד לא טיפל בו, להיפך, בעיר שלנו הם אומרים ישנם בתי תמחוי והכנסת אורחים כך שלכולם יש מה לאכול.

בנוסף לכך הם מכריזים שאם ידוע לנו על רוצח מסוים אנו מיד מטפלים בו, לא נותנים לו להסתובב ברחובות חופשי (מו”נ ג, מ), דהיינו הם אומרים שהם עשו כל שביכולתם גם כדי להגן על הנרצח וגם כדי למנוע מרוצחים לעשות דברים כאלו. את המסר הזה שלח יוסף ליעקב.

המדרש מספר שבמשך כל אותם עשרים ושתים שנים מאז שיוסף נעלם, יעקב הרגיש אשם על כך שהוא שלח אותו לראות בשלום אחיו, “דבר זה הי׳ יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין יודע היית שאחיך שונאים אותך ואתה אמרת לי הנני” (בר”ר פ”ד י”ג). ולכן בזה שיוסף מזכיר לו שלמדו על עגלה ערופה הוא שולח לו מסר מרגיע שלא ירגיש אחריות למעשה אלא אדרבא בסופו של דבר הכל הי׳ לטובה.

התודעה ששמרה על יוסף

בא הרבי ומוסיף כאן רובד עמוק יותר. אחריותם של זקני בית דין שבכל עיר היא לא רק לשלומם הפיזי של בני העיר, אלא גם על שלומם הרוחני. “כי ימצא חלל באדמה” מפרש הרבי, “חלל במובן הרוחני הוא זה שנפסקה דביקותו בקב”ה”. דהיינו אם ישנו בקהילה יהודי אחד שאיבד קשר ליהדות האחריות היא על זקני ביה”ד, “שזהו מתפקידם של זקני ושופטי ישראל… לעשות את כל התלוי בהם לתקן את המצב… להספיק לו צידה לדרך, מזון – זו תורה שנקראת מזון, וכן לבושים – מצות, כדי לחזקו ולהגין עליו מכל הסכנות” הרוחניות. 

ולכן כאשר רצה יוסף להוכיח ליעקב שהוא חי גם במובן הרוחני מסר ע”י אחיו “סימן” זה ליעקב שפרשת עגלה ערופה היתה לנגד עיניו ובכח זה לא הושפע כלל מהסביבה במצרים ונשאר שלם בתורתו וצדקתו (לקו”ש ח”ל עמ׳ 223).

יוסף שלח לאביו מסר שהתורה שהוא לימד אותו בצעירותו זה הי׳ המזון הרוחני שנתן לו את הכוח לעמוד מול כל הפיתויים והניסיונות במצרים והוא נשאר יהודי שלם.

המסר עבורנו, אומר הרבי (התוועדויות תשמ”ה ח”ב ע׳ 994), שעלינו לתת לילדים שלנו חינוך כזה, שהוא יישאר חרוט בלב גם עשרים ושתים שנה מאוחר יותר, כשהוא יגדל ויהי׳ במדינה זרה שאין בה שום סממן יהודי, גם אז יהי׳ לו את הכוח והשכנוע הפנימי לעמוד מול כל המניעות והעיכובים ולחיות כיהודי, באופן כזה שיביא נחת להורים שלו בבחינת “ותחי רוח יעקב אביהם”.