כשמתבוננים במספרים, מגלים שכמו במצרים, גם בדורנו הסבל אינו עונש אלא הכנה לגאולה.
מספר מקרי המוות בארצות הברית בשנת 2024 עמד על כ־3.1 מיליון, לעומת זאת מספר הלידות עמד על כ־3.6 מיליון. (המספרים של השנה האחרונה עדיין לא התפרסמו) לאידך בישראל, בשנת 2025, היו כ־50,000 מקרי מוות, וכ־182,000 לידות.
כשרוצים להבין את גודל הנס המתרחש בישראל בהשוואה לארצות הברית או למדינות אחרות, המספרים הללו מדברים בעד עצמם.
פרט נוסף שכדאי לציין, שבישראל יש למעלה מ־10 מיליון תושבים. כ־75% מהאוכלוסייה הם יהודים, כ־25% הם ערבים, ומיעוט קטן שמשתייך לקבוצות אחרות. גם בלידות התמונה דומה: כ־75% מהתינוקות הנולדים הם יהודים, וכ־25% הם ערבים, וקבוצות אחרות.
השבוע אנו מתחילים לקרוא את ספר שמות ואת סיפור יציאת מצרים, וכפי שקוראים בהגדה של פסח “עבדים היינו לפרעה במצרים”. עם ישראל היו עבדים במשך יותר מ־80 שנה. מתעוררת השאלה: מה נתן להם את הכוח לעמוד, לסבול ולשרוד את הסבל העצום של העבדות? ובמיוחד בשלב הקשה ביותר, כאשר פרעה גזר להשליך את הילדים ליאור וכדומה.
השאלה היא: איך הם ידעו שזה לא עונש? אולי ה’ מעניש אותם על התנהגות לא רצויה? מה גרם להם לא לאבד תקווה, לא לחשוב שאולי ה’ עזב אותם? מה החזיק אותם, כל כך הרבה זמן?
התשובה הראשונה היא “ברית בין הבתרים”. כבר אברהם אבינו, בתחילת דרכו, עוד לפני שיצחק נולד, הקב״ה אמר לו בפרשת לך־לך: “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” (לך לך ט״ו, י״ג).
כלומר, הקב״ה הודיע מראש שזה עומד לקרות. בני ישראל שירדו למצרים ידעו זאת: אברהם העביר את הסיפור ליצחק, יצחק לימד את יעקב, וזה עבר מדור לדור. הם ידעו שזה חלק מתוכנית גדולה יותר. וציפו שזה אמור לקרות הם רק לא ידעו מתי, ולכן הם לא התייאשו.
הצלחה אלוקית
וי”ל יתרה מזו: לא מזמן קראנו את סיפורו של יוסף במצרים: כיצד נמכר לעבד ולאחר מכן נאסר בבית הסוהר והושלך לבור. וגם שם עולה אותה השאלה: מה החזיק את יוסף? מה נתן לו את הכוח לחשוב שאין זה עונש, שזו לא הוכחה לכך שה’ אינו מרוצה ממנו? הרי צרה רודפת צרה.
אחת התשובות היא שכאשר יוסף נמכר לעבד, מסופר בפרשת וישב (ל״ט, ג–ה): “וירא אדוניו כי ה׳ אתו וכל אשר הוא עשה ה׳ מצליח בידו. … ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו.ויהי מאז הפקיד אתו בביתו … ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה׳ בכל אשר יש לו בבית ובשדה”.
כלומר, יוסף ראה שבכל מקום שאליו הוא מגיע, ובכל דבר שהוא עושה — יש לו הצלחה. כביכול, כל מה שהוא נוגע בו “הופך לזהב”. וגם לאחר שנשלח לבית הסוהר, התורה מספרת שוב: “ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר. ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר …אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה׳ אתו ואשר הוא עשה ה׳ מצליח.(ל”ט כ”א כ”ב).
יוסף הבין שאם בכל מקום שהוא נמצא יש הצלחה באופן דלמעלה מדרך הטבע, סימן שהוא לא שם בגלל עונש, אלא בגלל מטרה גדולה יותר — מטרה כללית. כמו שגלות מצרים כולה הייתה חלק מתוכנית אלוקית, כך גם מה שהוא עובר באופן אישי אינו סתם סבל. יש כאן משהו נסתר, שלב בדרך, שה’ רוצה שיעבור כדי שבזכות זה יגיע לייעודו.
וכך אכן קרה בסופו של דבר: יוסף הפך למשנה למלך מצרים ולמושל על כל הארץ.
ברכה לילדים
ודבר דומה קרה בגלות מצרים. היהודים אכן סבלו קשות מהעבדות, ולאחר מכן גם מהגזרות האכזריות – כמו השלכת הילדים ליאור ועוד צרות רבות ושונות שעברו עליהם במצרים. אבל יחד עם כל הסבל, מה שהחזיק אותם היה החסד הגדול שה’ עשה איתם.
ככל שהצרות התגברו, כך גם הברכה התגברה. הברכה הגדולה של “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. וכמו שרש״י מסביר: “בכל מה שהם נותנין לב לענות – כך לב הקב״ה להרבות ולהפריץ. רוח הקודש כביכול אומרת: אתם אומרים “פן ירבה”, ואני אומר “כן ירבה”.”
ברכה לילדים היא מהברכות הגדולות ביותר, וכל אחד מבין זאת. ראינו זאת אצל אברהם אבינו ושרה, שציפו עשרות שנים לילד. ואחרי כל כך הרבה תפילות, ציפיות והבטחות, הם זכו לבן אחד – יצחק. גם יצחק ורבקה היו צריכים להתאמץ בתפילה, כמו שנאמר “ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא” ורש״י מוסיף: “זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת”. ולבסוף הם זכו לתאומים – יעקב ועשיו. אותו סיפור חזר גם אצל רחל, שלא יכלה ללדת והייתה עקרה, עד כדי כך שאמרה ליעקב אבינו: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי”.
וכאן רואים דבר פלאי: דווקא מתוך הסבל, במקום שבו היה נראה שצריך לוותר ולהתייאש – שם באה הברכה. “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”.
וכפי שהרבי אומר בשיחה “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם”, שענין זה הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה: כדי שיהיה בכחם של בני ישראל לעבור את הגלות והשעבוד, שלא יאבדו חס ושלום בגלות, ואדרבה, שינצלו את גלות מצרים שעל ידי זה תהיה הכנה והקדמה למתן-תורה, כמו שכתוב “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” – הרי זה נעשה על ידי זה שבגלות מצרים גופא היתה ההנהגה עם בני ישראל באופן שלמעלה מהטבע: “פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד” (תו”מ ה’תשט”ז ח”ב ע’ 13)
וכמו שאנו לומדים בהמשך, שהשבטים שסבלו יותר דווקא הם התרבו יותר, ואילו אלו שסבלו פחות – היו להם פחות ילדים. בספר במדבר, כשסופרים את בני ישראל לפי שבטים, מגלים ששבט לוי הוא השבט הקטן ביותר. מסביר הרמב”ן: “ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב”ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ …אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ” (במדבר ג, י”ד) הכול פעל לפי הכלל של “כאשר יענו אותו.” ומכיוון שלא עינו אותם – הם לא זכו לברכה הזו באותה מידה. כמו שאומרים באנגלית: no pain, no gain.
ולכן עם ישראל ידע שגם כאשר הם סובלים כל כך הרבה, אין זה עונש — אלא להפך: זה סימן למשהו ענק שעומד לקרות עבורם. הם ידעו שהסבל אינו סוף הדרך, אלא הכנה. זו הייתה הדרך למתן תורה.
בלשון התורה, הם היו צריכים לעבור את “כור הברזל” — לעבור את הטירונות — כדי שיהיו מוכנים וראויים למתן תורה. כל הקושי, כל העינוי, לא היה אלא הכנה למעמד הגדול ביותר בתולדות האנושות: מעמד הר סיני וקבלת התורה.
וזה נכון גם היום, כשאנו מסתכלים על מספר הילדים היהודים שנולדים בארץ ישראל, ומשווים אותו למספר מקרי המוות, רואים שזו ברכה גדולה מאוד. זו ברכה שמתגלה דווקא בזמן של צרות, ואולי בגלל הצרות. הקב״ה רוצה להראות לנו שהוא אוהב אותנו. ואיך הוא מראה את האהבה הזאת? בכך שהוא נותן לנו את הברכה הגדולה ביותר — ברכה לזרעא חייא וקיימא.
This post is also available in: English