כדי לחולל שינוי משמעותי נדרשת התמסרות מלאה לעניין, לעיתים עד כדי מסירות נפש. כשם שבמהפכות נדרשים המוחים לנכונות לשלם מחיר כבד, כך גם משה, להבדיל, יצא מבית פרעה וסיכן את חייו כדי להציל יהודי בצרה. מסירות זו היא שפתחה את הדרך לגאולה ממצרים.
עליית חומני
בימים אלו מתקיימות הפגנות ומחאות של אלפי אנשים באיראן. המוחים מנסים לעשות הפיכה נגד המשטר הנוכחי ולשנות בחזרה את ההפיכה שאבותיהם עשו לפני ארבעים שנה, ועליה ברצוני לספר לכם.
היה יהודי שגדל באיראן בשנות ה־70. הוא למד בבית־הספר אורט, קיבל תעודת חשמלאי מוסמך. לאחר מכן התגייס לצבא האיראני, לחיל הרפואה, ולאחר מכן התקבל לעבודה במפעל גדול, שם הצליח ושגשג עד שנשלח מטעמם לאנגליה להכשרה מקצועית. כשחזר, בשנת 1977, התמנה לתפקיד בכיר במפעל.
בשנת 1978 החלה באיראן המהפכה האיסלמית. רחובות טהרן הפכו לשדה קרב: תומכי חומייני מול תומכי השאה. באחד הימים הוא הגיע למפעל, ואז הבוס שאל אותו: “מה אתה עושה כאן? לי אין מדינה אחרת אבל לך יש”. בכל זאת, הוא נשאר.
בשנת 1979 ההמון המשולהב יצא לרחובות, שרפו חנויות שמכרו אלכוהול וחטפו אזרחים אמריקאים. ובעצם, במפעל שלו, עובדי המפעל המוסלמים התארגנו ובחרו בוועד חדש שיהיה נאמן למשטרו של חומייני, נשלו את הבעלים מהמפעל שלהם.
יו”ר הוועד החדש בראיון עיתונאי זלזל ברבים בבוס הקודם, ואמר עליו שהוא תומך של אמריקה וכו’. היהודי הזה ניגש ליו”ר הוועד החדש, ומחה על כך שהוא מזלזל בבוס הקודם, שהיה אדם טוב וישר.
למחרת היו”ר החדש האשים אותו שקילל את חומייני. ליותר מזה לא היה צריך. מיד עובדים אחרים הצטרפו להשמצות והתחילו להכות בו בבעיטות, סטירות ואגרופים וכו’. ואז מישהו צעק שצריך לתלות אותו. הם גררו אותו אל מחוץ למפעל, שם עמד מנוף ענק שמעמיס חפצים כבדים למשאיות. הם הביאו חבל מברזל, וכבר הכול היה מוכן לתלייה. ואז, באמצע הוויכוח כיצד לבצע את התלייה בדיוק, הוא שמע צרור יריות.
חיילים של משמרות המהפכה של חומייני הופיעו במפתיע והורו ליו”ר הוועד להוריד אותו מהמנוף. דווקא אותם חיילים, שהפכו את איראן לאנטישמית, הם שהגיעו ברגע הנכון והצילו אותו.
עוד באותו יום משפחתו הבינה שהם צריכים לחפש מקום אחר.
אביו ואחיו מכרו את החנות שברשותם ועלו לישראל.
הבריחה
בינתיים הוא פגש שם את אשתו, התחתן ונשאר שם. ואז פרצה מלחמת איראן-עירק. כל שערי איראן נסגרו. מאז, אנשים שאינם מוסלמים הורשו לצאת, רק בתנאי שישאירו את שאר בני המשפחה שם. כל מי שהיה מוסלמי קיבל תעודת זהות של חבר חיזבאללה, שפתחה לו דלתות במשרדי ממשלה. היהודים הופלו לרעה. לקח לו שנה וחצי לקבל דרכונים לבני משפחתו. בשנת 1986 הוא הבין שלא יוכל לעזוב את איראן ביחד עם בני משפחתו, ולכן החליט לנסות דרך פעולה שונה.
בעבודה היה לו חבר מוסלמי שהוא היה מגניב לו אוכל בצום הרמדאן. הוא פנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לבקש ממנו משהו מאוד מסוכן, ואם הוא מפחד – הוא מבין אותו. הוא ביקש מהחבר את תעודת הזהות המוסלמית שלו כדי להשתמש בה. למחרת החבר אכן הביא אותה. הוא לקח את התעודה לביתו, הוריד את התמונה של החבר ושם את התמונה שלו. לאחר עבודה מאומצת של לילות שלמים, בלי ידיעת אשתו אפילו, הוא הצליח לזייף תעודת זהות. עם התעודה הזאת הוא פנה למשרד הפנים האיראני. הפקיד חתם לו על הבקשה ואמר לו שיבוא בעוד עשרה ימים לקבל את הדרכון.
הוא קנה כרטיס לאיסטנבול עבורו, ויומיים אחר כך עבור בני משפחתו. הוא יצא מאיראן בשם בדוי בתור מוסלמי, ואשתו וילדיו יצאו בתור יהודים. הם התאחדו בטורקיה, שם הופיע בשגרירות ישראל עם פספורט מוסלמי וביקש אשרת עלייה לישראל. אנשי השגרירות חשדו בו והתחילו לחקור אותו אם הוא יהודי. הם שאלו אותו מה היה החג האחרון. היהודי השיב: “פסח”. הוסיפו ושאלו: “מה אוכלים בפסח?”.
וכך, שאלות בלי סוף. כשהצליח לומר להם בעל־פה את הפרשה הראשונה של שמע, הם השתכנעו סופית שהוא יהודי.
כיצד נולדה הגאולה ממצרים
סיפור מאוד דומה אנו קוראים בפרשת השבוע. מיד בפרק ב’ של חומש שמות מסופר: “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם”. באיזה גיל משה היה? ישנן דעות שונות במדרש. יש שסוברים שהוא היה בן עשרים, בן ארבעים או “חזקה בן שישים שנה היה” (בראשית רבתי לר”מ הדרשן דף יג). ואז “וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”. הוא ראה איך שוטר מצרי רוצה להרוג עבד יהודי: “ויפן כה וכה וירא כי אין איש”. הוא ראה שאף אחד לא קם להגן על היהודי האומלל הזה, ואז: “ויך את המצרי ויטמנהו בחול”. הוא הרג את השוטר המצרי.
משה רבינו ידע היטב שהוא מעמיד את חייו בסכנה. משמעות המעשה הייתה כמו להרוג שוטר של ה־ס.ס. בברלין בשנת 1942. ואכן, “וישמע פרעה ויבקש להרוג את משה”, ולא סתם שהוא הוציא עליו גזר דין מות, אלא מוסיף רש”י: “מסרו לקוסטינר להרגו”. הוא כבר נמסר להריגה. וכמו שמשה בעצמו אומר בפרשת יתרו (יח, ד): “ויצילני מחרב פרעה”, נעשה צווארו כעמוד של שיש” (רש”י).
וכמו בסיפור של אותו יהודי מאיראן, גם משה רבינו ניצל ממות ברגע האחרון, ואז הוא ברח למדין. מיד לאחר מכן מסופר בפרשה: “ומשה היה רועה”, ותיכף הקב”ה מתגלה אליו בסנה ואומר לו: “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי… ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי…” (ג, ו-ח).
נשאלת השאלה, מה בדיוק גרם לכך שדווקא אחרי שנים רבות של שיעבוד הקב”ה החליט שהגיע הזמן לגאולה. למה דווקא עכשיו?
אומר הרבי: משה רבינו הרי גדל בבית פרעה, ואף־על־פי־כן, מיד כשיצא אל אחיו, “וירא בסבלותם”. היה לו צער כה גדול מהצרות שהיהודים סבלו, שהוא היה מוכן למסור את נפשו עבורם. וכפי שמסופר בחומש ובמדרשים, שפרעה רצה להרוג אותו. לכן הוא היה צריך לברוח.
מוסיף הרבי כאן דבר נפלא: “הריגת המצרי גרמה לכך שבגללה משה ברח, ולאחר מכן הייתה ההתגלות בסנה, שהביאה לגאולה של בני ישראל” (ש”פ וארא תשל”א, שיחות קודש ח”א עמ’ 375). מה שהרבי אומר כאן, זה שהמסירות נפש של משה כדי להציל יהודי, אף־על־פי שידע שיקבל גזר דין מוות במצרים עבור זה, היא־היא שגרמה את פתיחת הצינור לגאולה.
רואים בעולם (ולא רק אצל יהודים) שכדי שיחול שינוי אמיתי, צריך מישהו שימסור את נפשו על כך. לכן, דווקא המסירות של משה היא שהביאה את הגאולה.
הלקח עבורנו הוא ברור. הרבי אמר פעמים רבות שמסירות נפש, הכוונה מסירת הרצון. לא מבקשים מאף אחד להעמיד את חייו בסכנה, אבל אם רוצים לגרום שינוי אצל הילדים שלנו, חייבים להתחיל בהקרבה אישית ובדוגמה חיה. ואז, כשנמסור את הרצון שלנו, כשנוותר על בילוי בליל שבת בשביל ארוחת שבת עם בני המשפחה, זה יפתח את הצינור שהקב”ה יביא לנו גאולה פרטית במשפחה, שגם הם ירצו להתקרב ליהדות. וזו תהיה הכנה לגאולה הכללית במהרה בימינו.
This post is also available in: English